הדרך הקלה ליציאה

פתח דבר

בסוף היום, כשהכול כבר נאמר, וכשצריך להתפנות, "החיים" נראים כערמה של חרא. ובכן, בואו נדבר על זה, בלי פחד.

"זה" קורה לכולם – כולנו עושים קקי, מתרוקנים, מחרבנים, מטילים צואה. המטרה שלי בספר הזה, בין היתר, היא לשבור את הטאבו שלנו על לדבר על מה שהטבע מכוון אותנו לעשות, להיפטר מפסולת ורעלים. אנחנו צריכים לתת לכך ביטוי, ולזכור שוב ושוב שזו פעולה טבעית לגמרי. אומנם אפשר להיווכח שלגברים קל יותר לדבר על פעולת המעיים שלהם, אבל זהו עניין שאין במה להתבייש בו לכל המינים בכל הגילאים, בייחוד אם יש לנו קשיים בו. בואו לא נשכח שהרופא שלכם כבר ראה ושמע הכול, וכאחת שמטפלת במעי הגס למחייתה ושאין דבר שלא ראיתי, אני יכולה להעיד על כך ממקור ראשון.

על אף שישנם חלקים בספר הנראים בעלי גישה קלילה, אני לוקחת את הבריאות של האחר ברצינות רבה. חשבו על כך: אם לא נתבייש בלדבר על הרגלי מעיים לא שגרתיים, על עצירות או על המגוון המתקשר ל"חרא", נוכל להציל את חייכם או את חיי היקרים לכם – נכון שזה ראוי?

פרק 1

הלוחשת לחרא

קיבלתי את כינוי החיבה "רופאת תחת", "רופאת טוסיק" ו"הלוחשת לחרא". שמי קארין נחמני ואני מטפלת מורשית בהידרו־תרפיה של המעי הגס. אני נטורופטית מוסמכת, מאמנת ומלווה לפני, בזמן ואחרי לידה.

אני גם אימא גאה לארבעה ילדים ונשואה לאדם נפלא ותומך. במקור אני מישראל. רציתי להיות רופאה, אבל עד מהרה הבנתי שזה לא בשבילי – שנים ארוכות של למידה, היו מעל לסבלנותי – וכך, למרות שהתחלתי את הלימודים לרפואה, הנחתי אותם בצד לאחר שיחה עם אחותי שעבדה באוניברסיטה לרפואה משלימה. היא חשבה שאולי כדאי שאלמד רפלקסולוגיה.

"אבל אני לא אוהבת לגעת ברגלים של אנשים," טענתי.

היא כמו לא הקשיבה לי. היא דחפה אותי ללימודים אלה, מאחר שהיא ידעה שאני אוהבת לעזור לאנשים ולרפא אותם. הלימודים נמשכו שנה, ואחרי תקופת־מה החלטתי שאבחן את האפשרות של להיות מסז'יסטית. אבל אם להיות כנה, בשלב ההוא בחיי עדיין ניסיתי למצוא את דרכי בחיים.

אחותי הציעה שאלך בדרך הנטורופתיה. הנטורופתיה דוגלת בגישה טבעית לריפוי. מטפל נטורופת משתמש ברפלקסולוגיה, שיאצו, צמחים, הומאופתיה, התחומים אשר מקדמים ריפוי עצמי באמצעות גילוי שורש הבעיה הבריאותית של האדם, ולא רק טיפול בתסמינים, כפי שקורה ברוח הרפואה המערבית. אהבתי את הכיוון. יכולתי לקבל תעודת טיפול בתוך ארבע שנים ולהתחיל את המסע שלי כמטפלת. זו נראתה לי הדרך הנכונה לי ברבות הזמן התברר לי עד כמה אני נהנית ממה שאני עושה.

והייתי טובה בזה.

{ יהיה מדויק לומר שנכנסתי לתחום של הידרותרפיה למעי הגס דרך "הדלת האחורית" }

המורה שלי לתזונה הייתה חלוצה בתחום של שטיפת מעי הגס בישראל. כדי לסיים את השעות הנחוצות לי להתמחות, היא הציעה לי הזדמנות להתנדב בקליניקה שלה ושהיא תלמד אותי איך לבצע שטיפת מעי. התנדבתי בקליניקה שלה במשך שבוע. חולי סרטן הגיעו לעבור שטיפת מעי, לקבל מסז' וטיפול רפלקסולוגי. כשראיתי אותם מחייכים אחרי הטיפולים, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

יהיה מדויק לומר שנכנסתי לתחום של הידרותרפיה למעי הגס דרך "הדלת האחורית".

המטרה שלי הייתה לטפל בחולי סרטן בכל דרך שהכרתי. עד היום החלום שלי הוא לפתוח קליניקה לטיפול בסרטן ולעזור לכל מי שאני רק יכולה. אני לא יודעת מתי החלום הזה יתגשם, אבל אני יודעת שאני אממש אותו.

הייתה לי הצלחה בישראל בזמן שעבדתי בקליניקה. לצערי, חיי הפרטיים לא היו כה טובים. הייתי צריכה לצאת להפסקה. התקשרתי לחברה שגרה בארצות־הברית, ויחד תכננו שאגיע ללוס אנג'לס לטיול בן שלושה חודשים.

עדיין הייתי מעורבת במכללה שלמדתי בה, ומנהל המכללה אמר לי שאני עדיין צריכה לסיים את ההתמחות שלי אם אני רוצה לקבל תעודת נטורופתית. אמרתי לו שאחזור אחרי שלושה חודשים כדי להשלים את לימודיי. הוא הציע לקשר אותי לחבר שלו בלוס אנג'לס, שהיה הבעלים של בית ספר למסז'ים, וציין שאם אעשה שם את ההתמחות שלי הוא יוכל לחתום על שעות ההתמחות שלי.

בזמנו לא ידע אף אחד מהן סגולות הריפוי של מסז'ים. אפילו היום הרבה אנשים חושבים שמסז' נועד לפינוק בספא. התחלתי ללמוד שני שיעורים ביום, שישה ימים בשבוע. שלושת החודשים שלי בלוס אנג'לס הפכו ליותר משנתיים.

היו לי יותר מ־300 תלמידים נפלאים שלמדו תזונה, רפלקסולוגיה, תרפיה במסז' ומסז' היריון. באותה תקופה ביצעתי גם שטיפות מעי הגס. זה היה בשנת 2001, תקופה שבה שטיפות מעי הגס לא היו מוכרות. גם בקרב מי שהנושא היה מוכר לו הדבר נותר כעניין אישי. אף אחד לא הרגיש נוח לדבר עליו. את הדבר הזה תמיד רציתי לשנות.

עד לשנת 2006 עבדתי עבור כירופרקט, וזו הייתה חוויה נהדרת. אולם החלטתי שאני לא מעוניינת להמשיך לעבוד כשכירה, רציתי לפתוח קליניקה משלי. החלטתי "להמר" על עצמי והתחלתי את דרכי כעצמאית.

בעלי עזר לי למצוא מקום בסאנסט בולוורד שבהוליווד. אף שנראה היה כי הכול מסתדר, היינו בתקופה לקראת מיתון בארצות־הברית, וזה לא היה הזמן המומלץ לפתוח קליניקה המציעה טיפולים למעי הגס. אלא שאני לא התכוונתי לתת לכך לעצור אותי.

באזור לוס אנג'לס היו עוד חמש קליניקות, ואני הכרתי את כולן. הייתי ה"ירוקה". אף אחד, למעט מספר קטן של לקוחות, לא ידע מי אני. הקליניקות האחרות פרסמו את עצמן בעיתונים, במגזינים של הקהילה הגאה, בכל מקום ובכל דרך תקשורתית. האנשים שמסביבי, בכללם בעלי, היו סקפטיים: "מי יבוא לקבל טיפול מעי הגס? אף אחד לא מכיר אותך." זה היה המשפט שרחש באוזני. התשובה היחידה בפי הייתה, "הם יכירו," זה כל שיכולתי לומר.

והשמועה התפשטה.

פרסמתי מעט, אך הדרך הטובה ביותר לגרום ללקוחות להגיע הייתה איכות הטיפול שעברה מפה לאוזן בזה אחר זה הם התחילו לבוא. רכשתי מוניטין טוב, והוא מה שאפשר לי לקבל פניות רבות. בשנה הראשונה שלי היו לי יותר מ־1,000 לקוחות. וזה היה פלא, בעיניי. לא האמנתי.

עזרתי לכל כך הרבה אנשים בעשרים השנים שבהן אני נמצאת בתחום הטיפול והריפוי, והמטרה שלי נצבת בעינה – להגיע לעוד הרבה אחרים, וליצור מצב שבו כולנו נבין שחרא זו לא מילה גסה.