דואט דם וקוצים 1 - נדרים חסרי רחמים

פרולוג

אריָה
הווה

מיס דה מרצ'י היקרה,

לאור ההערכה האחרונה שעשינו, אני סבור שמוטב, מבחינתך, שנמשיך בתוכנית הטיפול שלך, כאן, בלוס אנג'לס. לפיכך, אני ממליץ שלא תחזרי עדיין לבוסטון ללימודייך בקולג' ברקלי למוסיקה, ושאביך ימשיך להיות האפוטרופוס החוקי שלך.

מכתב עם לוח הזמנים של הפגישות שלך יישלח אלייך בהמשך השבוע.

שלך בנאמנות,

ד"ר פלצ'נט

פסיכיאטר יועץ

 

אני קורעת את המכתב לשניים, ואז שוב ושוב, ותוחבת את פיסות הנייר בחזרה לתיק שלי.

אבל המילים הדפוקות של הגורל שנחרץ, נחקקות במוחי. מילים מהדהדות שלא רציתי לשמוע מעולם, אבל ידעתי שאשמע.

זה לא מפתיע שד"ר פלצ'נט ממליץ שהדברים יישארו כפי שהם. למרות שאני מרגישה שנדפקתי לגמרי, ידעתי שזה יגיע. אחרי הכול, מצבי לא משתפר.

איך אני מעיזה להתרגז?

איך אני מעיזה לקוות?

זה היה טיפשי, אבל קיוויתי שאולי, רק אולי, ההחלטה תהיה שונה, ושאוכל לעזוב את הכלוב החונק, שאבא שלי מחזיק אותי בתוכו, בשנתיים האחרונות.

אסירת תודה על כיסוי החשכה בתא שבחרתי לעצמי, אני חורקת שיניים ומנגבת בכרית כף ידי את הדמעה הזולגת על לחיי. אני ממצמצת במהירות, ובולמת את יתר הדמעות.

אני לא יכולה לבכות כמו איזו מפסידנית. אסור לי.

אני נמצאת בכף השטן, מועדון יוקרתי מפואר במליבו. גם ככה אני כבר נראית כמו דג מחוץ למים בשמלת הגלישה הפשוטה מדי שלי, שערי השחור הארוך אסוף לפקעת נמוכה פרועה, וניחוח הייאוש נידף מכל נקבובית בגופי.

הלוואי שיכולתי ללכת לאיזה בר במרכז העיר ולשתות את עצמי עד אובדן חושים. לפחות אז לא הייתי צריכה לדאוג שמא אמשוך תשומת לב.

אדם נורמלי היה עושה את זה. מאחר שאני לא נורמלית, הייתי צריכה לבחור מקום שנמצא ברשימת המקומות, שאבא שלי בחר ואישר לי. מקומות שבהם הוא יכול לפקוח עליי עין. אם זה כדי לשמור על ביטחוני, ואם כדי לוודא שלא אברח. כאילו שהייתי יכולה.

אני אולי נראית כאילו שאני תמיד על סף בריחה, אבל אני לא טיפשה. אני יודעת שלא אצליח להגיע רחוק.

לא עם ברונו, האחראי על ענייני הביטחון אצל אבא שלי, שעוקב אחריי כמו ציפור טרף שמוכנה לקרוע לגזרים את הבשר מגופה טרייה, ורוג'ר, השני לו בשרשרת הפיקוד, ששומר עליי כמו שפטרוס הקדוש שומר על שערי גן העדן.

לפחות, כשאני יוצאת ככה, הם שומרים על מרחק סביר. ולכן, הלילה, ברונו נמצא קרוב ליציאה, ליד רחבת הריקודים, ורוג'ר נמצא בחוץ, במגרש החניה, מחכה במכונית לקחת אותי הביתה.

אני לוקחת נשימה מקוטעת, מושיטה יד אל הפינה־קולדה שהברמן הכין לי, ולוקחת לגימה מהקוקטייל המתוק.

נאמר לי שזה היה המשקה האהוב עליי לפני שאיבדתי את הזיכרון שלי, כך שבכל פעם שאני באה לכאן, אני שותה אותו, מקווה שהטעם יצליח לנקב חור בתוך המחסום שבמוחי, ויעורר בי את הדברים האחרים שאני צריכה לזכור.

כמו מי אני. מי אני באמת.

קוראים לי אריָה דה מרצ'י. אבל אני יודעת את זה רק משום שזה מה שאמרו לי.

אני לא זוכרת שהייתי היא, או משהו בכלל אודות החיים שלי.

המוח שלי מרגיש כאילו שמישהו בנה קיר לבנים בתוכו, נועל אותי בתוך חלל צר שבו אני אמורה לקבל כל דבר שאומרים לי. הקיר הזה גבוה ורחב כל כך, עד שאני לא יכולה לראות מה קורה מאחוריו או סביבו.

אני לכודה.

הקיר הזה והחלל שבתוכו הם כל מה שאני מכירה מאז שהתעוררתי מן השינה העמוקה ההיא, שגזלה ממני את הזמן.

אני עוצמת את עיניי, בולעת את המשקה, ומשעינה את ראשי על העור הרך של התא. אחר כך אני לוקחת נשימה מדודה ומנסה להרגיע את עצמי.

להרגיע את הנשימה המהירה, את הזעם, את חוסר הסבלנות שלי.

דברים מגיעים אליי כשאני רגועה. לפעמים זה הבזק זיכרון, למרות שהוא מטושטש, ואני אף פעם לא מצליחה לראות בבהירות את התמונות שמופיעות לפניי.

בפעמים אחרות, מגיעים אליי רגשות. אושר, עצב, בלבול.

אני דוחפת את הקיר החוסם שבמוחי, מנסה, בפעם המיליון אולי, לזכור את העובדות של חיי, שאני יודעת שמתקיימות היכן שהוא בשיפולי מוחי. אילו רק הייתי מצליחה לזכור משהו, משהו אמיתי שלא סיפרו לי, הייתי יודעת שיש לי תקווה כלשהי לשינוי.

מלבד תחושת הטעם הפירותי בחלק האחורי של גרוני, שום דבר אחר לא קורה.

שום דבר דפוק.

שום דבר דפוק מלבד אותו ריק של לא־כלום.

תחושת תבוסה מטביעה את ליבי עמוק יותר בתוך האפלה של נשמתי. עברו שנתיים וחצי מאז התאונה, ואני עדיין לא מצליחה להיזכר בדבר.

כל עוד אישאר כך, כל שאר הדברים יישארו כפי שהם. אני אמשיך לחיות באופן הגיהינומי הזה, שבו החיים שלי אינם שלי, וכל מה שאני עושה מתבצע תחת אישורו של אבי.

אני מבינה את הדאגה שלו ומדוע הוא פרנואידי באורח מוגזם. לפני שנתיים וחצי, התאונה האיומה הזאת לא רק גזלה ממני את כל הזיכרונות שהיו לי על החיים שלי ועל האנשים שאני אוהבת, היא גם נטלה את חייה של אימי והשאירה אותי נטולת הכרה במשך שישה חודשים.

אני לגמרי מבינה את הדאגה שלו, אבל זה יותר מדי, ומה שמרגיז אותי יותר מכול, זה שזה מרגיש כאילו שיש בפרנויה שלו יותר ממה שהוא מגלה לי.

כל מה שאני יודעת זה שאני לא יכולה להמשיך כך. אני לא יכולה. ידו השולטת של אבא גורמת לי להרגיש כאילו חבל תלייה כרוך סביב צווארי, חונק מתוכי את החיים.

בקרוב לא ייוותר ממני דבר.

כשהמוזיקה במועדון משתנה למשהו קצבי יותר, עיניי נפקחות, ועוד דמעה זולגת על לחיי. המוזיקה מלאת החיים מהדהדת מהקירות באופן מוגזם. זה נעשה כך בכוונה, כדי שהצליל יישמע מגניב יותר. אי האנשים שרוקדים למטה, על רחבת הריקודים, משתגעים על זה, ומשתגעים עוד יותר כשהדי־ג'יי מגביר את עוצמת המוזיקה.

אני נשענת קדימה על מרפקיי, וזה הרגע שבו אני מרגישה את התחושה העזה, שמישהו צופה בי.

התחושה הזאת חזקה כל כך, עד שהיא מאלצת אותי להרים את מבטי אל המרפסת של הקומה השלישית. באורות המהבהבים של המועדון, אני קולטת פנים על רקע ים האנשים העומדים שם.

זה גבר נאה, שהמראה שלו נותן משמעות חדשה למילים 'עוצר נשימה'. הייתי נאלצת לתאר אותו כיפהפה, אלמלא היה נראה כמו לוחם ויקינגי מסוקס. זה מחניק כל דבר הדומה ליופי.

הזוויות החדות־כתער האלה של פניו המפוסלות, שערו הכהה הפרוע, המגיע עד לכתפיו, והזקן המעוצב בקפידה, אך גם מוזנח, שומרים על מראה הלוחם ומרמזים על משהו מסוכן. נראה שכל הדברים האלה משמשים כאזהרה לא ללכת שולל אחר תווי הפנים של הנסיך מהאגדות.

ברור גם, על פי ערמת השרירים בכתפיו החזקות ובשרירי הזרוע שלו, שהדברים שצריך לשים לב אליהם אצלו, הם הדברים שמרמזים על סכנה.

גברים לא מקבלים שרירים כאלה רק מהליכה לחדר הכושר להתאמן. יש כאן יותר מהרצון להיראות כך.

אני יודעת את זה, כי אני רואה איך נראים שומרי הראש של אבא שלי.

הזר הנאה שלי תוקע בי את מבטו, כאילו רוצה שאדע שהוא צופה בי, ושאין לו כוונות להסיט את עיניו.

אני זוכה למבטי התפעלות של גברים כל הזמן. בדרך כלל השדיים הגדולים־במיוחד שלי, הם אלה שלוכדים את תשומת ליבם, לפני שרואים את שאר גופי. אבל הבחור הזה מסתכל על פניי, לא על הגוף שלי. והאופן שבו הוא מביט בי, כל כך נחוש, ולא מהסס, מושך את תשומת ליבי ביותר מובנים משהייתי רוצה.

מבטו הבלתי פוסק מפגין עניין שמזיז את האוויר סביבי ופוקד על גופי להגיב, ואני אכן מגיבה, כשחום פושט בי, שולח את התשוקה דרך עורי, ישר לשם, למטה.

נראה כאילו שפרץ אנרגיה חולף בחלל הרחב שמפריד בינינו, גולמי ופראי. הוא מעורר בי רעב מיני לא צפוי, שתופס אותי לא מוכנה.

פרץ ההתעוררות הפתאומי משתק אותי, וכשהוא הולך ומתפשט בגופי, אני מבינה שיש משהו מוכר בתחושה.

ו... בו.

אלוהים אדירים, אני מכירה אותו?

זה מה שזה? האם הוא מכיר אותי?

ככל שאנחנו מביטים זה בזה יותר, כך התחושה מתעצמת, ואני חושבת שזה כנראה נכון —התחושה המוכרת. אני מרגישה ככה רק כשאני באה לידי מגע עם משהו או מישהו שאני אמורה לזכור, אך לא מצליחה.

אבל איתו, זה שונה. התחושה חזקה יותר, ויש תשוקה שלא ניתן לטעות בה, שפועמת בוורידיי, מפתה אותי לתוך היקסמות שבה אינני יכולה להסיט את מבטי, גם לו הייתי רוצה בכך.

וזה לא בגלל שהגבר שמתבונן בי הוא מדהים עד כדי כאב. יש כאן משהו אחר.

זה משהו שאני צריכה לבדוק, במיוחד משום שאף אחד אחר לא הצליח ליצור תגובה חזקה כל כך במוחי. לא אבא שלי, לא החברים שלי, כביכול, ששמעתי מלכלכים עליי מאחורי גבי, ולא הדבר שנאמר לי שהיה האהבה היחידה בחיי — מוזיקה.

בחיים הקודמים שלי, ניגנתי בכינור, וניגנתי טוב כל כך, עד שקיבלתי מלגה לברקלי. נאמר לי שהייתי כל כך טובה, שכבר חיכו לי הצעות עבודה לאחר סיום לימודיי. אבל אני לא זוכרת שהחזקתי כינור מעולם, שלא לדבר על לנגן בו.

אם התאונה ההיא לא הייתה מתרחשת, הייתי מסיימת את השנה האחרונה שלי וגומרת את הלימודים לפני שנתיים. הבחורה שסיפרו לי שהייתי, הייתה כזאת שהעולם רק חיכה לכישרונות שהיו טמונים בה.

אני מזדקפת, בדיוק באותו רגע שבו הזר הנאה עושה זאת, ומבטי עוקב אחריו כשהוא מתרחק מהמרפסת, אבל עיניו לא עוזבות אותי.

האדרנלין מזנק בעצביי, כשהוא מרים את ידו ומקפל את אצבעו, מזמן אותי לבוא אליו.

אצבעו נשארת באוויר, והתחלה של חיוך עולה על שפתיו, אבל הוא לא מתממש לגמרי.

כשאנחנו חולקים את השיחה האילמת הזאת, אני תוהה האם ללכת אליו. ומה אם הרגשות שלי פשוט טיפשיים ואני טועה?

אולי אני פשוט נמשכת אליו, וזו ההקדמה הקבועה לסטוץ, שאני לא יכולה שיהיה לי.

או שאולי כן?

אני שולחת מבט אל רחבת הריקודים, היכן שברונו אמור להיות, ואני מופתעת כשאני לא רואה אותו.

אני מסתכלת סביב בקדחתנות, אבל הוא לא נראה בשום מקום. זה מעולם לא קרה בעבר.

הוא תמיד, תמיד, בקו הראייה שלי. שמעתי את אבא אומר לו להיות בדיוק ככה.

אסור שאהיה אף פעם מחוץ לטווח הראייה של ברונו, וגם הוא לא אמור להיות מחוץ לטווח הראייה שלי.

זה שאני לא רואה אותו מעניק לי תחושת חופש. הזדמנות שלא הייתה לי מאז שפקחתי לראשונה את עיניי אל העולם הזה, שבו מוחי הוא לוח ריק.

אני מחזירה את מבטי אל הזר הנאה שלי, ושוב, הוא מזמין אותי לבוא אליו. הכישוף שאוחז בי כעת מתוגבר על ידי הידיעה שאם אני לא יכולה לראות את ברונו, גם הוא לא יכול לראות אותי.

כשהאיש שומט את ידו, מסתובב ונעלם בתוך הקהל מאחוריו, פאניקה גואה בי מעצם המחשבה שההזדמנות אבדה. ומה אם הוא היה מסלול שיוביל אותי למצוא איזו חתיכה חסרה בפאזל השבור של חיי?

הייתי רוצה לפחות לגלות מי הוא.

מה שהרגשתי, כשהבטתי בו, היה אמיתי. הרגשתי שאני מכירה אותו, באיזה אופן משמעותי. אולי אפילו... אינטימי. האם זה ייתכן? יכול להיות שאני פגומה, אבל אפילו אני יודעת שזה לא נורמלי להרגיש כזאת התעוררות מינית תוך שניות אחדות, כשאת מביטה במישהו.

אני לא חושבת שיכולה הייתה להיות לו כזאת השפעה עליי, אם אני לא צודקת ברמה מסוימת.

ועם המחשבה הזאת, אני קמה ונעה מהר ככל יכולתי. אני עולה במדרגות שמשמאלי אל הקומה שבה הוא היה. כשאני מגיעה לשם, אני עושה את דרכי אל המקום שבו הוא עמד.

יש טרקלין מולי, מוקף בעוד גופים רוקדים וזוגות שמשתרעים על ספות העור הרכות, מתמזמזים או מדברים וצוחקים. עוצמת המוזיקה הרבה יותר נמוכה כאן, אז כל מה שאני שומעת זה את הקקופוניה של השיחות.

מאחר שהאור שליד הבר קצת יותר חזק, אני עושה את דרכי לשם, ומנסה לחפש אותו מסביב.

אני סורקת את השטח, מחפשת בין האנשים שיושבים על שרפרפים סביב שולחנות מרובעים קטנים ליד מעקות הזכוכית. כשאני לא רואה אותו, אני מסתכלת לעבר המלצרית שנושאת מגש נוצץ של משקאות אל עבר קבוצה של בחורים בקולג' שנשענים על הקיר.

הוא לא נמצא גם ביניהם, אז אני מסתכלת לעבר הצד השני, שם יש כמה קבוצות של אנשים שעומדים יחד.

הבטן שלי מתכווצת מייאוש, כשאני ממשיכה ללכת ולא רואה אותו בשום מקום.

לעזאזל. לא הייתי מהירה מספיק כדי לתפוס אותו, וככל הנראה, הוא הלך.

רק כשאני מסתובבת כדי לחזור אל המקום שממנו באתי, אני רואה אותו עומד ליד גומחה, בצללים, והוא מביט בי כמו קודם. לבוש כולו בשחור, כמעט מתמזג עם החשכה.

הוא נשען על הקיר, כשנעל שחורה מוצקה אחת צמודה אל הקיר, וידיו תחובות בכיסי מכנסיו.

עכשיו, כשאני קרובה יותר, אני עצבנית, ולמרות שאני לא בדיוק אדם ביישן, הוא גורם לי להרגיש ביישנית.

כשאני קרובה יותר, אני רואה עד כמה הוא מדהים וגבוה. הייתי אומרת שהוא לפחות מטר ותשעים וחמישה סנטימטרים, אולי מטר ותשעים ושמונה, וגם השרירים שראיתי קודם נראים עכשיו גדולים יותר.

אני מגייסת אומץ ומתקרבת אליו, וכשאני עושה זאת, החיוך שכמעט שם, חוזר אל פניו הנאות.

כשאני עוצרת במרחק צעדים ספורים ממנו, הוא מרכין את ראשו, ותלתל שיער נופל על אחת מעיניו האפורות־כסופות, וזה גורם לו להיראות עוד יותר מפתה, מסוכן, סקסי.

סקסי זה מה שגורם לעצבים שלי להתפזר, ולפתע אני לא בטוחה מה אני עושה כאן או מה אני מתכוונת לומר לו.

"כמעט חשבתי שלא תבואי," הוא אומר בקול עם מבטא. המבטא קל, אבל נוכח שם. נשמע כמו מבטא רוסי, ומה שחשוב יותר הוא שההתעניינות שלי בו מתעוררת עוד יותר, כי אני יודעת ששמעתי את הקול שלו בעבר.

אני... מזהה אותו.

ההכרה בכך שזיהיתי משהו גורמת לי לסחרור וריגוש בו זמנית. אני כמעט נחלשת מפרץ ההתעלות ומן המשמעות שלו. אם אני מזהה ששמעתי את הקול שלו בעבר, זה אומר שמשהו קורה במוחי שניזוק. משהו טוב.

שפתיי נפתחות, ואני מביטה במבט בוחן בעיניים האפורות האלה, בצבע הסערה. אני מנסה להיזכר בפנים שלו, אבל לא מצליחה.

"אתה מכיר אותי?" אני שואלת, מקווה שאני לא נשמעת מטופשת.

"אולי..." החיוך מגיע עכשיו, ואני רואה את היופי האפל של הגבר הזה במלוא עוצמתו.

אבל הרמז הזה של הסכנה ממשיך להזהיר אותי להתרחק. אומר לי שזה לא גבר שכדאי שאדבר איתו. אולם, הסקרנות שלי גוברת עליי.

"אולי?" אני דוחקת בו.

הוא מתרחק מהקיר ומתקרב אליי, עד שהוא במרחק נשימה.

"תרקדי איתי... אריָה," הוא עונה, אומר את שמי, ואני משתנקת.

"אתה מכיר אותי. איך?"

"בואי איתי, ותגלי."

כשהוא מושיט את ידו, אני לוקחת אותה, למרות שאני יודעת שלא כדאי שאעשה זאת. אותם פעמוני אזהרה מצלצלים בראשי, ומסיבה כלשהי, אני מרגישה שאסור שהגבר הזה ואני ניגע זה בזה.

כאילו כדי לאמת את חשדותיי, זיק חשמלי ניצת בי, כשהוא סוגר את ידו הגדולה על ידי.

אני נותנת לו להוביל אותי במעלה גרם נוסף של מדרגות, אל טרקלין האח"מים, שם הוא מוביל אותי אל רחבת הריקודים הקטנה, רחוק מהספות. האזור הזה היה כמעט פרטי אלמלא הברמן שמוזג משקאות מאחורי הבר.

אבל הוא הופך להיות שלנו בלבד, כשהזר הנאה שלי מניד בראשו לעבר הברמן, והוא הולך. אני צופה בו הולך, והמתח מתגבר באוויר סביבי.

המתיחות נחלשת, רק כשהידיים החמות של הזר הנאה שלי מרחפות על מרפקיי ומושכות אותי אל חזה הגרניט שלו. אני קטנה לעומתו, אבל מצליחה להצמיד את אצבעותיי אל התחלת הכתף שלו, כשהוא כורך את זרועו סביב מותניי.

אצבעותיו משוטטות על הגב התחתון שלי, כשאני מרימה אליו את מבטי, ואנחנו מתחילים לנוע לצלילי המוסיקה. זה שיר קצבי, אבל אנחנו רוקדים לאט, כאילו שזה שיר לאוהבים.

"מה אתה יודע עליי?" אני שואלת, ולהיטות משתלטת עליי.

"מוזיקה. זה חלק ממך. את מנגנת בכינור כאילו שהוא נוצר בשבילך," הוא עונה, לוכד את תשומת ליבי.

"שמעת אותי מנגנת?"

"הרבה. הרבה פעמים."

"מתי שמעת אותי מנגנת? איפה?"

"ששש..." הוא לוחש ומתקרב קרוב יותר אל אוזני. "מספיק, פרינצסה, פשוט תרקדי איתי. לא רקדנו בפעם הקודמת."

פרינצסה, זה אומר נסיכה ברוסית.

אני יודעת את זה.

אני יודעת את זה... כי הוא אמר לי את זה. למרות שאני לא מצליחה להיזכר שאמרו לי, אני יודעת שהוא זה שאמר לי את זה.

אבל מתי?

הוא אמר שלא רקדנו בפעם הקודמת. מתי פגשתי אותו?

איפה?

הזיפים שעל לסתו מדגדגים את לחיי, מוציאים אותי מההזיות עליו. אנחנו כל כך קרובים, עד שהשפתיים שלו מרוחקות רק סנטימטרים משלי, ואני כמעט מאמינה שהוא עומד לנשק אותי.

העיניים שלנו ננעלות, ואני לכודה בתוך סערת מבטו.

הדחיפה והמשיכה של הכוח המושך אותי אליו חזקים כל כך, עד שאני צריכה להיאבק בזה כדי לגרום למוח שלי לעבוד.

אני מנסה, באמת. שאלוהים יעזור לי, אני מנסה, אבל כשהוא רוכן קרוב יותר ויותר, ושפתיו מרפרפות על שפתיי, הכול מתפוגג לתוך האוויר. כל החששות, המחשבות, הרצונות והתקוות שלי.

מה שמשתלט עליי הוא תשוקה טהורה, ואני אובדת בתוך הנשיקה שלו. הלשון שלו חודרת לתוך פי ותובעת עליי בעלות.

אני נמסה לתוך גופו הקשה, כשהנשיקה שלו הופכת חמדנית וממלאת אותי ברעב בלתי ניתן לסיפוק. אליו ואל הטעם שלו. הטעם הגברי הגולמי הזה של צורך וסקס וכל מה שאני רוצה, אבל מעולם לא ידעתי שלזה השתוקקתי.

הנשיקה מזמרת בעורקיי, וכשהוא חופן את פניי, הבזק של זיכרון ניצת במוחי, ואני רואה אותו, רואה אותו בבירור, לא במטושטש, לא במעורפל כמו כל דבר אחר שמגיע אליי. אין שום ספק בכך שזה הוא.

אני רואה אותו בעיני רוחי, נוגע בפניי ומחבק אותי, אבל אני פגועה. משהו רע קרה לי.

"אני לוקה."

המילים שלו עולות במוחי, ופרץ הזיכרון העז הוא חזק כל כך, עד שאני מתנתקת מהנשיקה, אבל הוא עדיין מחבק אותי, מחזיק את פניי קרובות אליו.

"לוקה?" אני לוחשת, ועיניו הופכות עצובות לשבריר שנייה.

"כן, פרינצסה, זה נכון," הוא עונה, וכשהוא מחכך את קצה הצוואר שלי, משהו חד צורב את עורי.

זה גורם לי לקפוץ, אבל הוא מחזיק אותי במקומי.

"מה זה היה?"

"סליחה, פרינצסה, אולי מוטב שלא תנסי לזכור אותי. אני לא כאן כדי להציל אותך הפעם, ואין מי שיכול להציל אותך ממני."

עיניי מתרחבות מאימה ומפחד שסוגרים את גרוני.

הדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא הפרנויה של אבא והאופי המגונן־מדי שלו. זאת הסיבה לכך שהוא כזה. זאת בדיוק הסיבה. סכנה.

הפה שלי נפער כדי להגיד משהו, כל דבר שהוא, אבל המילים לא יוצאות.

אני יוצאת מאחיזתו, אבל התנועה פתאומית מדי, ומה שהוא מניח על צווארי גורם לראייה שלי להיטשטש. ולעזאזל, אני לא מסוגלת לדבר. אני לא מצליחה לקרוא לעזרה למרות שאני מנסה כמיטב יכולתי.

המילים פשוט לא מגיעות. אני כושלת אחורה, והוא נותן לי להתרחק ממנו. אני משתמשת בהזדמנות כדי להביט סביב ולחפש את ברונו, אבל אני לא רואה אותו בשום מקום. הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא לנסות לברוח. לברוח ולנסות להציל את עצמי. לוקה מביט בי בשלווה, עם ביטחון של אדם שיודע שזה עתה לכד את הטרף שלו.

פאניקה נושאת אותי אל עבר גרם מדרגות בפינה. אני יורדת בהן, מקווה שהן יובילו אותי החוצה מהמועדון.

אני נעה מהר ככל שאני יכולה אל מול האפלה שמאיימת להשתלט ולהפיל אותי על הקרקע.

אני מגיעה אל תחתית המדרגות ופותחת את הדלת, אסירת תודה על כך שהן מובילות החוצה.

אבל כשאני פונה מעבר לפינה, אני עוצרת על מקומי כשמבטי נוחת על אדם שלובש סווטשרט עם ברדס, וכורע מעל גופו של ברונו. הסכין שלו נעוצה בליבו של ברונו, ודם אדום כהה מתערבב עם אור הירח הכסוף, כשהדם פורץ מתוכו.

אני רוצה לצרוח, אבל לא מצליחה, ואני נסוגה אחורה רק כדי ליפול לזרועותיו של השטן היפה שתופס אותי, כשאני מתנגשת בו.

אני רוצה להגיד לו לשחרר אותי. אני רוצה לברוח ולצרוח.

אבל אני לא מסוגלת לעשות אף אחד מהדברים האלה, ושנינו יודעים זאת.

הוא נוגע בלחיי, ושוב הזיכרון שלו עולה בי.

כל כך מוזר.

במשך שנתיים וחצי, הזיכרון הראשון שלי הוא מהאיש הזה, ואני חושבת שהוא עומד להרוג אותי.

החשכה מגיעה, ואני נופלת לתוכה, מאפשרת לה לקחת אותי באותו האופן שבו נפלתי אל תוך נשיקת האבדון.