מדינת הממון: כסף, כוח, גלובליזציה, גלות וגאולה

הקדמה

את מעשה מבעל תפילה סיפר ר' נחמן בחורף של שנת 1810, פחות משנה לפני מותו. המעשה מתמקד במדינה מופלאה ומוזרה אך יחד עם זאת מוכרת לכולנו — מדינה המאופיינת בסגידה לממון, בצריכה אינסופית, בפערי מעמדות קיצוניים ובאובדן צלם אנוש. הסיפור מתאר לא רק את מהותה של מערכת הממון אלא גם את דמותו הפלאית של הגואל, היחיד שיכול לגמול את המדינה מן ההתמכרות שלה, הלוא הוא בעל התפילה. בדרך לתיקון, ר' נחמן מספר לנו על דמויות נוספות, שהמשמעותית מביניהן היא דמות הגיבור, וכן על מדינות נוספות — של יופי, כבוד, רצח, פיתוח הגוף ואחרות — המתקיימות במקביל. המשותף למדינות כולן הוא הופעתן על רקע רוח סערה שהפכה את העולם ושהביאה להיעלמותו של המלך ולשכחה כללית בנוגע למקורה המשותף של האנושות.

לרוב, כשעוסקים בסיפוריו של ר' נחמן, הנטייה הרווחת היא להעניק להם פירוש קיומי, המתמקד בסיפורו של הפרט. זהו, אחרי הכול, חידושה המרכזי של תנועת החסידות, ובוודאי ניתן לכתוב פירושים מן הסוג הזה על כל אחד מסיפורי המעשיות שסיפר ר' נחמן. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בחסידות ברסלב, שבה הדגש על האישי־קיומי לעומת הקולקטיבי־קהילתי משתקף גם בהלך הרוח של חסידיה הרבים והמגוונים הנוטים יותר ל"התבודדות", לא רק כפרקטיקה רוחנית אלא גם כתפיסת עולם. ואכן, ר' נחמן הוא המתקן הגדול בהקשר הזה. הוא המורה שהגותו מעניקה מקום מרכזי ליחיד ולקריאה קיומית של התורה.

יחד עם זאת, ר' נחמן מתייחס גם לתיקון המציאות כולה במקומות שונים. כך למשל בקביעתו כי "משיח יכבוש את כל העולם כולו בלי יריה אחת" (בנדר תשנ"ד, ב, ס"ז) ובחזון המשיחי הנסתר שלו שהתפרסם באופן מקיף בספרו של צבי מארק. כדרכם של רעיונות משיחיים, דברים אלה מעוררים השראה רחוקה, שהרי מדובר בעתיד שכרגע אינו נגיש לנו וששייך במידה רבה למישור התודעה האמוני. כדברי ר' נחמן על אברהם "העברי", דרכה של האמונה היא לעבור על העולם, כלומר, להתבונן מעל ומעבר לגשמיותה של המציאות הנוכחית ולנטוע את עצמה בעולמות אחרים, גבוהים ומתוקנים יותר. זוהי אכן ההנחיה של ר' נחמן לכל אדם ובכל זמן — להיות מכוון תמיד אל עולם האמת, הוא העולם הבא. במילים אחרות, קל להגיע למסקנה כי תיקון העולם שעליו מדבר ר' נחמן במקומות שונים הוא למעשה התעלמות מן העולם במתכונתו העכשווית, התכחשות לאמיתיותו ואחיזה, נואשת לעיתים, בעולם שמעבר.

אלא שכאן, בסיפור הזה, אני חש שר' נחמן קורא לנו ללכת אל מעבר לאישי ולקיומי. כשאני קורא על מדינת הממון ועל בעל התפילה, אני חש כי הסיפור מדבר על המציאות המסוימת שלנו, וזאת משום שמדינת הממון המתוארת בסיפור לא הייתה קיימת בזמנו של המחבר, ודאי שלא בצורתה הקיצונית העכשווית. האמירה שר' נחמן הקדים את זמנו היא נדושה אבל מפעימה. בהקשר הפנימי הוא הציג את נקודת המבט הקיומית כמה עשורים לפני שסרן קירקגור החל לכתוב את ספריו האקזיטנציאליסטיים בדנמרק. מִקריאה במעשה מבעל תפילה נראה שבכל הקשור לתיקון כללי וציבורי, הדברים נכונים ביתר שאת. מדינת הממון המתוארת בסיפור, שבוודאי נשמעה בזמנו של ר' נחמן כקריקטורה רחוקה ומשונה, ניתנת לזיהוי בקלות בעידן הגלובלי. מה שנקרא בעבר בעיקר כמשל פנימי יכול היום להידרש מחדש ביחס למציאות המוחשית.

כמו שאר סיפורי המעשיות שסיפר ר' נחמן, מעשה מבעל תפילה הוא משל לתהליך של קלקול ותיקון, גאולה וגלות. כמשל על המציאות, סיפור המעשה מכיל רובד קבלי עלום, שלא אעסוק בו כאן.1 ייחודו של הסיפור, מבחינתי, הוא שבמקביל לשימוש בדימויים קבליים, סיפור המעשה הזה מתייחס לבעיה שורשית במציאות האנושית דווקא בהקשר המעשי והפוליטי של "מדינה", מונח המוסבר למעשה כמבנה חברתי. פירוש זה הוא אם כן ניסיון לקרוא את המעשה מבעל תפילה כדיסטופיה רבת פנים של העולם הסובב אותנו. תיאורה הגרוטסקי של מדינת הממון מקביל לתהליך עלייתו של הקפיטליזם הבינלאומי המודרני, תהליך ששורשיו נעוצים בתקופתו של ר' נחמן אך למיצויו השלם הגיע רק במאה ה-21.

כיצד היה מגיב ר' נחמן על השימוש שאני מנסה לעשות בסיפוריו להבנה חברתית או פוליטית של המציאות? ר' נחמן פעל בעולם שעמד על סף המודרניות, עם ניצנים של השכלה ושל חילונות. הוא לא נטה לכתוב במפורש את מחשבותיו על אירועים עולמיים וכלליים ולא הכיר את הסוציאליזם, את הציונות או את הלאומיות המודרנית. יחסו לעולם החיצוני בכלל ולתנועת ההשכלה בפרט היה מסויג, אירוני וביקורתי. אף על פי שהוא עצמו ראה לנכון לקיים קשר הדוק עם המשכילים של דורו והתעניין מאוד בחדשות מכל סוג, תלמידיו הונחו להתמקד בעבודתם הדתית, ללמוד הלכות, להרבות בהתבודדות ובתפילות ולשמור על אמונתם התמימה לנוכח גל המודרניות הגואה.

יחד עם זאת ניתן לומר כי החלוקה בין הרובד החיצוני־חברתי לרובד הפנימי־קיומי היא במידה רבה מלאכותית, וטשטוש הגבולות הזה מאפיין את ר' נחמן ככותב. הנחת היסוד של הפירוש הזה היא שבמעשה מבעל תפילה, ר' נחמן יורד אל שורשי המציאות האנושית על כל רבדיה. כך למשל, תאוות הממון, המתוארת כאן בפירוט רב, איננה תאווה פשוטה. כפי שנראה בסיפור, ההתמודדות עם הממון מצריכה הבנה של העבר האנושי המֶטה־היסטורי, ובמקביל, פנייה אל המקומות העמוקים והנסתרים שבנפש. בקריאה זו במעשה מבעל תפילה, אני בוחן את תפיסתו של הממון כביטוי עמוק לדמיון האנושי ובסופו של דבר כחלק מרכזי בתהליך הריפוי והגאולה של המציאות כולה. כפי שיפורט בהמשך, מערכת הממון המתוארת בסיפור מושרשת בתפיסת המציאות האנושית ובמה שר' נחמן כינה במקום אחר (שיחות הר"ן, שטרנהרץ תשנ"ב, ו') "כוח המדמה". וכך כותב רבֵּנו על היצר הרע־המדמה:

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה

כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה

וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מָה בְּתוֹכָהּ

וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד

מָה אֲנִי אוֹחֵז?

אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מָה שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה

וְעַל כֵּן הַכֹּל רָצִים אַחֲרָיו

כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מָה שֶׁהוּא חָפֵץ

וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ

וְאֵין בָּהּ כְּלוּם

כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע

שֶׁהוּא מְרַמֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָם וְהַכֹּל רָצִים אַחֲרָיו

וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד

עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מָה שֶׁהוּא חָפֵץ

כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוָתוֹ

וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם

כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַּאֲוָתוֹ אֶצְלוֹ

גַּם נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם

כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה

כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה

וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפֹּס אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים

וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם

כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה

הcחזיק בידו הבטחה — פוטנציאל בלתי ממומש. מרכזיותו של המדמה בהבניית המציאות הכלכלית שסביבנו רלוונטית במיוחד בעולם שלנו, עולם שבו הווירטואלי והדמיוני הולכים ומחליפים את הממשי. הביטוי העמוק ביותר למדמה הקולקטיבי בעולמנו הוא הכסף. למעשה, המערכת הפיננסית כיום נשענת כולה על הדמיון הקולקטיבי שלנו ועל נכונותנו להסכים שזוהי המציאות ואין בלתה.

הממון מיוחד בכך שלא ניתן לנתק אותו מהדמיון. כפי שמעיד הציטוט מסיפורו של חורחה לואיס בורחס המופיע בפתיחה, הממון לעולם אינו מייצג את עצמו, אלא את העולמות הפוטנציאליים שניתן להשיג דרכו. כיום, אפילו לאפיין אותו זו משימה לא קלה — מהו הממון לכשעצמו? שטרות של כסף נייר? כרטיסי אשראי? מטבעות? כל אלה הם ייצוגים של כסף המצוי בצורה זו או אחרת במקום אחר. בפועל, הכסף לא נמצא בשום מקום. הוא אינו מגובה בערמה גבוהה של מטילי זהב במרתפי הבנק. היד הריקה של המדמה מייצגת את קסמו של הכסף בכך שהוא טומן בחובו עולם אינסופי של המרות. במילים אחרות, אף שלא ניתן להצביע עליו או לאחוז בו, הוא הדרך למימוש כל מה שרצוי לנו, והוא מעצב את חיינו באופן כמעט מוחלט.

הווירטואליות היא אם כן פאר יצירת הדמיון/המדמה — החיים אינם מונחים עוד בהוויה עצמה אלא בהוויה מדומיינת. הרב קוק כתב על כך: "ועל פי עלייתו של כוח המדמה ותפיסתו את החיים, מסתלק אור השכלי מפני שחושב כולו שכל האושר תלוי בפיתוחו של כח המדמה" (קוק תשס"ה). כשמילים ותמונות עוברות מקצה אחד של העולם לקצהו השני ביחידת זמן חסרת משמעות, העולם כולו מתכווץ. מידות היחס הבסיסיות שלנו מאבדות את כוחן האובייקטיבי. לא רק רעיונות ודעות, גם מושגי יסוד על זמן ומרחב — הכול זורם אל היחסי. המציאות זולגת אל הדמיון, המוחלט הופך ליחסי, הגבולות כולם מיטשטשים — גבולות הלאום, המדינה, התרבות. כל אלה הולכים ונפרצים.2 אדם נמצא במקום מסוים, אבל תמונות וקולות ממקומות רחוקים מגיעים אליו כל הזמן ומעצבים מחדש את תודעתו. כך גם בחברות המסוגרות ביותר: גם במקומות ששמו להם למטרה לא להיכנע לסחף של הדמיוני, הגבולות הולכים ומתאיידים. אם צודק הבעש"ט בקביעתו כי "במקום בו אדם חושב שם הוא נמצא" (מקור מים חיים על הבעל שם טוב, נח ל"א), הרי שרוב הזמן רובנו לא כאן. אנחנו משוטטים במקומות אחרים, ואת ההחלטות שלנו אנחנו מקבלים על בסיס מה שנקבע שם, בגאוגרפיה הדמיונית שלנו. הדמיון, בנזילותו, נעדר מרכז וצורה, קורא תיגר על המציאות ועל היכולת לשנות את המציאות.

גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם? כי מעולם עושין תמיד מעות, והיכן הוא כל המעות? רק באמת אינו כלום לגמרי (שיחות הר"ן, שטרנהרץ תשנ"ב, נ"א).

איפה הכסף שצוברת האנושות במשך כל הדורות? שואל ר' נחמן. בהתחשב בעובדה שזה מה שאנחנו עושים כבר מאות ואלפי שנים, מדוע אין לנו, לכולנו, כמויות בלתי נדלות של כסף? התשובה היא כמובן שהוא איננו, כי הוא מעולם לא היה. הכסף מונח בדמיונה של האנושות, והוא מת יחד עם חולמיו. הווירטואליות של הכסף ברורה לנו רק משום שמפעם לפעם המציאות הממשית מופיעה — מישהו נזכר שבעצם ישנו סדק, חוליה חסרה במערכת הדימויים הדמיונית, ממד מסוים של כסף מדומה מוצא את עצמו חשוף למציאות. על מנת שהשיטה תמשיך לפעול, על הריק להיוותר נסתר. כאשר הוא נחשף, ההסכמה על התרמית מתגלה, והכול מתנדף, "כמו עמודי אור" — ייצוג מתעתע של האור הבלתי נתפס.

הממון עומד במרכז התיקון שלנו, משום שאנחנו יצרנו אותו. למעשה, עולה מן הסיפור שזוהי אולי המצאתנו המשמעותית ביותר כמין. במובן מסוים הממון הוא משל — פרשנות על טבעו החומרי של העולם. האמירה כי דבר מסוים שווה יותר מדבר אחר, בין שמדובר במתכת נדירה או בפיסת נייר, היא החלטה פרשנית. החברה שלנו בנויה על בסיס פרשנות זו, שהיא, אחרי אלפי שנות ציווליזציה, מוטבעת בנו לחלוטין. אומנם, גם שאר הכיתות בסיפור מבוססות על פרשנות למציאות, אבל נדמה שמכולן כת הממון היא המשוכללת ביותר. אין ספק שבעולם שאנחנו חיים בו כיום, היא המוצלחת ביותר, דבר הניכר על פי מספר האנשים הפועלים על פי הנחות היסוד שלה (פחות או יותר כולנו). כך, נראה שתיקון הממון נושא בחובו משמעות החורגת מן הממון עצמו — זהו תיקונה של ההתבוננות האנושית על המציאות.

על פי פירושו של הרב שג"ר לתורה י"ג בשיעורים על ליקוטי מוהר"ן (שג"ר 2012), תורה העוסקת בתאוות הממון, הממון טומן בחובו משמעות פרדוקסלית. אף שהוא עצמו מייצג יותר מכל את נזילותה של המציאות העכשווית, הממון מסמל גם את הניסיון הנואש להיאחזות בממשי. ואכן, גם ברמה הפשוטה ביותר, העיסוק המוגבר בממון, יש בו משום הכחשה לסופיותו של העולם ומשום היאחזות בעולם הזה. העיסוק בממון נתפס בעינינו כעיסוק פרגמטי, כהתנהלות עניינית בעולם האמיתי. להיות אוהב ממון משמע להיות "מטריאליסט", כלומר להתבונן על העולם בצורתו החומרית. אין פלא אם כן שההתקשרות שלנו אל הכסף, כלומר אל מה שאנחנו תופסים כהתגלמות האמת הקונקרטית, הולכת וגדלה ככל שתחושת אמיתיותו של העולם חומקת מאיתנו.

אך גילוי הריק הוא גם השער לתיקון. תאוות ההמרה — הריצה אחרי ההבטחות הגנוזות בידו של הרץ בשוק — היא גם התנועה אל עבר מדמה מתוקן, ריק קדוש ומקור של נבואה והשראה. מכאן גם ניתן להבין את מעלת הכסף בצורתה החיובית ככיסופים למלאות. כפי שניווכח, גם בסיפורנו המרדף מסתיים בגילוי כי הממון הוא דמיון. אך הריק, המתגלה ביד הקפוצה שנפתחת, מגלה בתוכו במקביל את המלאות הנכספת.

העיון הזה במעשה מבעל תפילה נכתב במטרה לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו בנוגע למערכת החברתית־כלכלית של עולמנו בעידן הפוסט־מהפכני — זמן ההתפכחות משינויים גדולים ויסודיים. כמעט שלושים שנה חלפו מאז שהסוציאליזם הפוליטי נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה עם נפילתו של מסך הברזל. כישלונו של הסוציאליזם הוא כישלון המהפכה כאמצעי. המציאות שאנחנו חיים בה כיום היא תוצר של אותו כישלון — ניצחונה של השיטה הכלכלית הנוכחית הוא העובדה היסודית והאקסיומטית המלווה את חיינו. השיטה הנוכחית שואבת את הלגיטימציה שלה מן הייאוש הזה: לא עוד תקווה לשינויים בטבע האדם אלא קבלת דין העכשווי וחזרה אל הג'ונגל. הפראיות היא היסוד הבלתי משתנה. הסתלקותו של הסוציאליזם מן הזירה הפוליטית היא אכן בלתי ניתנת לערעור. היֵשויות הפוליטיות שחרתו אותה על דגלן אינן עוד, למעט אלה המחזיקות־נאחזות עדיין בסגנון הסוציאליסטי לאחר שוויתרו על התוכן (סגנון המתבסס על שימוש נרחב בסוג מסוים של גופן לאותיות ובאומנות ריאליסטית בסגנון שנות החמישים).

אבל אף על פי שהסוציאליזם נעלם כמעט לחלוטין מן החברה הישראלית והכללית ככוח פוליטי, השפעתו עדיין נוכחת מאוד בעולמנו הרגשי. הרעיונות, המונחים והסמלים שהנחו את המהפכנות של תחילת המאה ה-20 מקושרים מייד למכלול אסוציאציות: מן העולם הקודר והדכאני של ברית המועצות לבית הילדים של הקיבוץ. במדינת ישראל, למשל, בטווח זמן קצר ביותר, המהפכנות עצמה עברה דמוניזציה יסודית. אם משהו נצרב בזיכרוננו מן הניסוי הסובייטי, הרי זו המסקנה כי יש להימנע בכל מחיר משינויים גדולים במישור החברתי־כלכלי וכי מהפכנות מובילה היישר לטיהורים, למשפטי ראווה ולגולאג. באופן מפתיע, היחס העוין ביותר לתפיסות עם יסודות אוטופיים בתחום הכלכלי־חברתי קיים כיום דווקא בקרב הציבור הדבק באמונה כי העולם מתקדם אל עבר עתיד גאולי.

מטרתו של החיבור הזה היא להציע הליכה אל מעבר לטראומה של המאה ה-20 ולבחון את הנחות היסוד שלנו לגבי עתידה של האנושות ולגבי תפקידה של הרוח בעתיד זה. ההתבוננות הזו נעשית בסיועו של אדם שחי על סיפה של המודרניות, שלא הכיר את כלכלת השוק הגלובלית שלנו, אך ראה למרחוק והבין משהו על התודעה האנושית.

ספר זה יוצא לאור זמן קצר אחרי אירועי האימה והגבורה של שמחת תורה תשפ"ד. אנחנו עדיין אפופים ערפל מלחמה, וקשה להבחין במבנים התודעתיים שקרסו ובאלה שקמו לתחייה ולתארם במדויק. יחד עם זאת, יש להניח כי האירועים המטלטלים ישפיעו עמוקות על עיצובה מחדש של המציאות שלנו במישורים רבים — כלכליים, חברתיים ורוחניים. יהיו המילים האלה לכפרת משכבם של הנופלים, להצלחת הלוחמים ולשובם של החטופים לביתם בשלום.

המשך הפרק בספר המלא