אוֹטוֹ דה פוי
(אוטו דה פֶה - טקס שריפת הכופרים על מוקד האינקוויזיציה. ביידיש זה שמו של הסיפור, ו"פֶה" הוא "פוי" בעברית.)
זכרונות לכבוד חגו הספרותי של הסבא מנדלי מוכר ספרים, נכתבו בידי נכדו הראשון.
נכתב בשנת 1910
על-פי הנוהג שבעולם, אם מת - לא עלינו, לא עליכם, לא על שום יהודי - איש גדול, מייד מתאהבים בו כולם ומשבחים אותו אחר מיטתו, ומתחילים להיזכר בו ולספר עליו סיפורים, מעללים, משובות, משלים, זכרונות, חידודים, בדיחות, הבלים ושטויות - תנו לנו הכול, הכול עובר לסוחר, הכול נחטף. עלי להעז ולומר שזה מנהג טיפשי, ואם תרצו - אפילו יש בו עוול. מה החוכמה לשבּח מת? מדוע לא יוכל הנדון בעצמו ליהנות מן הכבוד? מדוע לא יראה ולא ישמע בעצמו את כל השבחים ואת כל המעשיות שמספרים עליו, ואת המעללים, המשובות, המשלים, הזכרונות, החידודים, הבדיחות, ההבלים והשטויות? אדרבה, אני מוסיף ואומר, שהוגן יותר להשמיע דברים כאלה על חי מאשר על מת, מפני שאם חלילה - לא יעלה ולא יבוא - מגזימים לפעמים, מספרים עליו דברים שלא היו ולא נבראו, הרי הוא יכול להופיע בפומבי - ואין החי יכול להכחיש את החי - ולומר: "סלח לי, ר' יהודי, בדית עלי שקר גדול"...
מספרים על לץ אחד, שהלך למדינת הים, יצא לדרך רחוקה, והפיץ שמועה שספינתו צללה והוא טבע. כעבור זמן-מה חוזר האיש לביתו, ומגלה מן הסתם שהתחוללה הפיכה: אשתו לקחה לה אחר, הבית נמכר, את רכושו חילקו ביניהם חבריו הטובים - אסון! הולך האיש מראובן לשמעון: "שמעת מה קרה? איזה אסון נורא?" "למה היית צריך את כל זה?" "רציתי לשמוע מה יגידו..."
יובֵל - כבר אמרו חכמים רבים - דומה, להבדיל, ללוויה. בדידי הווה עובדא - מבשרי חזיתי לפני שנים אחדות מין "לוויה" שכזאת, שמעתי על עצמי שבחים שכמותם לא זכיתי לשמוע אפילו בחלום. חבל רק שעד מהרה שכחו אותי כולם והשתתקו... ומאחר שאני יודע את טעמו של "יובל", אבקש ליהנות את "הסבא", ואת חבריו ומעריציו הרבים, ולוּ באחד המעללים הרבים-הרבים שיש לי לספר ולספר על הסבא.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
