פסח בקל וחומר
נכתב בשנת 1912
ושוב אני בבית, בכתריאלבקה. שנות דור לא הייתי שם. עכשיו הזדמן לי לנסוע אליה, להתארח בפסח אצל "האנשים הקטנים" שלי.
הראשון שהופיע מולי היה מנשה, בנו של ר' יחיאל העגלון, שגם הוא עגלון.
כאשר יצאתי משם היה עוד נער שאין לו זקן, אלא רק מין חתימת שפם שחורה ומסולסלת. בשבתות ובחגים בבית-הכנסת נהגנו אנחנו, הקונדסים, לדחוק אותו לקרן זווית ולחבוט בו באגרופים לבלי שיעור, והוא היה שותק. עכשיו זקנו כבר מדובלל, כמו אביו, שייבדל ממנו לחיים ארוכים, והוא לובש שכמייה ארוכה ומוכתמת בזפת, כמו אביו, שייבדל ממנו לחיים ארוכים. והוא גם דברן, תזזיתי ועליז ממש כמו אביו, שייבדל ממנו לחיים ארוכים. אביו יחיאל, שייבדל ממנו לחיים ארוכים, היה לא סתם עגלון, אלא עגלון בן תורה, עגלון ולמדן, עגלון שֶנאה דורש ונאה מקיים, עגלון שיודע משל ומשנה. בשפת העגלונים אפשר לומר עליו שהיה "עגלון עם חזרת"... אפילו בעלי הבתים נהגו בו דרך ארץ. איש לא העז לקרוא לו "אתה!" אלא "סלח לי בבקשה, ר' יחיאל!"
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
