שתיים בלילה, אני מכבה סיגריה אחרונה במרפסת וסוגר את המחשב, סיימתי את הספר, אין לי עוד מה לספר ואין לי כוחות לספר גם אם היה לי מה לספר, שלוק קטן מהקפה שהתקרר בינתיים, אני מגרגר אותו בפה כדי להעביר את הטעם של הסיגריה ושולח הודעת טקסט למולי העורך בהוצאת הספרים, "סיימתי".
אחרי דקה הוא עונה לי וכנראה מתוך המיטה שלו, "משוגע! מה אתה מסמס בשעה כזאת?, תבוא מחר בעשר."
בבוקר הבנתי שזה יום מיוחד, הספר שלי בדרך לצאת לאור, זה כמו לידה רק ארוך יותר, לי לקח שנתיים וחצי, זה כמו לידה אבל קל יותר, מעכשיו מישהו אחר יטפל ברך הנולד, אני רק אקפוץ לחלון ראווה לראות אותו גדל ומתפתח, זה יום מיוחד ובניגוד לכל יום, היום שמתי אפטרשייב למרות שלא התגלחתי, בינינו אפטרשייב זה בושם רגיל שפרסומאים המציאו כדי שהלקוח שלהם ימכור עוד מוצר, המציאו שוק חדש, המתגלחים, הרי כולנו יודעים שאין שום הבדל, זה בסך הכל ריח טוב שלעולם לא היה לך אם לא הייתי שם וגם השני בדיוק אותו דבר.
המשך העלילה בסיפור המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
