ארץ/טקסט

מבוא

היכן אני נמצאת.

(כותרת ספרה של אורלי קסטל בלום, 1990)

בספרו שאלת פלסטין¹ כותב אדוארד סעיד על "הציונות מנקודת המבט של קורבנותיה" וקושר את הציונות עם אימפריאליזם ועם אוריינטליזם. הקריאה שאציג בספר זה היא מנקודת מבטם של המקרבנים הציונים, והיא משלימה את הקריאה של סעיד. קריאתו של סעיד עוסקת בכיבוש ארצם של הילידים הפלסטינים, החרבת החברה שלהם ושלילת החירויות שלהם. הקריאה שלי עוסקת במטרה שלשמה נכבשה פלסטין ולמענה הוקרבה החברה הפלסטינית, קרי — עיצוב רדיקלי של סובייקט חדש, הסובייקט שהוא אני ואתם, אחיי ואחיותיי המקרבנים הציונים. אני רוצה בספר זה לפרום את האריג שממנו אנחנו עשויים ולגלגל אחורה את סליל החוט שממנו נארגנו מחדש כאנשים ציונים ונשים ציוניות.

סעיד, דוברם של הקורבנות, מזועזע מההתעלמות של הציונות האירופית ושל הציונות היהודית מהמציאות החברתית והפוליטית של הארץ. כפלסטיני הוא אינו יכול להשלים עם ראיית ארץ אבותיו כארץ ריקה, עזובה ושוממה. כאחד מהילידים המקוריים של הארץ הוא מסרב להכחשת קיומו, להכחשת קיומן של ערים וכפרים נושבים, של חברה ותרבות ושל בני האדם שהוא אחד מצאצאיהם. אנחנו, צאצאי המתיישבים הציונים, עשויים להזדעזע מהדרך שבה הובילו אותנו להאמין ב"זכותנו על הארץ" במסגרת "היסטוריה יהודית", בעוד שבפועל אנו פועלים במסגרת היסטוריה נוצרית. יקשה עלינו להשלים עם מלאכת העלאת קורבנות עבור ארץ שאבותינו רצו רק להתאבל עליה ולכל היותר להתגעגע אליה. הזעזוע של הקורבנות נובע מעזות המצח ומהגזענות של אירופה בהכחשת אמיתות קיומם הפיזי; הזעזוע של המקרבנים עשוי לנבוע מההכרה במקורם הנוצרי של הרעיונות והסנטימנטים שעל פיהם חונכנו, בהכרה שהאופנים שבהם למדנו לדעת ואף לאהוב את הארץ, את התנ"ך ואת הלשון העברית אינם קשורים למסורת יהודית, אלא מבוססים על מסורת של חינוך נוצרי. רעיונות תיאולוגיים נוצריים עומדים בבסיס ההתנהגות של הסובייקט הציוני, וצידוקים תיאולוגיים נוצריים מאפשרים לסובייקט הציוני להיות כפי שהוא, ומדריכים אותו לראות את מה שאינו ולהכחיש את מה שהנו. מכאן שהסנטימנט הציוני כלפי הארץ כולו נוצרי. המקורות הנוצריים של האידיאולוגיה הציונית נחקרו על ידי אמנון רז–קרקוצקין. רז–קרקוצקין חקר את מושג ה"חזרה" בשיח הציוני וטען² כי מושג זה מתייחס אל חזרתם של יהודים אל תפיסת ההיסטוריה הנוצרית. מחקרו של רז–קרקוצקין עוסק במקור הנוצרי של האידיאולוגיה הציונית במושגים טמפורליים (הקשורים לממד הזמן). המחקר שבספר זה מתייחס למקור הנוצרי של האידיאולוגיה הציונית במושגים הקשורים לממד המרחב.

בעיני המתיישב היהודי יש חשיבות רבה מאוד למקור הנוצרי של האידיאולוגיה ושל הפרקטיקות המיוחדות לכיבושה של פלסטין. החשיבות נובעת מכך שהצידוק להתיישבותו בארץ מצוי במקורות היהודיים לכאורה של האידיאולוגיה הציונית וב"זיקה" היהודית אל הארץ. חשיבות נוספת לגילוי המקורות הנוצריים של הציונות היהודית מצויה בכך שהנצרות נתפסת בעיני היהודים כתורה זרה שאינה יכולה בשום פנים ואופן להתיישב עם היהדות.

התנ"ך עמד תמיד בבסיס החינוך היהודי כטקסט קדוש וכמקור לספרות היהודית הענפה. עם זאת, כבר בשלבים מוקדמים של החינוך היהודי הלכה הגמרא ותפסה את המקום הדומיננטי בחינוך זה. הטקסטים שפירשו את המקרא נעשו למקודשים בזכות עצמם. התנ"ך ללא מפרשיו הרבניים לא עמד בפני עצמו במסורת היהודית, אשר אף דחתה תורות (שומרונים, קראים) שנשענו על המקרא לבדו. "החזרה לתנ"ך" כפי שמוכרת לנו בשיח הציוני ובחינוך הציוני היא רעיון פרוטסטנטי. במאבקם של הרפורמיסטים בכנסייה הקתולית היה עליהם להיפטר ממסורת פרשנית של מאות שנים. הרפורמיסטים חזרו אל הביבלייה, "גילו אותה מחדש" והפכו אותה לטקסט המקודש היחיד של דתם. יתרה מזאת, הביבלייה באירופה ובאמריקה נעשתה לטקסט חשוב גם מעבר למשמעותו הדתית, והיה לה מעמד מיוחד כמדריך טיולים לארץ הקודש. התנועה הציונית החילונית "גילתה" את הרעיון בדבר חשיבותו המרחבית–פוליטית של המקרא בטקסטים פרוטסטנטיים וניכסה אותו לעצמה.

במסורות יהודיות ההקשרים המוסריים שבמקרא אקטואליים בכל זמן. לא כך המקרה עם הקשרים גיאוגרפיים המופיעים בטקסט. עבור הנצרות, האקטואליות של הטקסט המקראי, לרבות האקטואליות של ההקשרים הגיאוגרפיים שבו, הייתה מכשיר תיאולוגי להוכחת אמיתות הביבלייה ולהוכחת צדקת האמונה הנוצרית. הציונות ניכסה את המכשיר התיאולוגי של אקטואליות ההקשרים הגיאוגרפיים להוכחת הזכות של היהודים המודרניים על הארץ.

התנועה הציונית בחרה ליישב יהודים דווקא בארץ ישראל לא רק מכיוון שזו ארצו המקורית של העם היהודי, אלא מכיוון שהנצרות ייחסה לפלסטין סגולות של חינוך מחדש. הארץ נבחרה בזכות סגולותיה המיוחדות בעיצוב מחדש של סובייקטים אירופיים. מטרת האידיאולוגיה הציונית הייתה פתרון רדיקלי של "הבעיה היהודית" באירופה. לפי אידיאולוגיה זו, על הסובייקט היהודי האירופי לעבור שינוי שתוצאותיו יבואו לידי ביטוי בכל תחומי החיים. הסובייקט היהודי צריך להשיל מעליו את כל מאפייני "היהודי הגלותי" וללבוש זהות חדשה. עליו לפעול בתחומים שכמעט ולא פעל בהם קודם לכן. עליו להפוך מתושב למתיישב; מדוֹבר שפות אירופיות ואירופיות–יהודיות לדובר עברית בלבד; עליו לשנות את דפוסי ההשתכרות שלו לטובת ההשתכרות מעבודה חקלאית ומעבודה כפועל; עליו להפוך מאזרח ללוחם, ומהזר של אירופה ליליד במדינת לאום. היהודי, שהיה במקרים רבים קשור למסורת הדת היהודית, צריך כעת להתקשר למנהגים חדשים (בלבוש, במזון וכו'), לחגים ציוניים שהוא לא הכיר קודם (למשל, י"א באדר) ולמכלול רחב של התנהגויות נוספות. פלסטין נבחרה, אם כן, בשל היותה מקום שהמסע אליו והמסעות בתוכו מאפשרים שינוי בסובייקט האירופי. היא נבחרה כמקום שעצם הראייה של אתריו השונים, ההימצאות בהם, רכישת הידע על אודותיהם כמו גם כיבושם וההתיישבות בהם מחוללים שינוי בסובייקט. ארץ ישראל נבחרה כאתר המושלם לחינוכו מחדש של היהודי האירופי.

לפני שארץ ישראל נבחרה עבור היהודים על ידי הציונות היהודית נבחרו היהודים עצמם עבור פלסטין על ידי הציונות האירופית. אירופה הייתה זקוקה לסובייקטים שישרתו את האינטרסים שלה במזרח בכלל ובפלסטין בפרט. כאירופים בעלי הון כלכלי ותרבותי וכבעלי "זיקה" לארץ אבותיהם היהודים נמצאו מתאימים למשימה. כלומר הציונות עיצבה את הסובייקט הציוני בארץ ישראל לא רק בגלל התאמת הארץ לפרויקט העיצוב, אלא גם בגלל התאמתם של היהודים והתאמת פרויקט עיצובם מחדש לשמירה על אינטרסים אירופיים בפלסטין. המתיישבים ניכסו את הרעיון של אימות נרטיב עתיק יומין (זה שבביבלייה) על ידי חקר הארץ ואיסוף כל הידע עליה, באמצעות ההתיישבות בה והכיבוש שלה. הם ניכסו את שיטת החקר לרבות תרגום השמות הערביים של המקומות בארץ; ניכסו את הדרך לראות ולשחזר את העבר העתיק בעודם ניצבים לנוכח מציאות בהווה; הם ניכסו גם את אופן החשיבה שלפיו הארץ היא אתר שנועד לפרשנות כתבי הקודש, אתר מאובן שלא השתנה במאום במשך מאות רבות של שנים. כל אלה אפשרו את הקפיצה הפנטסטית בזמן שהייתה כה נחוצה למען כינון השיח הציוני. הקפיצה על פני 1,500 שנות היסטוריה אינה עניין פשוט כלל ועיקר ואינה מוכרת כמעט בהיסטוריוגרפיות לאומיות אחרות פרט לזו של הציונות. שלל הרעיונות הנוצריים שהומצאו למען הוכחת אמיתות הביבלייה, תוך דילוג ואיון של 1,500 שנים, הופעלו מחדש על מנת לבטל את המרחק בזמן בין נוכחות יהודים בעת הקלאסית בארץ ישראל ובין "חזרתם" לאותה ארץ, במילותיו של סעיד: "כאילו עזבו אותה אך שלשום".

האתניזציה הקיצונית, עיקר חשוב על פיו רק השתייכות ללאום היהודי מעניקה זכות מלאה ובלעדית לבעלות על שטחי פלסטין, יכולה להיות מוסברת על פי מושגים אוריינטליסטיים ואימפריאליסטיים. אולם עיקרון זה מקבל מובן חדש בהקשר של ניכוס הרעיונות הנוצריים על ידי הציונות. השיח הנוצרי רווי ברעיונות המעניקים זכות מלאה להתיישבות בארץ ולבעלות עליה רק לאנשים שהם נוצרים ואירופים (למעט השיח הציוני האנגלי, שכלל את הרעיון של התיישבות אנשים שהם יהודים ואירופים). אתניזציה זו, על שלל הצדקותיה, נוכסה וגוירה בידי הציונות. הרעיון הנוצרי, על פיו מדובר בארץ ייחודית שאין לה בעלים מבין תושביה הילידים ולא יכולה להיות להם כל זכות בעלות עליה, עבר טרנספורמציה ציונית אשר על פיה יכולים רק יהודים להיות הבעלים החוקיים של הארץ.

לפני הופעת האידיאולוגיה הציונית חשיבותן של ארץ ישראל והלשון העברית היו במרכז מעייניהם של יהודים לעתים נדירות בלבד. לארץ היו משמעויות סימבוליות הקשורות בגעגועים משיחיים, והלשון העברית עניינה בתקופות שונות רק יחידים. במרכז השיחים היהודיים בזמנים שונים ובמקומות והקשרים מרובים עמדו הטקסטים המקודשים והלימוד שלהם, כמו גם המצוות הדתיות והמוסר, עם סוגיות של אמונה. היהודים בעת המודרנית היו בעלי לשונות יהודיות. לאף לשון כשלעצמה לא היה מעמד מיוחד עבורם והם דיברו בלשונות המקומות שבהם חיו. הלשון העברית הייתה לשון קודש, לשון הטקסטים המקודשים, אולם בדרך כלל יהודים לא ייחסו ללשון מעמד אקטואלי במציאות הקיומית שלהם. קדושתה באה לה מתוך מעמדם הקדוש של הטקסטים העבריים. עם העברית התקדשה גם הארמית שבמקרא ובגמרא, וחל איסור על תרגום שתי הלשונות ללשונות אחרות. לעומת זה, בשלב מוקדם בהתפתחות הדת הפרוטסטנטית הלשון העברית נתפסה כלשון הקדושה היחידה, והיוונית והלטינית, שפות הכנסייה הקתולית, היו לא יותר מאשר לשונות שהתפתחו ממנה. במאות ה-15-16 הלשון העברית הפכה למוקד לשיח פרוטסטנטי ער ונתפסה כלשון אלוהית ומושלמת. כמו ההתעניינות בתנ"ך ובארץ הקודש, כך גם ההתעניינות בלשון העברית נתפסה בקרב האינטלקטואלים הציונים כאובייקט שיש ליהודים זכות ראשונים עליו. הם ניכסו את הרעיונות באשר לחשיבותה של העברית ועשו אותה ללשון הציונית.

הציונות ניכסה מהנצרות לא רק את הרעיונות בדבר המקרא, הארץ והלשון העברית, היא ניכסה אתם רפרטואר שלם ועשיר של דרכי חשיבה מיוחדות. נוצרים ייחסו לארץ הקודש וללשון העברית תפקיד מכריע בגילוי האמת. הן היו תנאים הכרחיים לידיעה, לאמונה ולחינוך ראוי. הארץ והלשון נתפסו כהכרחיים להבנה של הטקסט המקודש, ומעבר לכך לאמונה בישוע.

הספרות הנוצרית שעסקה בארץ הקודש כוללת מגוון של דרכים ייחודיות המאפשרות ומצדיקות את העדפת הדמיון על פני המציאות. מדובר בריטואלים דתיים שמטרתם להחיות את ישוע ולהתאחד עמו. במקום פרשנות קלאסית של טקסט באמצעות טקסט אחר, הנצרות יצרה אופני פרשנות רדיקליים באמצעות מסע. ריטואלים אלו מפרשים את כתבי הקודש בשלל דרכים באמצעות המקום, הנוף ושמות מקומות בלשון הערבית. הספרות הנוצרית מדריכה ומלמדת את הנוסע הפרשן — הצליין הנוצרי אל ארץ הקודש — כיצד לראות דברים כפי שהם אינם, ולא לראותם כפי שהם. היא מדריכה אותו לבצע פעולות ריטואליות המכשפות את הקיים ומשנות אותו למה שאינו קיים. הצליינים קראו את הטקסט המקודש בתוך האתר המיוחס לו. מילות הטקסט הדהדו באוויר ופעלו באופן קסום על המקום והפכו אותו לדבר שעל אודותיו כתוב. הצליין היה נוגע בשרידים מקודשים ומנשק אותם כדי לצמצם ולבטל את המרחק בינו לבינם. עם ביטול המרחק המרחבי היה הנוסע–הפרשן מכשף את המרחק בזמן ובכך מבטל את ההווה כדי להימצא בעבר מקודש.

בחלוף עידן האפשרויות המאגיות לביטול המציאות נוצרו פעולות להחלפת המציאות בדמיון המבוססות על חקר ארצות ומדעי הטבע. הנוסע–חוקר הנוצרי נדרש כעת לשלל פעולות חדשות של איסוף וארגון הידע הגיאוגרפי ופירוק החומר לחלקיקים קטנים. נאסף תיעוד מפורט של הרים, עמקים, נחלים ומקווי מים, ונלקחו גם דגימות אפר, דגימות מים ודגימות גיאולוגיות מאדמת הארץ ומאבניה. הידע העצום והרב הועבר אל ספריות ומעבדות באירופה. הרים, סלעים, נחלים ומים מלוחים נמדדו, מוינו וקוטלגו בשירות התיאולוגיה הנוצרית. האדמה, המים, האבנים והמקומות אישרו והוכיחו את אמיתות כתבי הקודש. על השרידים המקודשים ועל המקומות בארץ הקודש הוחל קיום ליטורגי והם הופקעו מהקשרם המציאותי.

ספר זה מנסה לעקוב אחר הגנאלוגיה של עיצוב הסובייקט היהודי–ישראלי, ובמיוחד הגנאלוגיה של ההיבטים המרחביים כפי שהם נקשרים בעיצוב זה, ולעקוב אחר תוצאות העיצוב האמור — בסובייקט עצמו.³ הספר יעקוב אחר גנאולוגיה זו תוך קריאה בשיחים שנכרכו באזור ובמקום שבו אנו חיים. שיחים שפירשו שמות מקומות בארץ הקודש ואפשרו את כיבושה. שיחים שבדרך כלל התקיימו בנפרד מהמציאות של אזור זה ושל מקום זה.⁴ תפקידם של מרחב ומקום בעיצוב הסובייקט הציוני מתחוור בהקשרים שיחיים אלה כתפקיד של עיצוב מחדש ושל חינוך נוצרי רדיקלי. הטקסטים שקראתי משתייכים לקטגוריה מיוחדת שקראתי לה "ארץ/טקסט". את גבולות הקטגוריה הזאת מסמנים טקסטים שאינם שייכים לקטגוריה ארץ/טקסט; מדובר בטקסטים שנכתבו בידי גיאוגרפים ערבים בימי הביניים ומתייחסים לאותו חבל ארץ כאל ארץ רגילה, אחת מיני רבות בעולם האסלאמי, ארץ שאפשר להזכירה בלי לטעון אותה באפשרות חינוכית מיוחדת. טקסטים נוספים המסמנים את גבול הקטגוריה ארץ/טקסט נכתבו מתוך צרכים דתיים לבירור סוגיות הלכתיות ביהדות ובאסלאם; סיפורי מסעות שנכתבו על ידי שאינם נוצרים נוסעים אל ארץ הקודש, וכן טקסטים ציוניים שבמרכזם הארץ הריאלית. המושג ארץ/טקסט ישמש אותי להלן גם כמושג העומד בפני עצמו ולא כקטגוריה של טקסטים. הוא יתאר את התבנית הבסיסית המשותפת לכל הספרות בקטגוריה זו, תבנית שבה מתקיים קישור של אתר גיאוגרפי בארץ עם סיפור מהביבלייה: זה האתר x שבו התרחש האירוע y.

הארץ שעומדת במרכז ספר זה נקראת בפי ראשי התנועה הציונית ובפי האינטלקטואלים הציונים ארץ ישראל. בפי ילידי הארץ, תושביה המקוריים, היא (עם הארצות שעליהן הוקמו מדינות סוריה, לבנון וירדן) נקראה א–שם (ألشام). בפי חוקריה–כובשיה האירופים היא נקראה "פלסטין", והתנועה הלאומית של הילידים אימצה שם זה. שמות הארץ מהווים עבור שני הלאומים, הפלסטיני והציוני, עיקר חשוב, ובבחירה באחד משמות הארץ כמעט ואין מנוס מלצדד באחת מהתנועות הלאומיות. בחרתי לנסות ולפסוח על שני הסעיפים ולקרוא לארץ בשמותיה הלאומיים בהקשרים הלאומיים המתאימים: בפרק על השיח הנוצרי הארץ תיקרא בשם שבו השתמשו תמיד המחברים הנוצרים — פלסטין; ובפרק על אודות השיח הציוני אשתמש בשם הציוני — ארץ ישראל. עדיין, עבור הקוראים הישראלים היהודים מספיק שאתייחס ולו פעם אחת ל"פלסטין" כשם הארץ — נגזר דיני ואני נדון להיות בוגד. למרות הסיכון באובדן קוראים רבים בחרתי בדרך הזאת, מאחר שהיא הפחות בעייתית.⁵

בתחומי הקטגוריה ארץ/טקסט נמצאים טקסטים שכתבו רק אנשים מאירופה, בהקשרים אידיאולוגיים השייכים לאירופה ותמיד בהקשרים חינוכיים ואידיאולוגיים. ארץ/טקסט היא גם אובייקט מיוחד, אובייקט השונה מ"ארץ" — שהיא האובייקט של "כתיבת ארץ", הגיאוגרפיה — אך דומה במקצת לאובייקטים שבהם עוסקת "גיאוגרפיה היסטורית". ארץ/טקסט הוא אובייקט הדומה ל"מזרח" שאליו התייחסו ומתייחסות אירופה ואמריקה הצפונית, המזרח שאותו חקר אדוארד סעיד.⁶ ייחודו של האובייקט ארץ/טקסט בא לביטוי בשימוש הטקסטואלי התיאורי במושגי מקום ומרחב. זהו אובייקט דתי הנסמך על המסמך המכונן של הדת הנוצרית — הביבלייה. ארץ/טקסט הוא מושג המצביע על דבר שהוא בו בזמן ארץ וטקסט, ארץ שהיא טקסט, ארץ שבאדמתה צפונות אותיות ומילים. הבחירה במושג ייחודי מציינת דבר ייחודי. ארצות מקודשות יש הרבה, אולם אין ארץ אחרת שאותיות עבריות הן עפרה, גבעות ועמקים אשר בה הן שירה ביבליאנית. כך גם כתבים מקודשים יש הרבה, שצופנים בחובם חוכמה ודעת עליונים, אולם רק הביבלייה היא טקסט קדוש שבשביל להבינו באופן מלא יש לתור בארץ ויש לחלץ מאדמתה את האישור המוחלט לאמיתותה.

"ביבלייה" הוא התרגום העברי של Bible. בחרתי במושג זה דווקא בגלל האופי הנוצרי שלו. בטקסטים שאפרש להלן בפרק על השיח הנוצרי שנכתבו על ידי מחברים נוצרים אשתמש בדרך כלל במושג "ביבלייה". בפרק הדן בשיח הציוני אשתמש בדרך כלל במושגים "תנ"ך" או "מקרא".

הארץ/טקסט היא קטגוריה של טקסטים המכילים תמות דומות שבמהלך שנותיה הארוכות שירתה כמה שיחים. מה שמבחין בין השיחים השונים הוא ההקשר האידיאולוגי השונה שעשה שימוש באותן תמות עצמן. לפיכך תמות ארץ/טקסט מקיימות יחסים שיחיים מיוחדים על פי חוקים שיחיים מיוחדים בכל שיח, כשכל שיח נפרש על פני טווח זמן קצוב. במילים אחרות, אותן תמות של עיצוב סובייקט באמצעות ידע הארץ מנוכסות מחדש ומשרתות בכל פעם אידיאולוגיה אחרת. עיצובו הנוצרי של הסובייקט הפגאני הרומי היה כרוך במסע אל הארץ שהיא ישוע לשם היכרות אינטימית עם ישוע. עיצובו מחדש של סובייקט נוצרי שסרח באירופה בימי הביניים היה כרוך במסע ריטואלי מתקן לארץ הקודש. עיצובו של סובייקט פרוטסטנטי היה כרוך במסע לשם פרשנות, דרך התנסות אישית, של כתבי הקודש, ושוב, אבל בהקשר אידיאולוגי שונה, עיצובו מחדש של הסובייקט היהודי–אירופי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה כרוך בנסיעה אל ארץ ישראל והתיישבות בה.

הקטגוריה ארץ/טקסט היא ז'אנר של פרשנות כתבי הקודש באמצעות פרקטיקות המתייחסות למרחב. פרשנות זו יוצרת מחדש ידע עבור קבוצות של אנשים שלא נולדו במרחב הזה. בפרקים הבאים אנסה לעסוק בזיהוי החוקים והמאפיינים השיחיים של השיחים השונים בקטגוריית ארץ/טקסט, ועיקר המאמץ יושקע בזיהוי החוקים והמאפיינים של שיח הארץ/טקסט הנוצרי שנוכסו מאוחר יותר על ידי השיח הציוני. השיח הראשון שהקטגוריה ארץ/טקסט שירתה עמד בבסיס האידיאולוגיה של הכנסייה הנוצרית עם הפיכת הנצרות לדתו של הקיסר קונסטנטין. שיח זה עסק בעיצובו–חינוכו של הסובייקט הנוצרי באמצעות ארץ הקודש, כמו גם בכינון "פלסטין הנוצרית". הוא הכיל טקסטים רבים מז'אנרים שונים, כגון יומני נסיעות, מדריכי נוסעים, לקסיקונים גיאוגרפיים ומפות. השיח שהופיע אחריו וניכס את ארץ/טקסט עמד בבסיס האידיאולוגיה של הכנסייה הפרוטסטנטית, במיוחד עם תחילת המאה ה-17. שיח זה טמן בחובו את הז'אנרים של השיח הנוצרי הקדום וגם ז'אנרים חדשים ברוח התקופה — ז'אנר גילוי הארצות, הז'אנרים של ה-Natural History ושל הגיאוגרפיה. במסגרת השיח הפרוטסטנטי נוצר ז'אנר חדש, "הגיאוגרפיה הקדושה". השיח הפרוטסטנטי שם דגש רב על המסע האישי של הסובייקט הנוצרי ומסעו הפנימי. עם תחילת המאה ה-19 הופיעה אידיאולוגיה חדשה שניכסה את ארץ/טקסט — האימפריאליזם האירופי. התחרות של המטרופולינים האירופיים (והעניין שגילתה ארצות הברית) סביב שליטה במזרח ובארצות אסיה חלה גם על שליטה בפלסטין. המשמעויות הנוצריות של הארץ היו מרכיב דומיננטי במאבקי השליטה בין המטרופולינים השונים. במאה ה-19 פעלו שיחים נפרדים של ארץ/טקסט בשירות אינטרסים גרמניים, צרפתיים, אנגליים ואמריקאיים. מבין אלו התמקדתי בעבודה זו בעיקר בשיח ארץ/טקסט האימפריאלי האנגלי, שהיה המפותח מכולם וסלל את הדרך לכיבושה של פלסטין בידי האנגלים במחצית הראשונה של המאה ה-20. גם השיח הקולוניאלי הניב ז'אנרים חדשים (מטעמם של ממסדים, ארגונים וקבוצות של בעלי עניין). לשירותו הופיעו דוחות מחקר, לרבות של משלחות ארכיאולוגיות. כך גם הופיעו כתבי עת ובהם מאמרים מדעיים וכן מפות ששורטטו בידי קבוצות של חוקרים.

הקטגוריה של הטקסטים ארץ/טקסט התגלתה כאוצר בלום של רעיונות, של אפיסטמולוגיה (אופני חשיבה) ושל פרקטיקה חינוכית עבור האינטלקטואלים הציונים. התנועה הציונית היא האחרונה לנכס את ארץ/טקסט. השיח ארץ/טקסט הציוני חוזר על כל הז'אנרים שהוזכרו כאן, הוא מפתח את כולם, יוצר ז'אנר חדש של סמלים לאומיים ומסייע בעיצוב תפיסת המקום, הזהות והפטריוטיות של הסובייקט הציוני, דרך חינוכו כמתיישב, כפועל וכחייל.

אנשים כמו נחום סוקולוב, אליעזר בן יהודה, יוסף קלוזנר, דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, שמואל קליין, חיים ויצמן ועוד רבים אחרים קראו טקסטים מתוך הקטגוריה ארץ/טקסט והחלו לכתוב טקסטים בקטגוריה הזאת בעצמם. הם ניכסו את הקטגוריה ארץ/טקסט כמו שניכסו אותה לפניהם נוצרים פרוטסטנטים ושליחים קולוניאליים של המטרופולינים הגדולים באירופה. הקטגוריה הכילה פוטנציאל רב של חומרים שיחיים, כמעט כל מה שנחוץ לעיצובו מחדש של סובייקט. ארץ/טקסט אפשרה את המעבר מיהדות, כסוג של קיום תרבותי שבמרכזו טקסטים עתיקים, לקיום שעיקרו שליטה על טריטוריה. טרנספורמציה כזאת התרחשה לראשונה 1,500 שנה קודם לכן, כאשר הנצרות עברה ממצב של דת ללא מוקד גיאוגרפי (בזמנם של השליחים) לדת עם מוקד גיאוגרפי (החל מזמנו של הקיסר הרומי המתנצר קונסטנטין). בשני המקרים תפקידם של טקסטים בקטגוריית ארץ/טקסט היה לאפשר ולהצדיק את השינוי.

שיח הארץ/טקסט האנגלי יצר קטגוריית ארץ/טקסט חדשה, מפורטת לאינספור חלקים ומאורגנת למשעי. חסרו רק הסובייקטים שימשיכו לארגן, לסדר ולשלוט בארץ/טקסט. האנגלים אספו, מיינו וסידרו אובייקטים של ארץ/טקסט. המיפוי המדוקדק של הארץ ורשימת המצאי שנוצרה כתוצאה ממנו, המדידות הגיאוגרפיות השונות, החישובים הגיאולוגיים, הספירה והארגון ומכשירי הספירה והמדידה היו תשתית מצוינת לשליטה וריבונות. האינטלקטואלים הציונים ניכסו את השיח הזה. הם לקחו מן המוכן מה שהיה אפשר לקחת ותרגמו או יצרו שוב על פי אותם מודלים פרויקטים שיחיים של זיהוי מקומות ועריכתם בלקסיקונים גיאוגרפיים עבריים. הם יזמו מסעות חקר וערכו יומני מסע עבריים, הם יצרו מוסדות מחקר בתבנית המוסדות הקולוניאליים, הצטרפו אל הפרויקטים הארכיאולוגיים הפרוטסטנטיים, ניכסו את הארכיאולוגיה של הארץ הקדושה ואת ממצאיה. הניכוס של אובייקטים היסטוריים מתוך הקטגוריה ארץ/טקסט נעשה באמצעות אתניזציה שלהם, עבריזציה ואף גיור של סובייקטים מהעבר. השיח הציוני עשה שימוש בקטגוריה ארץ/טקסט לצורך יצירת התמה של "זכותנו על הארץ", לכינונה והצדקתה של התנועה הציונית, לנהירה של מהגרים אל הארץ וכיבושה עבורם.

ארץ/טקסט היא פרשנות ואפיסטמולוגיה בשירות חינוכם הרדיקלי מחדש של ילדים וילדות, גברים ונשים. אולי זו הסיבה שבכל פעם פרויקט הכיבוש של ארץ/טקסט אינו מחזיק מעמד לאורך זמן. הארץ/טקסט מתאימה לחינוכם של מהגרים, מתיישבים וכובשים, אך איננה מתאימה לחינוכם של צאצאיהם הילידים. קשה לחנך ילידים לאפיסטמולוגיה ולפרשנות כה רדיקליות של המרחב שאליו הם נולדו. הארץ/טקסט היא אובייקט אפשרי למי שנולד באירופה (ובאמריקה) וקרא שם את הביבלייה. היא אפשרית לאינטלקטואל שנולד שם וקרא טקסטים מתוך הקטגוריה ארץ/טקסט. האפשרות הרדיקלית של קיום טקסט בממד מרחבי והפרשנות של הממד המרחבי כאילו הוא טקסט ביבליאני הנן קשות מאוד לאלה שנולדו כאן. לא רק הילידים הפלסטינים אינם יכולים לאמץ אפיסטמולוגיה ופרשנות כאלו, אלא גם הילידים הציונים אינם מוכנים עוד לחשוב על המציאות שכאן כאילו הם עדיין שם.

קשה ליליד כמוני לראות את הר הכרמל וים המלח כפי שעשו זאת צליינים, חוקרי ארצות וקולוניאליסטים נוצרים וציונים. ילידים כמוני, צאצאי המהגרים והמתיישבים, אינם יכולים אלא לגחך כשהם מבטאים את שתי התיבות "ארץ הקודש". אי אפשר לחנך ילידים באמצעות הארץ שהיא כאן, אי אפשר לערוך מסעות צליינות בתוך הבית שלך. החינוך דרך הרגליים אינו פועל עלינו יותר, הארץ ונופיה התנ"כיים אינם מרגשים אותנו כפי שהם אמורים לרגש על פי תוכנית הלימודים ארץ/טקסט. כשילידים עומדים מול חורבה, תל אבנים או גבעה מקראית הריגוש היחיד שעובר בהם הוא מבוכה. עצם העובדה שהם נולדו כאן שוללת מהארץ את קסמה המסתורי כארץ/טקסט. ילידים אינם צליינים, אינם תיירים, אינם חוקרי ארצות ואינם מפרשי ארץ/טקסט. ילידותם שוללת מהם את המרחק הפרשני ההכרחי מהמציאות של הארץ. ילידותם שוללת מהם את האפשרות האפיסטמולוגית הרדיקלית — הם רגילים מדי לנופים האלו ואדישים מדי לביבלייה. כיום מתקיימת ארץ/טקסט רק עבור תיירים.

כעת, כשאנחנו כבר ילידים, נשאלות שוב שאלות של זהות ושליחות. מתעוררות שוב סוגיות בעיצוב הסובייקט. השיח ארץ/טקסט הציוני עיצב את הסובייקט היהודי הציוני, אם כלוחם, אם כמתיישב, אם כארכיאולוג חובב או כחוקר מקצועי. בעבור צאצאיו השיח ארץ/טקסט הציוני הוא סמל דומם. כשהוא חולף ליד הר תבור הוא אולי נזכר לרגע בשאול או בדבורה, אבל הזיכרון הזה אינו יכול לעצב את התנהגותו. מציאות ההר המוזכר בטקסט הקדום אינה מוכיחה עוד דבר. ריטואלים של ארץ/טקסט, כמו לצאת לטייל בנופי הארץ ולקרוא מתוך התנ"ך, הופכים יותר ויותר נדירים.

אורלי קסטל–בלום מבטאת את היעדר התוחלת של ארץ/טקסט בעיצוב הסובייקט הילידי:

לקחתי סכין והתחלתי חותכת פה ושם. שרטטתי לו על הגב את מפת ארץ ישראל כפי שזכרתי אותה מתקופת התנ"ך, וסימנתי את כל הערים האלו של הפלשתים, כמו גת ואשקלון, וציירתי בלהב את הכינרת והירדן שנשפך אל ים המוות ומתאדה נונ–סטופ. טיפות דם זעירות החלו להיקוות בערוצי הנחלים החרוטים לרוחב הארץ. מראה מפת ארץ ישראל המשורטטת בחובבנות על גבו של תינוקי העביר בי צמרמורת של עדנה. סוף סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי. תינוקי ילל מכאב — אך אני בשלי [...] התבוננתי בגב החתוך: זאת הייתה מפת ארץ ישראל, אי אפשר היה לטעות בכך.⁷