דמוקרטיה במצוקה

פרק 1

מהי דמוקרטיה ולמה דמוקרטיה

יש רק שתי צורות שלטון: דמוקרטיה ודיקטטורה. אלה הם הקטבים. כמו שחור ולבן, כמו אפס ואחת. כל צורת משטר שעל פני הכדור היא תערובת שלהן במינון זה או אחר.

דמוקרטיה: המאפיין היחיד של דמוקרטיה הוא שהעם שולט בגורלו: מחליט את החלטותיו וממנה את משרתי הציבור המנהלים את המדינה.

דיקטטורה: שלטון מיעוט של יחיד או של קבוצה המכריזה על שלטונה ומחזיקה את השלטון בכוח הזרוע. דיקטטורה של בריון מקומי, של גנרל המכריז על נשיאותו, של מלוכה העוברת מאב לבנו.

יוון העתיקה היא ערש הדמוקרטיה. ברבות השנים מאז עברה הדמוקרטיה שינויים מדור לדור תוך השתדלות לשמר עיקרון זה. על פני הכדור יש כיום לדמוקרטיה צורות שונות וכללי יישום שונים. בישראל הדמוקרטיה היא בשיטה ייצוגית-פרלמנטרית שהובאה מהבריטים. בצרפת ובארה"ב שיטה נשיאותית. מדינות נוספות ברחבי העולם הצטרפו אף הן לחבורת המדינות הדמוקרטיות: מדינות באסיה, אמריקה, הודו, יפן, אוסטרליה וניו זילנד. וישראל.

מדינות רבות ברחבי הכדור מתהדרות ב"שלטון דמוקרטי". אך הדמוקרטיה שלבשה שמלות שונות, נכשלה לא מעט פעמים בקיום הדרישה הבסיסית מדמוקרטיה: החלטות תואמות לרצון הרוב. הכישלון הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, ואנו רואים ותוהים: הזו דמוקרטיה? האם לא קם הגולם על יוצרו?

מהי דמוקרטיה?

זהו משטר האמור להתנהל בהתאמת ההחלטות המתקבלות לרצון רוב העם. למעשה אין דמוקרטיה בלי קיום דרישה זו. משטר ובו החלטות משמעותיות שאינן תואמות את רצון העם — על משטר זה לא נוכל לומר שהוא דמוקרטי.

חשוב לציין במפורש ולדעת להבחין שמדובר בכל החלטה והחלטה. כלומר שהחלטה בעניין א תהיה כדעת רוב הציבור, וכך בנפרד גם בעניין ב, וגם בעניין ג. רוב עם לכל החלטה.

ועם זאת, מן הראוי להדגיש באופן ברור כי הכוונה היא לרצון העם באופן ישיר. רצון עם ודאי ומוחלט. לא באמצעות נציגים ובוודאי לא באמצעות קואליציה של נציגים. ועוד ידובר בנפרד על עניין זה, הקרוי קואליציה.

כנסאים דנים בבעיה סבוכה

ואיך מבררים את רצון העם? חכמי אתונה החליטו שכל מי שמגיע למקום האספה — יוכל להצביע. כמובן, מלבד נשים ועבדים. :) אך ברבות הימים התברר לכול כי הציבור אינו יכול להתייצב בהמוניו להצבעה. תקנות שונות תוקנו במדינות שונות כדי להתגבר על בעיה זו. ברבות השנים תקנות אלה עיוותו את רצון הבוחר אם מעט ואם הרבה. התקנות הסתבכו יותר ויותר עד שמחוקקים והמנגנון שסביבם איבדו את הצפון. איבדו את המטרה המקורית שלהם: לזהות את רצון העם ולבצעו.

הערה:

מעתה אשתמש במינוח חי"ס או חיס כדי לציין חוק-יסוד, הסיבה היא — התאמה לשפה העברית שאינה מטיבה לטפל בצמדי מילים. ובכן, במקום חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, עם הנקודתיים המפרידות, נאמר: חיס כבוד האדם וחרותו — בלי נקודתיים.

אך אל לנו לשכוח זאת אף רגע: סימן הזהות היחיד של דמוקרטיה הוא ביצוע מדיניות שרוב הציבור רוצה בה, בכל עניין ועניין, בוודאי בעניינים מהותיים או בעניינים הצצים ועולים שוב ושוב. במהלך השנים התקבלו חיסים שהוצמדו לדמוקרטיה. כגון חיס כבוד האדם וחרותו, חיס חופש הביטוי, חיס חופש העיסוק, חוקי הגנה על זכויות המיעוט ועוד. אנשי תקשורת רבים, פוליטיקאים ואף שופטים מנופפים בהם כאילו הם חלק מהגדרת הדמוקרטיה. לא, רבותיי, לא! אלה הם חוקים אנושיים טובים, אך הם רק חוקים שהתקבלו במסגרת המשטר הדמוקרטי. הם אינם מגדירים את הדמוקרטיה. יש אשר יאמרו: דמוקרטיה באה עם זכויות מיעוט, כבוד האדם וחירותו, זכויות להט"ב וכדומה. שימו לב למשמעות האמיתית של דבריהם: זכות הציבור לבחור כרצונו חוץ מהרשימה שעליה החלטתי ואציגה בפניכם. זו צביעות, כמובן. מס שפתיים לדמוקרטיה. מכניסים אותה בדלת הקדמית רק כדי לגרשה מן החלון.

[גם במקרה הקיצוני שבו הרוב יחליט לפגוע במיעוט, זה אבסורדי פחות מאדם שרוצה לקפוץ מהגג. ומי יאסור על הרוב? והלוא מי שיתיימר לאסור זאת הוא בהכרח בדעת מיעוט. אם השלמת עם זה, השלם גם עם זה. ומה על המיעוט האומלל? הציבור שבמדינה זו טרם הגיע לבגרות ובשלות, ומן הסתם ימשיך להתייסר בכור ההיתוך של האבולוציה. כולנו נשמח אם תמצא תשועה לאותו מיעוט, אך מדובר כאן ביחסים בינלאומיים שאינם מעניינו של ספר זה.]

רוב עם לכל החלטה חייב להיות אפוא המאפיין היחיד של דמוקרטיה. גם אם ההחלטה שגויה, וההחלטה תמיד שגויה לדעת המיעוט. :) איש לא אמר שהדמוקרטיה אינה טועה, אך עדיף שנשלם את מחיר טעותנו ולא את מחיר טעות הדיקטטור.

מהם אותם עניינים מהותיים שיש לוודא לגביהם את רצון הציבור?

במדינת ישראל אנו מזהים רבים מאלה, ואיש אינו שואל את הציבור לרצונו בהקשר אליהם:

• פטור משירות חובה. ראשי ממשלה שונים, החל מבן גוריון אך בעיקר מנחם בגין, פטרו את החרדים משירות צבאי. מפליא. איך הרשו לעצמם דבר שכזה? מנין נטילת הסמכות והחוצפה להבדיל בין דם לדם? מדוע איש מהם לא הביא עניין מהותי זה למשאל עם? הן בן גוריון והן בגין חטאו לעם בעניין זה — חטא גדול עד מאוד. עניין זה פילג את העם ויצר קרע. אבדה הסולידריות. אבדה האחווה. הנזק עצום, מי ישורנו. בן גוריון, שנתן פטור ראשוני ל-300 תלמידי ישיבה, הכה על חטא עוד בימי חייו. בגין, שנתן פטור גורף, לא הספיק לעמוד על טעותו.
• מימון ישיבות. שוב. כל ההסכמים הקואליציוניים כפו על הממשלות מימון ישיבות. תקציבים אלה הלכו ותפחו ברבות השנים. יש ספק רב אם העם רוצה לממן אותם אף באגורה שחוקה. מדוע לא פנו לעם בעניין מהותי זה ששב ועולה בכל שנה? טענה זו מופנית הן לימין והן לשמאל. הציבור החילוני מממן בכספו חינוך עוין לדמוקרטיה, עוין לחילונים, עוין להשכלה, נגד נאורות. קרע, כבר אמרנו?
• מימון אברכים, כלומר אנשים שבחרו מרצונם שלא לעבוד. תקציבים הולכים וגדלים. בשנת 2022 כפתה הקואליציה על הממשלה הכפלה של התקציב לכל אברך. גם כאן יש ודאות רבה שהציבור אינו רוצה לממן אברכים כלל ועיקר. מדוע לא שואלים את העם? שוב: הימין והשמאל אשמים בכך.
• חוקי דת. כל הקואליציות שקמו בשיתוף המפלגות החרדיות הוסיפו חוקי דת חדשים. חוקים אלה הצטברו מקואליציה לקואליציה. מתרבים ומחמירים. גם כאן, לא שאלו את הציבור לדעתו על הכיבוש הזוחל.
• ההתנתקות מרצועת עזה בוצעה בשנת 2005. אחדים הציעו משאל עם בסוגיה זו. אריק שרון, ראש הממשלה דאז, התנגד ולשיטתו — טעה. שכן רוב הציבור תמך בהתנתקות, אך לא רוב הליכוד. הוא ביצע משאל בין חברי הליכוד. למה? מה ההיגיון? חברי המפלגה מיוחסים? הוא הפסיד במשאל זה ל-60% שהצביעו נגד. סופו של דבר שביצע את ההתנתקות בכל זאת, על כן נראה נבוך ומזגזג. במשאל עם היה זוכה ומקבל משענת יציבה, כפי שהראו הסקרים. 

אין ספק שבכל המדינות ה"דמוקרטיות" יש לציבור השפעה כלשהי על ההחלטות המתקבלות. אך האם השפעה זו שיש לציבור משמעותה שמדובר באמת בדמוקרטיה? האם יש לו שליטה בנעשה? מה רמתה של שליטה זו?

לחידוד שאלה זו נעיין בדוגמה:

אתה משחק קלפים עם חבריך. לפני החלוקה — אתה מערבב היטב את הקלפים.

האם באמצעות הערבוב השפעת על תוצאות החלוקה? כן.

האם באמצעות הערבוב שלטת כרצונך בתוצאות החלוקה? לא.

כלומר: ההצעה שהציעו לך לערבב את הקלפים — ריצתה את האגו שלך אך לא השפיעה על הסיכויים כרצונך. השפעתך מדומה.

[את המשל היפהפה הזה ראיתי בערך בשנת 2000 ואינני זוכר את הנסיבות. על כן אינני יודע למי לתת עליו קרדיט.]

האם דמוקרטיה פירושה השפעה בלבד או שליטה?

התשובה מובנת מאליה. הציבור רוצה שבחירתו תבוצע. הציבור רוצה לשלוט בתוצאה. הבוחר רוצה שקולו ייספר, ובמיוחד בנושאים חשובים. וראו נא מה רבה האירוניה בשתי מערכות בחירות אלה:

באוקטובר 2022 התקיימו בחירות בישראל.

גוש נתניהו קיבל מניין קולות זה:

הליכוד: 1,115,360 שהם 23.41% מכלל הקולות.

ציונות דתית: 516,470 שהם 10.84%

ש"ס: 392,964 שהם 8.25%

יהדות התורה: 280,194 שהם 5.88%

סה"כ: 2,304,964 שהם 48.38%. הגוש קיבל 64 מנדטים.

לעומתם קיבל הגוש הנגדי מניין קולות זה:

יש עתיד: 847,435 קולות שהם 17.79% מכלל קולות הבוחרים.

המחנה הממלכתי: 432,482 שהם 9.08%

ישראל ביתנו: 213,687 שהם 4.48%

רע"מ: 194,047 שהם 4.07%

חד"ש: 178,735 שהם 3.75%

עבודה: 175,992 שהם 3.69%

מרץ: 150,793 שהם 3.16%

בל"ד: 138,617 שהם 2.91%

סה"כ: 2,331,788 סה"כ: 48.93%. הגוש קיבל 56 מנדטים.

*לא הוזכרו מפלגות זעירות במשקל מצטבר של 2.80%, שלא היו מזוהות במובהק עם מי מהצדדים.

הנתונים הללו הובאו מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

למרות שלגוש נתניהו הצביעו פחות מצביעים מהגוש השני, זכה גוש נתניהו ב-64 מנדטים לעומת 56 בלבד לגוש השינוי. רוב מנדטים עצום לגוש שקיבל פחות קולות.

איך אפשר לעבור לסדר היום על שערורייה זו?

תקנות הכנסת וכללי חלוקת המנדטים גרמו לעיוות רצון הציבור. הממשלה קמה על טהרת גוש נתניהו ומייד העבירה סדרת חוקים שאין להם רוב בציבור. מן הנתונים עולה כי בוחרים שהצביעו למרץ מצאו שמחצית הצבעתם עברה לגוש נתניהו אשר נגדו הם הצביעו. כך גם עם מצביעי בל"ד.

חלום בלהות. אינך שולט בקולך. אתה מצביע לרשימה זו ומוצא את קולך בכיס של הרשימה הנגדית. במקום שלא רצית, שלא לומר תיעבת.

נלך עוד אחורה, לכנסת ה-21, אפריל 2019. שם היה מצב דומה אבל בהיפוך שחקנים. מפלגת ימינה לא עברה את אחוז החסימה. כך רשימות "מגן", "גשר" ו"זהות". גוש נתניהו קיבל 53.24% מהקולות ורק 60 מנדטים. לפי היחס, היה מגיע לגוש נתניהו 64 מנדטים! שוב: רצון הציבור עוות. זה נגמר בסבב בחירות נוסף.

כדי לא לאבד את חוט החשיבה, נציין שעד כאן דנו בשאלה מהי דמוקרטיה והגדרנו אותה. ראינו שהמשטר בישראל אינו עונה להגדרה זו. לא זו בלבד, אלא שהוא אף עיוות את רצון הציבור אפילו שרצון זה רשום שחור על גבי לבן באתר האינטרנט של ועדת הבחירות.

למה דמוקרטיה?

ובכן, מי ינהיג את הציבור? ברור. זה ששולט בו.

ומי ישלוט בציבור? ברור. הגוף שרוצה בכך והוא החזק ביותר בקרב הציבור.

ומי הגוף החזק ביותר בקרב הציבור? לכך היו דוגמאות רבות בהיסטוריה: מלכים, אנשי צבא, שליטים מטעם עצמם, קבוצות מאורגנות, הציבור עצמו.

כל אלה הן דיקטטורות, למעט המקרה שהציבור הוא השולט. מכל אלה הציבור הוא היחיד ששליטתו לגיטימית וראויה. הציבור אדון לעצמו. זו דמוקרטיה על פי הגדרה.

לכן השאלה למה דמוקרטיה? אינה במקומה. כשהציבור אדון לעצמו — זו כבר דמוקרטיה.

ועוד: הציבור חייב לשמר בידו את השלטון. מטעמים מובנים זה לא יכול להיות תחת דיקטטורה. לקביעה זו השלכות חשובות בהמשך.

ולדמוקרטיה יתרונות אחדים:

הדמוקרטיה היא גם שיח. מקפלת בתוכה את הבגרות של קבלת דעת הרוב גם אם אין אתה מסכים לדעה זו. דרך המכילה בתוכה כבוד לזולת והאזנה לדעותיו, בוודאי לא תאפשר למיעוט להשליט רצונו על הרוב.

החלופה לדמוקרטיה היא אלימות, כוח, אולי אנרכיה. כלומר: בזבוז משאבים במלחמת שליטה. הדמוקרטיה היא גם צורת המשטר הזולה ביותר לציבור.

כי הדמוקרטיה מבטיחה חופש אישי וכלכלי ותרבותי ורוחני. הכיצד? כי זה מה שרוצה הציבור, לא כן? ואלה - לא יכולים להיות מובטחים בדיקטטורה. אף לא אחד מהם.

דמוקרטיה שוות זכויות הצבעה היא הדרך היחידה להגיע להסכמה במקרה מחלוקת. כי ברור שכל מי שמחזיק בדעה מסוימת — שואף לכך שדעתו תתקבל הלכה למעשה. על כן, גם משיקולי סימטריה, דמוקרטיה היא הדרך ההגיונית היחידה לקבלת החלטות משותפות.

לכן, דמוקרטיה היא דרך טבעית. חריגה ממנה מצריכה סיבה מתאימה.

אבל, לעיתים, השליטה לא בידינו כי אם בידי חבורות בריונים שהקדימו לשלוט בנו ובאזור המחיה שלנו. במקרה כזה אנו חיים בדיקטטורה.

הנה כי כן: אם הבחירה בידינו — כבר דמוקרטיה.

מדינות רבות השתחררו מעול הדיקטטורה והיו לדמוקרטיות. הדמוקרטיות פרחו מבחינה תרבותית וכלכלית והן הובילו את מדינות העולם בשני פרמטרים אלה.

אבל לא נתבלבל: אנו רוצים דמוקרטיה לא כי הכלכלה בה פורחת יותר, ואכן היא פורחת. ולא כי המדע מתקדם יותר, ואכן בדמוקרטיות — המדע מתקדם יותר. ולא כי האוכלוסייה משכילה יותר. כן. כך בדמוקרטיה. ולא כי התשתיות טובות יותר, ואפילו לא בגלל שנבחרות הכדורגל של הדמוקרטיות — חזקות יותר. :) כל אלה הם רק תכונות ספק מקריות של הדמוקרטיה. בונוס ותו לא. אנו רוצים דמוקרטיה למען החופש שלנו ושל צאצאינו. עלינו לדרוש אותה גם אם כל התכונות שמניתי — לא היו מתקיימות.

נציין כי נציגי הדתות השונות בדרך כלל אינם דוגלים בדמוקרטיה, ובהחלט יעדיפו דיקטטורה תחת השפעתם. כך שלטון רבנים, גדולי תורה, דעת תורה וכדומה. עם זאת, גם הם יעדיפו דמוקרטיה על פני דיקטטורה שאינה תחת השפעתם. את זאת הם שוכחים, ונוטים לכפות על הציבור חוקי דת באמצעות רוב קואליציוני. התבטאויותיהם בעד דיקטטורה הלכתית הולכות ומתרבות ככל שהם צוברים כוח פוליטי. הנה מספר אמרות כנף שלהם:

חופש הביטוי הוא חטא;

הדמוקרטיה היא צורת שלטון של השטן;

חופש הביטוי הוא כלי של החילונים לתקוף את הדת;

הדמוקרטיה מאפשרת לחילונים לשלוט ביהודים;

חופש הביטוי הוא סכנה לישראל;

הדמוקרטיה היא צורת שלטון שאי אפשר להתקיים איתה.

מאות התבטאויות שכאלה, בכל מקום. בבית הספר, בישיבה, במכינות צבאיות דתיות, בכנסים פוליטיים. והתבטאויות אלה לא מגיעות מיושבי קרנות אלא מרבנים של קהילות גדולות, ממורים, ממחנכים. עלינו להיזהר מעוינותם לדמוקרטיה ולהסתתרותם תחת כנפי הדת, ולנהוג בהתאם. באותה הזדמנות — הדבר מראה על רמת החינוך לדמוקרטיה במדינה.

ככל שנתקדם בשנים, יעמדו לרשות הדיקטטורים אמצעים טכניים משוכללים יותר ויותר שיקלו עליהם להנציח את שלטונם. לכן, ככל שנקדים להחיל את המשטר הדמוקרטי במדינה שלנו, בכל מקום ומקום, כן נוריש לילדינו עולם טוב יותר, חופשי יותר. לא נילכד בסיוט מתמשך של דיקטטורה נצחית אנו וצאצאינו.

עד כאן דנו בשאלה: למה דמוקרטיה?

מה נרצה ממשטר כלשהו?

כמובן, נרצה את השירותים הבסיסיים שנדרוש מכל משטר:

ביטחון אישי לפרט, ביטחון למדינה, מערכת חוק וסדר שתגדיר מותר ואסור, זכויות וחובות האזרח. פיתוח מערכת תשתיות כגון תקשורת, חינוך, תחבורה, מינהל, שירותים עירוניים, סעד ועוד.

כל אלה הן ציפיות שלנו, האזרחים, מכל משטר. גם אם אינו דמוקרטי.

ממשטר דמוקרטי נצפה שהחלטות השלטון יהיו כרצון העם במתאם גבוה השואף ל-100%. ואז ממילא יתקיימו גם שאר הדרישות, כי הציבור רוצה אותן.

כשאנו מדברים על מתאם גבוה — אין אנו מדברים על עניינים של מה-בכך. לא תקנות מנהליות, לא סדר הצבעים ברמזור ולא נסיעה בימין הדרך או בשמאלה, אלא החלטות איכותיות עקרוניות או גורליות. הנה כמה מהן, הגם שחלקן הוזכר כבר בהקשר אחר:

• חינוך חינם לכול, האם המדינה תממן — וכמה.
• הרכבו של סל הלימודים בחינוך חינם.
• לימודי דת — על חשבון הציבור כולו או רק על חשבון הצרכנים בלבד.
• הפרדת הדת מהמדינה.
• שירות לאומי, אזרחי או אחר.
• מימון חינוך אקדמי.
• תחבורה ציבורית בשבת.
• חינוך עמוק לדמוקרטיה. מניעת חינוך אנטי דמוקרטי גם באצטלה דתית.

החלטות אלה מתקבלות כיום בידי נציגי הציבור ולא בידי הציבור עצמו. ותחת שיטת המשטר הנוכחית הן מתעוותות, לעיתים עד כדי היפוכן.

ואם המתאם בין החלטות השלטון לבין רצון הציבור נמוך, לא נסכים לכך. כי כן, אנו שואפים לחיות בדמוקרטיה.

אנו, העם, כלל האזרחים, הננו הריבון האמיתי של המדינה, כי כן אנו בעלי המדינה. הארגון הזה, הקרוי מדינה, קם ביוזמתנו ולמעננו. לא נשכח זאת בכל דיון.

הממשלה אמורה לעבוד בשבילנו, וכן הכנסת, המשטרה, הצבא, פקידי השלטון.

אם כן, העם הוא הריבון העליון.

העם אינו יכול לוותר על ריבונותו, על היותו אדון לעצמו. ריבונות העם היא מהותית, טבועה בו, חלק ממנו, נולדת עם כל פרט ופרט ומתמשכת מדור לדור. ריבונות זו היא נצחית, קיימת בכל רגע ורגע, ללא תלות בהחלטות קודמות. עקב כך — אין העם יכול לוותר על ריבונותו.

לכן כל נשיא, כל פרלמנט וכל ראש ממשלה נחותים בדרגתם מן הציבור כציבור. כולם חייבים לכפוף ראשם לפני רצון הציבור.

זכות הציבור עולה על זכות כל פרט, זהו עיקרון שחייב להופיע בכל רמה. מהפרחח שמפריע בכיתה לשלושים חבריו ועד כנסאי (ח"כ) שסרח והזיק לאלפי אזרחים. במקרה של סתירה בין זכות הציבור לבין זכות הפרט יש לבחון בשבע עיניים את אותם המקרים שבהם נעניק עדיפות לפרט. לדוגמה: זכותו של הפרט לפתוח בשירה ובריקודים כל אימת שירצה בכך. האם זכות זו עומדת לו בתוך הכיתה בדיוק כאשר המורה מעביר את השיעור לתלמידים? ובוודאי נקפיד להבחין בין זכות הציבור לזכות המדינה, כי לא תמיד הן חופפות.

לכן, על הציבור לזקוף קומה ולדרוש שמשרתי הציבור ירחצו בניקיון כפיהם. לא רק שיהיו ישרים ונאמנים לציבור שמעסיקם, אלא גם ייראו כאלה. שפעולותיהם יהיו שקופות וגלויות לכול. כי כן, זו זכות הציבור לעומת זכות הפרט.

אופני השמה של הדמוקרטיה

למרות שהעיקרון של שלטון הרוב מקובל עלינו, נשאלת השאלה: באיזה אופן?

למי תהיה זכות בחירה? האם היא כוללת נשים ועבדים? שאלה זו כבר אינה לגיטימית בימינו. שהרי ברור שכן. גם בימי היוונים הקדמונים שאלה זו הייתה בלתי לגיטימית. שהרי ברור שלא. :)

והאם בוחרים נשיא באופן ישיר או קבוצת הנהגה? האם הבחירה סופית? ואולי עדיף לשאול את העם בכל סוגיה העולה לסדר היום?

המשותף לכל הדמוקרטיות הוא שהציבור בוחר מפלגות שאמורות לייצג אותו בכנסת. לפני הבחירות מתייצבות שלל מפלגות לבקש את אמון הבוחר. כל מפלגה אמורה לייצג רעיון ייחודי, דרך, אמונה. חלקן נראות לנו רציניות, חלקן לגיטימיות וחלקן תימהוניות.

השיטה הבריטית שממנה הועתקה השיטה הישראלית: מפלגות מבקשות מהבוחר שיצביע להן. לאחר הבחירות לכנסת, מספר המושבים של כל מפלגה תלוי במספר המצביעים שלה. סך כל המושבים בכנסת הוא 120. לאחר שהספירה תמה והמפלגות קיבלו את מושביהן בכנסת, מתחיל מו"מ בין המפלגות. כל צירוף של 61 חברי כנסת או יותר — יכול להקים קואליציה. מכיוון ש-61 הוא רוב מתוך 120 מושבי הכנסת. הם מתאמים ביניהם מראש את המדיניות, את רשימת החוקים וחלוקת התפקידים ומקימים ממשלה. וכל זאת בראשות ראש הממשלה שהוסכם ביניהן.

השיטה האמריקאית: שם הנשיא נבחר ישירות בידי הציבור. המפלגות רצות לבית הנבחרים ולסנט, שהם שני פרלמנטים נפרדים עם יחסים ביניהם. התפתחה שם תרבות שלטונית ובה שתי מפלגות עיקריות. לעיתים אין לנשיא רוב לא בקונגרס ולא בסנט.

הפנייה הישירה לעם במשאל עם נראית כדרך המסורבלת ביותר להקמת דמוקרטיה. ואכן, דרך זו נדחתה בעבר בגלל הסרבול, הזמן הרב וההוצאות הכספיות הכרוכות בה לכיסוי הוצאות של משגיחים, מונים, מפקחים, ניהול רשימות, מקומות בחירה ועוד. עם זאת — משאל העם מספק את התשובה האמינה ביותר לרצון הציבור — בתנאי שנשאל באופן נכון. זה אינו עניין של מה בכך. ראה הרחבה בפרק חידודים.

במהלך אלפיים שנות נזנחה שיטת משאלי העם בשל סרבולה. שיטת הייצוג החליפה אותה. ייצוג באמצעות רעיונות ורשימות אנשים הקרויים מפלגות, או ייצוג אישי. התפתחה דינמיקה חדשה, בין-מפלגתית — ונשכח העיקרון של רצון הציבור. האבסורדים לא איחרו להופיע.

כאשר הוקמה המדינה בשנת 1948, הכריז בן גוריון על אוסף המנהיגים של הקהילה בתור "האספה המכוננת", כמנהיגות זמנית. בתוך שנה נערכו הבחירות הראשונות לפי השיטה הבריטית, וזו הייתה הכנסת הראשונה.

כנסת זו לקחה את סמכויותיה מעל השולחן (מן ההפקר), כי לא היה בנמצא גוף שיעשה זאת. כנסת זו אמורה הייתה לנסח חוקה למדינה ולאשר אותה — אך נכשלה במשימתה זו עד עצם היום הזה, שנת 2023. כאז כן עתה — אי יכולת זו מתמשכת ולא נראה שהמצב ישתנה. כישלון הכנסת לנסח חוקה למדינה נובע גם מסירובם של דתיים הרואים בחוקה סתירה לדת. כמדומני שניתן היה לגבור על התנגדות זו אם לא היו משתמשים במילה "חוקה" כי אם בסדרת כללים לניהול המדינה.