בכל פעם שהייתי יודע שאורלי בדרך אלי הייתי יורד למכולת וקונה שתי שקיות שוקו ובייגלה שמיניות, הייתי מסדר את החדר כמו במלון אין סוף כוכבים, פותח את החלון שהעשן של הסיגריות ייצא, פורש את השמיכה לאורך המיטה ומותח אותה כדי שלא יהיו קפלים, מנפח את הכריות כדי שיראו יותר גדולות ויהיו יותר רכות ויפות, מדליק את הרדיו על התחנה שהיא אוהבת וממתין לה שתבוא.
כך עשיתי גם היום, אורלי הייתה בדרך אלי, כך לפחות חשבתי, אך היא לא הגיעה, לא הפעם, לא אלי, כשהתקשרתי לנייד שלה היא לא ענתה וגם לא היה צליל של תפוס או ממתינה, היא פשוט לא ענתה, בהתחלה עוד הייתי רגוע, בטח יש פקק ברוקח ומכל הצפצופים של האנשים הממהרים היא לא שומעת, אבל אחרי שעתיים שבהם התקשרתי כל עשרים דקות התחלתי לדאוג, פחדתי שקרה לה משהו לא טוב.
אני יודע שאני לפעמים קצת פרנואיד אז הכנתי לי קפה שחור ושטפתי פנים כדי להרגע, רק המחשבה על זה שאני עושה משהו כדי להרגע הדגישה את זה שיש סיבה שאני לא רגוע.
המשך העלילה בסיפור המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
