"הויית החכמה וגידולה" - כרך ב

מבוא

במבוא לחלק א של ספר זה כתבתי לפני שנה וחצי כי הוא נכתב בזמן מגפת הקורונה. אז כבר היינו בטוחים שהצרה מאחורינו. לצערנו, הופיעה לפתע מוטציית האומיקרון של הנגיף והשביתה אותנו לכמה חודשים נוספים. שוב הסתופפתי שעות רבות ליד המחשב והנושאים לחקירה צצו בזה אחר זה.

בפרק הראשון של ספר זה אני מציע את תוצאות הבדיקה שלי על אודות המשמעות שניתנה מהמאה ה־19 ואילך למונח 'דרך ארץ' מול המונח 'תורה'. האם משמעות המונחים שנתנו להם חכמי ישראל בתקופות קודמות נותרה בעינה, או שיש התפתחות בהבנת המושגים האלה? התוצאה מרתקת.

בפרק השני אני בוחן את לשון המקרא כדי להבין איזו משמעות נתנה התורה לכמה מונחים שגורים. בדקתי כמה מדעות הפרשנים על המובן של תורה, מצוות, חוקים, משפטים, צדק, צדקה, רשע ואמונה, ובדקתי את המונחים גם במילון המקראי של קדרי. את הפרשנות שלי הוספתי על הממצאים האלה.

גם בספר זה לא יכולתי שלא לטפל קצת בעמדת האמת הכפולה. הפעם אני מציע בפרק השלישי פירוש משלי לסתירות שבמגילת קהלת אשר נשען על ההנחה שהפילוסוף התורני שכתב אותה החזיק בעמדה זו. פתיחת הפרק יוחדה לפירוט מקוצר של הצעות קודמות להסבר הסתירות ולהסתייגותי מהן.

בפרק הרביעי אני דן בהתייחסות של ההוגים שומרי המסורת לתאוריית מוצא המינים של דרווין. לכאורה, סותרת תורת האבולוציה אמיתות מקובלות במסורת הדתית היהודית. בפרק זה אני מציג כמה תגובות דתיות לאבולוציה, משלילה מוחלטת שלה ועד לטיעון שאין בה כלל סתירה. אני מסתייג מכל הפתרונות המוצעים ונצמד לעמדת האמת הכפולה גם בנושא זה.

פרקים חמש ושש מוקדשים למעמד הנשים ביהדות. פרק חמש דן בכלל של חז"ל שלפיו נשים פטורות מ'מצוות עשה שהזמן גרמן'. אני מגיש סקירה היסטורית של הדעות השונות על מקור הכלל הזה, התוקף שלו והסיבה שהביאה לכך שהחכמים קבעו אותו. הממצאים מצביעים על כך שהטעמים שהוצעו לכלל הזה קשורים, כרגיל, לעמדות התקופה של המציע על מעמד הנשים בחברה. הפרק השישי הוא גרסה מעודכנת של הפרק החמישי בהויית החכמה וגידולה חלק א. בגרסה זו אני מחדד את המסקנה שלי שחלה טעות בהבנת הסוגיה בגמרא במסכת קידושין הדנה בנושא, ולפיכך יש לבטל את הפסיקה הקשה של האמוראים רב ושמואל שהתירו לחייל הישראלי לבעול שבויה בכפייה כבר בשדה הקרב.

בפרק שבע אני מביא את תגובתי להרצאה של חנה השקס בערב ההשקה של ספרי הראשון — הדרך הממוצעת, שאותה היא פרסמה אחר כך כמאמר. טענותיה כלפי הגדרתי את הפונדמנטליזם וכנגד האקדמאים החוקרים המשליכים מהם והלאה את 'מעמד סיני', שלהבנתה אני נמנה עמהם, מקבלות מענה בפרק זה.

כבעל תפילה ומבקר קבוע בתפילות בבתי כנסת, אני נתקל לרוב בשיבושים וטעויות שעושים המתפללים ובעלי התפילה במהלך התפילה. השיבושים העיקריים הם במיקום ההפסקות במשפטים, בקריאה של הטעמות המילים במלעיל ומלרע, בקריאת הניקוד ובקריאה של מילים ארמיות. על כן, בפרק השמיני והאחרון אני מסביר תחילה בקצרה את סוגי השיבושים ובהמשך אני מפרט אחד לאחד את השיבושים העיקריים בכל תפילות השנה לפי הסדר.

תודה לעורכת הלשונית גב' סתו פוזנר על עריכה חכמה ומדויקת. תודה לכל המעורבים בהוצאת כרמל בהוצאת ספר זה לאור במתכונת הנהדרת שלפניכם, לרעייתי האהובה גולי ולכל משפחתי התומכת והמעודדת.

יעיין הקורא ויערב לו.

אפרים חמיאל

ירושלים, סוכות, תשפ"ג

פרק א:

דרך ארץ ותלמוד תורה במחשבה היהודית לאורך הדורות

הקדמה

הביטוי 'דרך ארץ' מופיע במקורות הקדומים של היהדות במשמעויות שונות. בפרק זה אנסה לאתר את המקורות העיקריים שהזכירו אותו ביחס ללימוד תורה, ואת הפרשנויות לביטוי שנסמכו על הטקסט המקראי. אפשר יהיה להתרשם שברובד התנאי יש מחלוקת לגבי חשיבותו ואין הגדרה חד־משמעית של הביטוי, דבר שאִפשר למדרש, לתלמודים, לפרשנים ולהוגים שבאו אחריהם להתפזר לכיוונים שונים ולתת לביטוי משמעויות שונות זו מזו. בד בבד, גם הביטוי 'לימוד תורה', שלכאורה משמעותו פשוטה וברורה, זכה ליותר ממשמעות אחת, הכול בהתאם להוגה והפרשן ועל רקע תקופתו.

דרך ארץ במשנה

המקור הראשון שבו מוזכר הביטוי ונרשמת השוואה בין תורה לדרך ארץ הוא המשנה של רבי יהודה הנשיא במסכת אבות, שם הוא מופיע שלוש פעמים:

— משנה, מסכת אבות פרק ב, משנה ב:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בְּטֵלה וגוררת עון.

— משנה, מסכת אבות פרק ג, משנה ו:

רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.

— משנה, מסכת אבות פרק ג, משנה כא:

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח.

בשלוש המובאות האלה, לפי פשט הדברים, מובנו של הביטוי 'דרך ארץ' הוא לכאורה מלאכת כפיים ופרנסה, אם כי המשנה לא אומרת זאת בפירוש ונותנת פתח למגוון פירושים ומובנים שיינתנו בהמשך. לא ברור אם שני המשפטים של רבן גמליאל הם חזרה, או שרק במשפט השני מדובר על מלאכה ובראשון מדובר על דרך ארץ במשמעות שונה ממלאכה. לפי הפשט, במובאה הראשונה קובע רבן גמליאל שיש לשאוף לשילוב של יגיעה בתורה עם יגיעה במלאכה לצורך פרנסה. כך האדם יהיה עסוק ולא יתפנה לו זמן לבצע עבירות. אומנם לימוד תורה הוא חשוב מאוד, אך צורכי המחיה חשובים לא פחות. עיסוק בתורה בלבד ללא מלאכה מפרנסת סופו שיתבטלו ערכו ותועלתו כי יש במצב זה סכנה, שכן האדם ללא מקור מחיה עלול להיגרר לבצע עבירות כמו גנבה וגזל. במובאה השלישית קובע רבי אלעזר כמו רבן גמליאל שהאדם המובחר משלב את שני העיסוקים על אף שהאחד גוזל זמן מן השני, שכן שניהם בעלי ערך ומשלימים זה את זה בבנייתו של אדם ראוי. עם זאת, לא ברור מדבריו אם דרך ארץ זהה לקמח או אם משתמע מן הביטוי משהו נוסף. לעומת שני אלה, קובע רבי נחוניא במובאה השנייה שתלמוד תורה הוא עיסוק מועדף, ולכן מי שבוחר לעסוק רק בלימוד והוראת התורה, על הרשויות המוסמכות לפטור אותו מלשלם את המיסים המוטלים על הפרט והכלל, ולדאוג לפרנסתו. בהמשך הדברים אציג עוד כמה פירושים למשניות אלה.

דרך ארץ במדרשים ובתלמודים

בתוספתא אנו מוצאים כבר את הביטוי 'דרך ארץ' בשני מובנים נוספים (תוספתא, מסכת סוטה, פרק ז, הלכה כ [מהד' ליברמן]):

לִמדה תורה דרך ארץ: נתמנתה לאדם פרנסה יקח לו בית. חזרה נתמנתה לו, יקח לו שדה. חזרה ונתמנתה לו, יקח לו אשה. שנאמר: "מי האיש אשר בנה ומי האיש אשר נטע ומי האיש אשר ארש" (דברים כ ה-ז). וכן שלמה אמר בחכמתו: "הכן בחוץ מלאכתך וגו'" (משלי כד כז). "הכן בחוץ מלאכתך" זה בית. "ועתדה בשדה" זה שדה. "אחַר ובנית ביתך" זו אשה.

כאן מובנו של הביטוי הוא המנהג המקובל בין בני אדם. נהוג שאדם רוכש קודם בית לגור בו ושדה להתפרנס ממנו, ורק אחר כך נושא אישה. אולם יש בתוספתא מובן נוסף לביטוי (תוספתא, מסכת שביעית, פרק ד, הלכה ב [ליברמן]):

הטומן את הלוף בשביעית. ר' מאיר אומר: דרך ארץ טומנו בעציץ כדי שלא יצמח. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" (ירמיהו לב יד).

כאן המובן הוא חוק טבע — לוף טמון באדמה מצמיח שיח שאסור בשביעית. לוף טמון בעציץ נשמר כפקעת, אינו צומח ומותר בשביעית.

גם בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים את הביטוי במובן של חוק טבע (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק ט, הלכה ד [מהד' וילנא]):

נכנס לבית הכסא, מברך שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר? כבוד לכם המכובדים משרתי קודש, דרך ארץ הוא, פנו דרך, ברוך האל הכבוד. כשהוא יוצא מהו אומר? ברוך אשר יצר את האדם בחכמה.

כלומר, האדם מתנצל על כניסתו לשירותים משום שהוא גוף וכפוף לחוקי הטבע.

נוסף על כך, בירושלמי מקבל הביטוי משמעות חדשה של יחסי אישות. כך הפרשנות לפסוק "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כא י) בתלמוד ירושלמי, מסכת כתובות פרק ה, הלכה ז (וילנא):

אית תניי תני [יש תנאים ששונים]: שאר זה דרך ארץ, עונה זה המזון. אית תניי תני: עונה זה דרך ארץ, שאר זה המזון. מאן דמר [מי שאמר] שאר זה דרך ארץ — "איש איש אל כל שאר בשרו" (ויקרא יח ו). עונה זה המזון — "ויענך וירעיבך" (דברים ח ג). מאן דמר שאר זה המזון — "וימטר עליהם כעפר שאר" (תהילים עח כז). עונה זה דרך ארץ — "אם תענה את בנותי" (בראשית לא נ) זה דרך ארץ.

התנאים בירושלמי חלוקים בשאלה מה מובנם של הביטויים 'שאר' ו'עונה', אולם הכול מבינים את הביטוי 'דרך ארץ' כיחסי אישות שהבעל חייב לקיים עם אשתו.

עוד מובן של הביטוי בירושלמי, שקרוב גם הוא לאחד המובנים שבתוספתא, הוא המובן של תופעה מקובלת המתקיימת בחברה (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין פרק ז, הלכה יג [וילנא]):

"מכשפה לא תחיה" (שמות כב יז) — אחד האיש ואחד האשה, אלא שלימדתך התורה דרך ארץ, מפני שרוב הנשים כשפניות.

כלומר, גם מכשף ממין זכר יש לדון למוות. התורה דיברה בלשון נקבה כדי ללמדנו שבדרך כלל מדובר בנשים.

גם במדרשי ההלכה אנו מוצאים את המשמעויות השונות לביטוי 'דרך ארץ' שכבר נשמעו קודם, והפעם גם עם גוונים נימוסיים. להלן כמה דוגמאות.

בלימוד מהפסוק "ואכלתם אותו בחפזון" (שמות יב יא) נעשה שימוש בביטוי במשמעות של מנהג ראוי (מכילתא דרבי ישמעאל בא — מסכתא דפסחא פרשה ז):

ר' יוסי הגלילי אומר בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהיו מזורזין.

על פסוק אחר נדרש הביטוי במשמעות של נימוס ראוי במשפחה כעצה טיפולית (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח — מסכתא דויסע פרשה ו):

"וירב העם עם משה" (שמות יז ב), עברו על שורת הדין. דרך ארץ אדם כועס בביתו ואין נותן עינו אלא בבנו הקטון, אבל אלו לא נתנו עיניהם אלא בגדול. לכך נאמר "וירב העם" עברו על שורת הדין: "ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון" (שם), אמר להם: כל זמן שאתם מריבין עמי אתם מנסין המקום שנא' "מה תנסון את ה'" (שם).

עוד מנהג נימוס, הפעם פסיכולוגי־חינוכי, נדרש במכילתא דרבי ישמעאל בשלח — מסכתא דעמלק פרשה א:

"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים" (שמות יז ט), מכאן שהיה עושהו כמותו. ילמדו כל אדם דרך ארץ ממשה, שלא אמר ליהושע בחר לי אנשים אלא בחר לנו אנשים. עשאו כמותו. מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו.

דוגמה למנהג ראוי בין שליח לשולחו נוכל למצוא במכילתא דרבי ישמעאל יתרו — מסכתא דבחדש פרשה ב:

"וישב משה את דברי העם אל ה'" (יט ח). וכי צריך היה משה להשיב? אלא למדה תורה דרך ארץ; בא משה והשיב תשובה לשולחו, שכן אמר משה: אף על פי שהוא יודע ועד, אשיב תשובה לשולחני.

עוד מנהג נימוס ראוי, הפעם בין מקבל לנותן, מצוי במדרש ספרי במדבר, פרשת בהעלותך פיסקא קה:

"ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר יב יג), בא הכתוב ללמדך דרך ארץ. שכל זמן שאדם רוצה לבקש שאלותיו, צריך שיאמר שנים שלשה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאלותיו.

ודוגמה נוספת לשימוש בביטוי במשמעות של מנהג מקובל בחברה מצוי בספרי דברים, פרשת ואתחנן פיסקא לד:

"ובשכבך", יכול אפילו שכב בחצי היום? "ובקומך", יכול אפילו עמד בחצי הלילה? תלמוד לומר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו ז), דרך ארץ דברה תורה.

כוונת המדרש שיש לקרוא את קריאת שמע בבוקר ובערב בשעות מקובלות, דהיינו בשעה שרוב בני אדם קמים בבוקר ושוכבים בערב, והתורה דיברה כלשון בני אדם.

המחלוקת בין התנאים רבן גמליאל ור' אלעזר לבין ר' נחוניא על השילוב בין לימוד תורה לפרנסה התגלעה גם בין התנאים ר' ישמעאל ורשב"י (תלמוד בבלי, מסכת ברכות לה ע"ב):

תנו רבנן: "ואספת דגנך" (דברים יא יד), — מה תלמוד לומר? — לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א ח), יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" — הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" (ישעיהו סא ה). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך וגו'"(דברים כח מח). אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל — ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי — ולא עלתה בידן.

הביטוי 'דרך ארץ' משמש כאן בשתי משמעויות יחדיו — פרנסה ומנהג המקובל בחברה. לפי ר' ישמעאל יש לנהוג בענייני מלאכה ופרנסה כפי המקובל בחברה, ולייחד זמן גם לתורה וגם למלאכה ופרנסה. לפי רשב"י יש עדיפות להתמקד בלימוד תורה בלבד ולא להתחשב במנהג המקובל, והפרנסה תובטח על ידי אלוהים.

בהמשך המסכת (סא ע"א) משמש הביטוי לציין מנהג ראוי:

"ויביאה אל האדם" (בראשית ב כב). אמר רבי ירמיה בן אלעזר: מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון; מכאן למדה תורה דרך ארץ שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל יֵרע לו.

כלומר, מנהג ראוי הוא שכל אדם ישמח לשמש שושבין ולפעול גם עם קטנים ממנו בחשיבות ובייחוס כדי לזווג ולהשיא אדם אחר.

בית מדרשו של ר' ישמעאל מדגיש את צד הנימוס שבמנהג הראוי (תלמוד בבלי, מסכת שבת קיג ע"ב — קיד ע"א):

אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן: מניין לשנוי בגדים מן התורה? שנאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" (ויקרא ו ד). ותנא דבי רבי ישמעאל: לימדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן קדירה לרבו — אל ימזוג בהן כוס לרבו.

כלומר, מנהג ראוי של נימוס הוא לכבד את הרב ולהגיש לו את המזון בבגדים נקיים ולא בבגדים המלוכלכים שבהם הכין לו האדם המארח את הארוחה.

ר' יוחנן משתמש בביטוי במשמעות של יחסי אישות ראויים שכבר הוזכרה (תלמוד בבלי, מסכת עירובין ק ע"ב):

"מעוף השמים יחכמנו" (איוב לה יא) — זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל. אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול — שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך [אקנה לך מעיל שיגיע לך עד רגליך]. לבתר הכי אמר לה [לאחר מכן אומר לה כך]: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא, אי אית ליה ולא זביננא ליך [תישמט כרבולתו של תרנגול זה אם יש לו כסף ולא קנה לך].

כלומר, גם ללא התורה שמדריכה אותנו כיצד להתנהג, יכולנו ללמוד מתרנגול כיצד לפייס את בת הזוג לפני קיום יחסי אישות מצפייה בהתנהגותו (כשהוא פורש את כנפיו בפניה), מבטיחים לה הבטחות, מפרים אותן ואחר כך מתנצלים.

כמו דבי ר' ישמעאל, גם ר' יוסי משתמש בביטוי כמנהג ראוי של נימוס (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא פז ע"א):

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (בראשית יח ט) — להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ואם תאמר] רבי יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי "באהל" — כדי לחבבה על בעלה. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה. תני משום רבי יוסי: למה נקוד על "איו" שב"אליו" — לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל: אין שוואלין בשלום אשה כלל?! — על ידי בעלה שאני.

כלומר, ר' יוסי מסביר מדוע יש נקודות מעל האותיות א, י, ו שבמילה 'אליו'. התורה מלמדת מנהג נימוס ראוי שכאשר מגיע אורח לבית מארחיו עליו קודם כול לשאול בשלום בעל הבית (איו) ובשלום בעלת הבית (איה).

במקור נוסף מן התלמוד הבבלי משתמש הכותב בביטוי במשמעות של דרך התנהלות כדאית אשר תביא לתוצאה רצויה (תלמוד בבלי, מסכת נדה סט ע"ב — עא ע"א):

ת"ר [תנו רבנן = שנו חכמים]: שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא: ג' דברי חכמה, ג' דברי הגדה, ג' דברי בורות, ג' דברי דרך ארץ. [...] שלשה דברי דרך ארץ; מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב ו). תני ר' חייא: משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגיא. מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב ח). מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגי, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו, ויקדש עצמו בשעת תשמיש. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן" (תהלים קכז ג). מאי קא משמע לן — דהא בלא הא לא סגי. מאי "שכר פרי הבטן"? א"ר חמא ברבי חנינא: בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה — נותן לו הקדוש ברוך הוא שכר פרי הבטן.

כלומר, יש צורת התנהלות מומלצת שכדאי לאדם לנהוג לפיה כדי שיהיה חכם, עשיר ואב לבנים זכרים. אולם הניסיון מלמד שרק מעטים זוכים להצליח בדרך המומלצת כי היא קשה לביצוע. לכן יש להוסיף לכך גם בקשת רחמים מאלוהים שבאמתחתו החוכמה, העושר והבנים.

על המחלוקת בין התנאים בשאלה אם על תלמידי חכמים לשלם את מיסיהם לרשויות נאמרו בתלמוד בבלי הדברים הבאים מפי האמוראים (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא ז ע"ב — ח ע"א):

רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן [הטיל מס עבור החומה גם על תלמידי חכמים], אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב [חכמים אינם צריכים שמירה, שכתוב]: "אספרם מחול ירבון" (תהלים קלח יח), אספרם למאן [את מי]? אילימא [אם לומר] לצדיקים דנפישי מחלא [שמרובים מחול], השתא כולהו ישראל כתיב בהו [הרי על כל ישראל כתוב בהם]: "כחול אשר על שפת הים" (בראשית כב יז), צדיקים עצמם מחול ירבון? אלא הכי קאמר [כך אמר] אספרם למעשיהם של צדיקים — מחול ירבון, וק"ו [וקל וחומר]: ומה חול שמועט — מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים — לא כל שכן שמגינים עליהם. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה, מאי טעמא לא תימא ליה מהא [כאשר בא לפני ר' יוחנן, אמר לו, מדוע לא אמרת לו מהפסוק הזה]: "אני חומה ושדי כמגדלות" (שיר השירים ח י), "אני חומה" — זו תורה, "ושדי כמגדלות" — אלו ת"ח? ור"ל [וריש לקיש] סבר לה כדדרש רבא: "אני חומה" — זו כנסת ישראל, "ושדי כמגדלות" — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא [משלמים לבניית שערי החומות], אפילו מיתמי [מיתומים], אבל רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם זקוקים לשמירה]; הכל לכריא פתיא [לכריית בורות מים], אפי' מרבנן. ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא [ולא אמרנו אלא שלא יוצאים כולם בהמון לכרייה], אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו [חכמים אינם יוצאים בהמון]. רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן [הטיל מס גולגלת על חכמים], א"ל רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי. [...] אדכתובי, דכתיב: "מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם [על הכהנים והלויים]" (עזרא ד יג), ואמר רב יהודה: מנדה — זו מנת המלך, בלו — זו כסף גולגלתא, והלך — זו ארנונא [עבודת כפיה]. רב פפא רמא כריא חדתא איתמי [הטיל מס כריית בור מים חדש על יתומים], א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא: ודילמא לא מידויל [ואולי לא ישאבו ממנו]! א"ל: מישקל שקילנא מנייהו, אי מידויל — מידויל, ואי לא — מהדרנא לה ניהלייהו [לקוח אקח מהם, אם ישאבו — ישאבו, ואם לא — אחזיר להם]. אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא, אפילו מיתמי [הכל משלמים לבניית שערי החומות, אפילו מיתומים], אבל רבנן לא צריכי נטירותא [אבל חכמים לא צריכים שמירה]; הכל לכריא פתיא, אפי' מרבנן. ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא, אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו [הכל לכריית בורות, אפילו מחכמים. ולא אמרנו אלא שלא יוצאים בהמון לכרייה, אבל אם יוצאים, חכמים אינם יוצאים בהמון].1

כלומר, תלמידי חכמים פטורים ממס גולגולת, ממס המלך ומעבודות כפייה, אבל חייבים להשתתף בכל הוצאה כספית שגובים לצורכי הציבור מלבד צורכי שמירה וביטחון, שכן לימוד התורה מגן עליהם.

במדרשים מתקופת האמוראים ואילך נמצא מגוון משמעויות לביטוי 'דרך ארץ' בדומה למקורות שקדמו להם.

בבראשית רבה, פרשת בראשית פרשה כב, סימן ב (וילנא):

"והאדם ידע" (בראשית ד א) וגו'. רבי הונא ור' יעקב ברבי אבין בשם ר' אבא בר כהנא אמר: לא שמשה בריה קודם לאדם הראשון. "וידע" אין כתיב כאן, אלא "והאדם ידע את חוה אשתו", הודיע דרך ארץ לכל.

כאן המשמעות היא יחסי האישות שאדם הראשון קיים לראשונה והודיע לכל הבריאה מה הם לצורך הִתרבות.

בבראשית רבה, פרשת נח פרשה לא, סימן יב (וילנא), הביטוי מוזכר בתיאור בניית התיבה והאפשרות ללמוד ממנו הנחיות להנדסת בניין:

"ופתח התיבה בצדה תשים" (בראשית ו טז), אמר רבי יצחק: למדתך תורה דרך ארץ שאם עושה אדם טרקלין עשר על עשר יהא עושה פתחו מן הצד.

בבראשית רבה, פרשת נח פרשה לב (וילנא), הביטוי מוזכר בתיאור המבול ובאפשרות ללמוד ממנו חוקי טבע:

אמר רבי לוי: הם קלקלו סילונית2 שלהם, אף המקום שינה להם סידורו של עולם. דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה, דכתיב (תהלים מב) "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך" (תהלים מב ח). ברם הכא [כאן] "נבקעו כל מעינות תהום רבה" ואחר כך "וארובות השמים נפתחו" (בראשית ז יא).

במדרשי רבה מוזכר הביטוי במובן של מנהג ראוי בכמה אופנים שונים זה מזה. למשל, מנהג ראוי במשפחה (בראשית רבה, פרשת ויצא פרשה ע, סימן יד [וילנא]):

"וישב עמו חדש ימים" (בראשית כט יד). א"ר אמי: למדתך תורה דרך ארץ עד היכן צריך אדם להטפל בקרוביו? עד חדש ימים.

הווה אומר, אין זה מן הראוי להתארח על חשבון קרובים מעבר לחודש ימים.

המנהג הראוי בטיפול בנכסים ובחיי אדם בשעת סכנה הוא לפזר (בראשית רבה, פרשת וישלח פרשה עו, סימן ג [וילנא]):

"ויחץ את העם" (בראשית לב ח), לימדך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד. ממי אתה למד? מיעקב! שנאמר: "ויחץ את העם וגו'". וכן הוא אומר (מלכים א, יח ד): "ואחביאם חמשים איש במערה".

מנהג ראוי במשפחה (בראשית רבה, פרשת חיי שרה פרשה ס [מהד' תיאודור־אלבק]):

אמר ר' יודן לימדתך תורה דרך ארץ, שאם יהיה לאדם בנים גדולים, יהא משיאן תחילה ואחר כך נושא לו אשה. ממי את למד? מאברהם! תחילה: "ויביאה יצחק" (בראשית כד סז) ואחר־כך: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (בראשית כה א).

מנהג בני אדם מול מנהגו של אלוהים (שמות רבה, פרשת בשלח פרשה כ, סימן יא [וילנא]):

"ולא נחם אלהים דרך ארץ [פלשתים]" (שמות יג יז), שלא נהג עמם כדרך כל הארץ. היאך דרך כל הארץ? מי שהוא קונה עבדים קונה אותם על מנת שיהיו מרחיצין אותו וסכין אותו ומלבישין אותו וטוענין אותו ומאירין לפניו. אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה כן לישראל, אלא לא נחם אלהים כדרך כל הארץ. אלא שהיה מרחיצן שנאמר: "וארחצך במים" (יחזקאל טז ט), וסך אותן שנאמר: "ואסוכך בשמן" (שם), והלבישן שנאמר: "ואלבישך רקמה" (שם טז י), ונשאן שנאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט ד), ומאיר לפניהם שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם" (שמות יג כא). לכך נאמר: "ולא נחם אלהים דרך ארץ".

נוהג ראוי כלפי עצי פרי (שמות רבה, פרשת תרומה פרשה לה, סימן ב [וילנא]):

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כו טז), למה עצי שטים? לִמד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות. שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומר לו: ומה ממה"מ [מלך מלכי המלכים] שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן, אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם עאכ"ו [על אחת כמה וכמה].

נוהגים ראויים כלפי הזולת שהאנושות קיבלה הרבה לפני מתן תורה ומכאן שהם חשובים יותר ממנה או לפחות תנאי מקדים ובסיסי לכל אדם, ובוודאי למי שרוצה להיות תלמיד חכם. האמורא כאן קרוב לדעת רבן גמליאל ר' אלעזר ור' ישמעאל (ויקרא רבה, פרשת צו פרשה ט, סימן ג [וילנא]:

דא"ר [דאמר רבי] ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה. הה"ד [הדא הוא דכתיב — זהו שאמר הכתוב]: "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג כד). "דרך" זו דרך ארץ, ואח"כ "עץ החיים" זו תורה.

לפי ההקשר במדרש זה, מדובר על התנהגות ראויה כמו הימנעות מהלשנה והפרדה בין ניצים.

התנהגות ראויה בין בני זוג (ויקרא רבה, פרשת צו פרשה ט, סימן ו [וילנא]):

אמר רבי יוחנן: לִמדתך תורה דרך ארץ שאין חתן נכנס לחופה אלא א"כ נותנת לו כלה רשות. הה"ד: "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" (שיר השירים ד טז) ואח"כ: "באתי לגני אחותי כלה" (שם ה א).

מדרש המתייחס לדברי רבן גמליאל במשנה אבות, סובר כמותו ומגדיר דרך ארץ כמעשים טובים שיש לקיים כדי להישמר מהחטא, לצד לימוד התורה (במדבר רבה, פרשת נשא פרשה יג, סימן טו [וילנא]):

"בלולה בשמן" (במדבר כח ה), זו התורה, שצריכה לבלול במעשים טובים. כההיא דתנינן [כמו המשנה ההיא ששנינו]: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. הוי [הרי היא] "למנחה" (שם), שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליוצרו. בזמן שאדם עוסק בת"ת [בתלמוד תורה] והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא.

ובהמשך, מובא עוד מדרש בנושא, הפעם לפי דברי ר' נחוניא ורשב"י שחולקים על המדרש הקודם ואומרים במשנה אבות שלומדי התורה פטורים מדרך ארץ במשמעות של מיסוי מקובל (במדבר רבה, פרשת חקת פרשה יט, סימן כו [וילנא]):

למה ניתנה [התורה] במדבר? כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עול תורה פורקין ממנו עול דרך ארץ. כשם שמדבר אין מעלה ארנון, כך בני תורה בני חורין בעולם הזה.

המשך הפרק בספר המלא