גניבות ספרותיות

פסטרמה

א

נורת לד קטנה דולקת בכל מעבר, לפחות עד היכן שעיני רואה. נהג היורובוס הראה לנו איך לחבר את המושבים משני עברי המעבר כך שייווצרו מיטות לרוחב האוטובוס. בסך הכול יש כאן עשרה נוסעים כולל אותי. בברלין התלוצצתי שוב ושוב שפעם הנסיעה לפולין היתה בחינם. זה לא הצחיק אף אחד. התגעגעתי לדימיטרי. הוא היה מחייך מההלצה הבנאלית. הוא אף פעם לא רע אליי בכוונה.

אני שוכבת על הספסל המחובר שלי. נסיעת הלילה הזאת לוורשה חוסכת לי מאה שבעים אירו מעלות כרטיס הטיסה לתל אביב. בקיזוז ארבעים אירו של כרטיס האוטובוס זה עדיין הגיוני. השמש עולה על לשעבר־שטחי־גנרלגוּבֶרנֶמַן. הקור לבדו יכול להמית. אותי על כל פנים.

אבא שלי צלצל למספר של דימיטרי לפני שלושים שעות. דימה התקשר אליי והעביר את המסר. מארֶק מת. מארק. אולי זה אומר משהו, זה שהוא צלצל אליי. הוא היה יכול לשלוח אימייל. אבא שלי לא מתמצא בדברים האלה, אבל דימה? אולי לא רצה שאפספס ואדע באיחור. הוא יודע שאני אוהבת לוויות. נעים לחשוב שהוא יודע עליי משהו. התרגשתי כשקראו לי לטלפון בדירה. לוותר על נייד זה דיסידנטי וזול בעת ובעונה אחת. מארק מת.

אור רך וסתווי מאיר את המרחבים הכפריים של ורשה מהכיוון הזה. עוד חצי שעה נגיע לתחנה המרכזית המערבית. אוטוסטרדות שבנו אוקראינים פורסות את השדות לנתחים שמנים. אני מנחשת שאלה שדות תפוחי אדמה. יש מצב שזו סתם דעה קדומה. כבר עשיתי את הדרך הזאת בעבר. קניתי אז בוורשה ספל קפה עם הדפס של תפוחי אדמה בקנה מידה 1:1 מתנה לסבתא. נשקה לא נהנתה מהבדיחה בשעתה. אולי היה עדיף להביא קרם פנים.

האוטובוס מאט לקראת עצירה במסוף התחנה. לפני הירידה מהרכב המחומם אני מתלבשת ומתכסה: מעיל, כפפות, כובע שקניתי בחנות כובעים קטנטנה מישישה שלא יודעת שהמלחמה נגמרה. אני יורדת מהאוטובוס. מאחוריי זוג תיירים אמריקאים צעירים, הקור הולם בהם והם מקפצים אומללים, מנסים להפציר בנהג העייף לפתוח מיד את תא המטען. אני נהנית ממופע התסכול הצרכני שלהם. הנהג לא מבין מה הם רוצים, אבל האוטובוס מתרוקן והוא יורד בין כה וכה ופותח. אני משערת שהפרוטוקול מהתקופה הקומוניסטית אומר שיש לפתוח את הגישה לכבודה רק כשכל בעלי העניין עומדים מולה ויכולים להשגיח שאף אחד לא מעלים להם מזוודות. האמריקאים נצמדים לתיק הגב שלהם כמו גורים רעבים לפטמה. אולי הם בכלל אחים.

בוורשה אני קונה לחם טרי, נקניק פרוס, גבינה ומכלי שמנת עמידה אישיים לקפה. אני דוקרת אחד ושואבת אותו ברעש. אף אחד לא מכיר אותי.

מהשדה אני מצלצלת בטלפון ציבורי לאבא שלי. הלוויה ב־14:00. מארק בלע את הלשון בשנתו. העובד הזר של סבא מצא אותו.

בטיסה אני נרדמת משעמום. כשאני מתעוררת נדמה לי שהאנשים במושב לפניי עוסקים בפעילות אינטימית, אבל אולי זה סתם כי חלמתי על דימה.

ב־13:00 אני נוחתת. אם אקח מונית אגיע לבית העלמין בזמן, אפילו אקדים מעט. הפקידה בביקורת הדרכונים מביטה בי ובתמונה שלי וחוזר חלילה. "יערה?" היא שואלת. "כן," אני עונה. היא האדם היחיד שיקרא לי כך בשבוע הקרוב. את השם החלפתי רגע לפני שעזבתי את הארץ. בחיים החדשים לא גיליתי בכלל את השם הקודם. בגרמניה אני יערה, עד כמה שהם מצליחים לבטא זאת. דימיטרי הוא היחיד שם שיודע את שני השמות, אבל הוא לא בעייתי בעניינים האלה — אם אמרתי שאני יערה אז שיהיה. בכל מקרה הוא לא פונה אליי הרבה בשמי. הוא כבר כמעט לא פונה אליי בכלל. כל כך נעים כשהוא כן.

אני לוקחת רכבת. אלך ברגל מהתחנה לבית של סבתא ואגיד להם שהטיסה איחרה.

כשאני מגיעה אני מחפשת את המפתח מעל מונה החשמל. רק אבק. אני יושבת על המדרגות זמן־מה. הם מגיעים לא הרבה אחריי. המעלית נפתחת ורנלדו ראשון, מוציא את סבא ומסיע אותו לקראתי והלאה לתוך הדירה. נשקה נאנחת במדרגות. הם גרים בקומה הראשונה. זה לכאורה הגיוני שהיא מתעקשת למשוך את עצמה מדרגה־מדרגה. היא נאנחת וגונחת את שמונה הראשונות ואז מבחינה בי, מחייכת ומזדקפת. נחמד להיות אורחת שמזדקפים לכבודה, אם כי נשקה לרוב מזדקפת לעומתי יותר מאשר לכבודי.

״איילה זיס'לה. לא ראיתי אותך." זהו זה, אני איילה עכשיו.

"עכשיו הגעתי."

"טוב, אין לך מה לחפש בבית קברות, ילדה. חתנים לא תמצאי שם."

זה אמור להקניט אבל זה דווקא נחמד. היא מנשקת אותי ברפרוף על שתי הלחיים.

"את מסריחה נורא."

"טסתי דרך ורשה."

זה לא מצחיק אותה. אני עוזרת לה להיכנס.

"לאט לאט," אני אומרת. טעות. נשקה שולחת בי מבט נוזף.

"איפה אבא?" אני שואלת.

״הוא לא יושב איתנו. צריך מניין, הוא אומר, וצריך מנחה ואין מזוזה והוא רוצה לכסות את המראות, והמטבח לא מוצא חן בעיניו," היא מתלוננת. "הוא לא יעשה כאן מה שהוא רוצה. שיֵשב אצלו אם כל כך חשוב לו."

השיחה שגרתית עד כדי כך, שלרגע אני שוכחת שמארק מת ונשקה היא אמא שלו והיא קברה אותו עכשיו. אני מתיישבת לידה. רנלדו־של־סבא פרק את הזקן למיטה ועכשיו הוא במטבח מזיז דברים ומרעיש. מהסלון אני יכולה לראות את ספל תפוחי האדמה שלי עם בטטה משופדת בתוכו וכמה מחושים ירוקים יוצאים ממנה.

רנלדו מרגיש במבטי. הוא מסתובב ומחייך בנימוס ואז חוזר לעבודה. אני בטח לא הטיפוס שלו. גם הוא לא שלי, נראה לי. משהו ביציבה שלו מזכיר לי את ראלף. גם הביישנות בחיוך של מי שלא בטוח מה אני רוצה ממנו.

לא חשבתי על ראלף כבר כמה שנים. זה היה כשרק הגעתי לברלין. לימדתי אותו אל"ף־בי"ת של עברית. אחרי שחתמנו כידועים בציבור הלכנו למסעדה. הייתי במצב רוח נפלא. שתיתי יין נתזים שראלף ביקש בשבילי בתחביר שלא הצלחתי לעקוב אחריו. הוא התלבש בהידור לאירוע. הרחתי ממנו מי קולון כשהתכופף לחתום על הטופס בעירייה. מחריצי הקורדרוי של מקטורנו עלו ריחות אבק ונפטלין ומשהו נוסף שזרק אותי לריח שעמד בבית המורה הזקן שלי לפסנתר.

"סבתא, את זוכרת את המורה שלי לפסנתר?"

סבתא נשקה, שקועה בתוך הכורסה שלה, כבר עצומת עיניים. היא אלגנטית יותר כשהיא לא מתאמצת. אין דבר יותר משפיל משיראו לך את המאמץ. את זה למדתי ממנה.

ראלף חתם בשבילי כחלק מחוקי עשיית הטוב שהאנטי־דויטשה האלה גוזרים על עצמם. אני ביקשתי שנלך לחתום. לכאורה הוא לא ציפה לדבר בתמורה. יכולנו לחזור ישר לרייכנברגר שטראסה 48A ולפגוש את כולם, אבל הצעתי שנאכל בחוץ. חשבתי שמגיע לו זיון ממני אחרי שהוא הסדיר לי את הוויזה, והייתי צריכה להתחיל לשתות כדי להתגבר על עננת המורה לפסנתר שאפפה אותו. הגענו לבניין השיתופי יותר מאוחר. יכולתי להסתובב ולהיפרד ממנו בכניסה, ואז היינו עולים במבוכה קלה זה לצד זה עד הקומה שלו ואני הייתי ממשיכה למעלה. אני גרה בחצי הקומה שמתחת למטבח הגדול העליון. במקום זה לא אמרתי לו כלום ועצרתי בקומה שבה נמצא החדר שלו, זורקת שלום במטבחון הקומתי וצועדת בביטחון של שיכורה־קלות לחדרו. הוא נכנס אחריי, קצת מבולבל. אף פעם לא היתה בינינו שום אינטימיות. שיערתי שהוא ישמח לשכב איתי. אבל לי תמיד נדמה שזה מה שכל אחד רוצה. הפשטתי אותו בזריזות ונטלתי את הבולבול המבולבל שלו בפי. הוא כל כך לא ציפה לזה שהוא פשוט נשאר מונח בתוך הפה שלי. הבשר שלו היה קר. קצת כמו פסטרמה. מצצתי אותו עד שהוא התקשה ואז הפניתי אליו את ישבני. הוא אולי אנטי־דויטשה ופמיניסט אבל הזין שלו כבר עמד, והוא הבין מה הוא אמור לעשות. זה נגמר די מהר.

הנשימה הכבדה של סבתא מתפתחת לנחירה שקטה, כמו נושמת דרך חרך. ראשה נוטה לאחור וניתן לי לבחון את פניה מקרוב. העור נראה פריך. היא לא אישה מכוערת. אפשר לדמיין איך ומתי היתה יפה, אם כי בתמונות היא נראית זקנה תמידית. עכשיו יש לה קשקשים ושורשים לבנים, ממצאים המעידים על החיים הביולוגיים המתחוללים בה עדיין.

איפה אבא שלי? אני יכולה לעלות ולבדוק. הוא מתגורר קומה אחת מעל סבתא. איך זה לקבור את אחיך הגדול? לאבי יש טקסים שמחליקים מבוכות שכאלו, וגם אם אימץ אותם רק בבגרותו הם יושבים עליו היטב. "מארק בן נשקה ושלמה," ודאי אמר החבר קדישא וביקש את סליחתו למקרה שמשהו בתהליך הטוהרה השתבש. "כל מה שעשינו היה לכבודך על פי מנהג המקום." את החלק הזה אני זוכרת מהלוויה הקודמת. טובות המילים של חברה קדישא למשפחות שאין להן מילים משל עצמן. אבי לבטח תקע עיניו באדמה ומלמל את תהיליו. נשקה, מן הסתם, הזילה דמעות. לא קל לקבור ילד במזג אוויר יפה.

סבתא כבר נוחרת בנחירות קצובות ורמות. היא חמודה ככה. חסרת ישע. אני אוהבת אותה והיא הבית שלי. יש לי דירה בחיפה שירשתי מאמא, כך שיש לי הכנסה חודשית מהשכירות. נוח לי שנחסכת לי הטרחה של להיות בן אדם מבוגר. הכנסה סולידית לצמיתות או אמא. מזל שלא נדרשתי לבחור בעצמי.

אני שומעת את רנלדו מרים את גב המיטה של סבא לחצי־ישיבה. הוא ימתין דקה־שתיים לזרימת הדם שתתאים את עצמה למצב המאונך, ויגלגל את סבא למטבח. סבתא מתעוררת מההתרחשות, מבולבלת מהשינה שנפלה עליה. היא מביטה בי באי־נוחות, מנחשת שהתקרבתי ובהיתי בה. אין לה מה לעשות או לומר כדי לשנות את זה.

"איפה תישני?" היא מתעניינת.

"נראה. יש לי איזו פגישה הערב."

"את יוצאת לדייט?"

"יש פגישת מחזור של התיכון."

היא נועצת בי מבט מבולבל. אני טועה לראות בו נזיפה. מצטדקת אני מבטיחה ונשבעת שזה צירוף מקרים אומלל, שלא טסתי בשביל פגישת מחזור. סבתא שלי לא מבינה על מה ההתרגשות. היא הלומת שינה וזִקנה מכדי להבין או לבקר את העניין. לא אכפת לה מה התוכניות שלי. היא לא יודעת שאמור להיות לה אכפת, והיא אגב צודקת. אני תכף בת ארבעים, אני חיה רחוק מכאן. אין לה שום זכות או עניין לומר לי מה לעשות הערב. ואולי היא לא יודעת מה זה פגישת מחזור בעצם. בכל מקרה, אמת דיברתי; לא הייתי נגררת שלושים ותשע שעות מדלת דירתי בשביל פגישת מחזור. נראה לי. לכבוד מה כן באתי?

אני קמה בכוונה לצאת ולנחם את אבי בשבעה שלו, אבל שכנה שאני מזהה נכנסת למטבח בטייץ ובסיר ביצים קשות, ואז חוזרת לשבת לידינו, מביאה איתה צלחת בורקס מהשיש. יש לזה ריח של כלב, אבל הרעב והעייפות מתחילים לטשטש אותי. אני מוציאה מהתיק את חבילת השמנת העמידה לקפה במנות אישיות. אני דוקרת אחת בציפורן ויונקת אותה.

חב"דניק נכנס וממלמל משהו אל סבתא. הוא נראה כממתין למוצא פיה. היא מהנהנת באדנות בהסכמה. האיש הנמרץ מכריז על תפילת ערבית בדירה בקומה השנייה. בכל זאת המילים החגיגיות לא עוזרות למניין. אני מקווה שהשבעה על אבא שלי תהיה יותר תוססת. את רנלדו לא סופרים וסבא שלי לא יודע שמארק נפטר כשם שאינו יודע שהוא עצמו חי.

השכנה קמה ונכנסת שנית למטבח כבת בית. היא חוזרת עם שני בקבוקי שתייה קלה דיאט. סבתא מרוצה. היא מספרת לנו על מארק, איזה ילד היה. אני מקשיבה ומדמיינת את אמא־נֶשקה יושבת עם השכנות ביום הכביסה ומנהלת את מארק ואת אבא בפקודות מרחוק. נשקה מספרת איך היתה צועקת עליו שלא יתקרב לאש אבל גם לא ייעלם מהעין שלה, ושלא יחטט בעין המודלקת שלו ושיפסיק למען השם למצוץ אצבע כי הלסת התחתונה שלו תיסוג כמו אצל זקן והעליונה תפרוץ קדימה כמו לעכבר. ובאמת מארק נראה, לפחות כשהיה חי, כמו עכבר זקן.

מארק היה דודי בארבעים השנים האחרונות וסבתא קברה אותו לפני שעתיים. טעם חמוץ של קיבה ריקה עולה בפי. אני קמה בלי להיפרד מהשכנה. נראה לי שזה בסדר בשבעה. אני הולכת לחדר של רנלדו, נשכבת על המיטה שלו ונרדמת בנעליים.

אני מתעוררת בשבע. ישנתי שינה עמוקה, עם ריר על הכרית והכול. לוקח לי כמה שניות טובות להבין איפה אני. בחוץ כבר חושך. אני שוטפת פנים וחוזרת לסלון, בדרך מחייכת בהתנצלות לרנלדו שמאכיל במטבח את סבא שלי. הוא לא מגיב. אני בטוח לא הטיפוס שלו. מן הסתם גם לא של דימיטרי או של ראלף. מה קרה אז, אחרי שהתנפלתי על ראלף? אולי נרדמתי. אחת השותפות שלו לקומה דפקה בדלת. איסמהאן. אמרה שיש לי אורח. טוב שדפקה. היא העירה אותי מסיוט. חלמתי שתולעת אוכלת לי את המעיים ומנסה לצאת דרך הגרון. הצצתי בראלף אבל נראָה שהוא לא יודע שהוא אמור לקנא או להיראות מבולבל. הוא לא זז. קצת כמו כלב זקן, אף על פי שהשם ראלף מתאים יותר לקוף מעבדה מסוג רזוס. זה אולי משהו שהמצאתי, אבל לדעתי השם הנורא הזה הוא תולדה של שורשיו המזרחיים; פעם סיפר לי איך נאלצה המשפחה לנוס על נפשה מברסלאו כשהצבא הרוסי התקדם. הוא גדל בקוטבוס — עיר קטנה, מכוערת וימנית בגרמניה המזרחית לשעבר, אלא שאין לשעבר בקוטבוס. מזרח הוא מזרח, במקרה הזה.

העברתי יד בשערו של ידועי הפיקטיבי בציבור והתלבשתי. ידעתי מי האורח שלי. זה היה כשעוד נזקקנו זה לזה באופן די הדדי. לפחות יותר הדדי. דימיטרי חיכה למעלה ועישן בינתיים עם מישהו. זה לא הלם אותו. לא בטוח שהכול קרה באותו היום. אני זוכרת שעליתי למטבח המרכזי לפגוש אותו ויצאנו. אני זוכרת שרכבתי על האופניים בלי משקפיים וזה היה די מפחיד בפניות שמאלה. זה היה חודש מאי בערך. סוף חודש מאי. אבל זה לא יכול להיות, כי זו לא היתה עונת הרחצה הרשמית. אולי זה היה נובמבר. הרי היה כבר חשוך. רכבנו באופניים והגענו למקום שאנחנו מכירים. בסתיו העמוק אין שם אף אחד כמעט אף פעם. זה בטוח היה נובמבר.

נכנסנו לתא הלבשה שבעונת הרחצה משמש משפחות, והזדיינו שם בדחיפות. קורות העץ של הקבינה חרקו אבל זה לא הוציא אותי מריכוז.

אחר כך דימיטרי עישן גולואז אדום בתנועות ילדותיות ואחר כך הזדיינו שוב וזה שוב היה קצר אך מספק. ישבנו קצת על המעיל הקל מדי שלו והסתכלנו על המים. דימיטרי הצליח יותר ממני בהסתדרות שם. כאז כן עתה. הוא מדבר הרבה יותר טוב את השפה. הוא סיפר שאמא וסבתא שלו יבואו לביקור בקרוב ושהוא נרשם ללימודים לסמסטר ב' באוניברסיטה הטכנית ושמישהי בבניין שלו לא מדברת איתו כי הוא מישראל. אני לא אמרתי כלום. שמחתי שיש לי יריבה אחת פחות בעולם. רכבנו חזרה לתוך העיר והוא עזב אותי באזור גן החיות והמשיך לדירת החדר של בן דודו.

נשארתי בלעדיו ולא ממהרת. ממילא אני לא רואה מספיק טוב את הכביש בלי משקפיים. עצרתי במתחם הקניות ובהיתי בצריח הכנסייה שהרשויות הותירו על כנו באמצע הרחבה. הוא נראה כמו מטאור שנחת בלב מקדש קניות, בין H&M למנגו לפנסוניק. זה כמו לא שייך לאותה ציוויליזציה. מה בין מחיצות הגבס המודולריות בחללי התצוגה של רשתות האופנה, ולקירות האבן הקרים והנצחיים של הצריח? אני מצדדת בצריח, אבל יש לציין שגם היטלר חיבב בנייה מסיבית באבן, למען הרייך בן אלף השנים.

בובת התצוגה באחת מחנויות האופנה הישירה אף לוויטרינה. חמש בובות ולכולן הבעה אחת. עיניים אין להן. הפה פתוח בצורה שמזכירה בובות מין, אולי בכוונה. אחת הבובות ישובה, היד שלה פונה לכיוון המפשעה כאילו רוצה לגעת בעצמה, אבל היא מסובבת קצת יותר מדי וזה נראה יותר כמו שבר בשורש כף היד.

אבל זה לא חשוב עכשיו. מארק מת. באתי. אני פה. בסלון אני שומעת את סבתי. היא בכושר שיא, מדברת עם שתי נשים מביטוח לאומי שיושבות מולה. קערה גדולה של זיתים שחורים במרכז השולחן וצלוחית קטנה לחרצנים לצידה. היא מזמינה אותי במחוות יד לשבת לידה.

״פעם אנשים היו מתים, פשוט ככה," הכריזה נשקה. "פלוני — האשימו אותו שגנב שק סוכר מהצבא, נסע הביתה ותקע כדור בראש." הרעיון הזה קצת גרפי מדי לטעמי באותם רגעים. בדיוק הכנסתי לפה שני זיתים. המתנדבות מהנהנות אל נשקה והיא, מעוּדדת, מפצירה בי לקחת עוד זיתים. העובד של סבא הביא אותם מהבית של מארק בדרך ללוויה. "כנראה שקנה אותם רק לאחרונה. הם נפלאים וחבל לזרוק." היא מחייכת. אני מתרשמת שנשקה מרוצה מהחיסכון שהזדמן לה כבר בפתח שבוע האירוח. יותר דומיננטי מהטעם הוא המרקם — רך ועסיסי. אני לא ממליצה לאכול זיתים במרקם כל כך כנוע מול סבא שלי. זה קצת כמו להעביר את הלשון על החניכיים הרכים שלו. נראה לי.

"גם לדעתי חבל שכבר לא תוקעים כדורים בראש," אמרתי. "היום כולם רוצים לחיות בכל מחיר. עם טיטול ומטפל סיעודי, בלי בינה, בלי טיפת עצם בלסת, אך בתשוקת חיים עזה כל כך."

"את חושבת שסבא שלך בחר בזה?" היא נעלבת, "אם זה היה תלוי בו — היה מדרדר את הכיסא לכביש סואן."

היא צודקת, אבל אני חשבתי דווקא עליה. סבא, גם לוּ היה יכול לזרז את מותו, אולי היה בוחר להמשיך לנשום משיקולים אלטרואיסטיים. הישארותו בחיים היא נכס משפחתי; יש לו רנטה מהגרמנים, ביטוח סיעודי פרטי פלוס פנסיה תקציבית של פקידות מס הכנסה. סבא הוא כמו נביעה של כסף שכל הבוסתן המשפחתי נהנה משפעתה. אחרי סבא אני צופה בצורת. לנשקה אין כלום חוץ מקצבת שארים וקוצב לב. "זִקנה היא ערובה לאריכות ימים." אוהבת סבתא לחדד לשונה, אך קוצב לב הוא דווקא פוליסה סולידית יותר — משאבה קטנה וממזרית המבטיחה שגם אם בכל פרמטר אחר נשקה תיחשב מתה — יהיה בלתי אפשרי לקבור אותה. מי שאיננו — איננו, ומי שנשאר — אין לו כל כוונה ללכת.

המשך הפרק בספר המלא