שני מתים - מתוך עירם של האנשים הקטנים

שני מתים
(לכבוד פורים)

נכתב בשנת 1909

הקדמה

"מתים"? "לכבוד פורים"? בחג כזה, שמצווה על יהודי להשתכר ועל סופר להשתטות, להתחפש לבדחן?! קוראים יקרים: אני יודע היטב שפורים היום ואתם חייבים להיראות שיכורים ואני להיראות כשוטה - ואף-על-פי-כן נפל הפור: הרי לכם מעשה בשני מתים. אוכל להועיל לכם רק בעצה אחת: אם יש לכם עצבים חלשים, אל תקראו בסיפור הזה עם רדת הלילה.

פרק ראשון

חְלַוְנֶה, יהודי שחום, נמוך ומלא להתפקע, היה איש שאהב את השתייה. מזל שנולד ליהודי ויהודייה, שאילולא כן בוודאי היה שיכור. אינני יכול להבטיח לכם שמאחר שהיה יהודי לא הניחה לו היהדות לשתות הרבה. ייתכן בהחלט שיכול היה לשתות כנגד שלושה גויים, אלא שלא היה לו במה. גִיטְל אשתו ניהלה את חשבונותיו, ולא הניחה שתיפול לידיו אפילו אגורה אחת. בכל הנוגע לכסף טיפלה היא בעצמה. את העבודה אומנם עשה הוא, כלומר חלוונה (הוא היה סנדלר, במחילה ממנו), אבל את מסירת העבודה ואת קבלת הכסף נהגה היא, כלומר גיטל, לעשות בעצמה. מובן מאליו שעסק כזה לא היה לפי כבודו של חלוונה.

"אני נראה לך גנב, או מה?"

כך אמר חלוונה לגיטל אשתו, ובו במקום קיבל ממנה תשובה ברורה:

"חלילה! מי אומר שאתה גנב? אתה רק שיכור. אולי תגיד שלא?"

להכחיש מכול וכול ולהגיד שלא - אין זה מטבעו של חלוונה. אך גם להתוודות על אהבתו את הטיפה המרה לא נעים לו כל-כך. אז עולה בדעתו רעיון, והוא רוצה להיחלץ בהלצה, כדרכו, מפני שחלוונה הסנדלר אינו אוהב רק טיפת יי"ש - הוא אוהב גם הלצות, ככל הכתריאלבקאים בכתריאלבקה. הוא מגרד בזקנו, מביט בתקרה ומשיב לגיטל אשתו:

"מראש היא קוראת לכל דבר שיכור! אפילו פעם אחת לא ראית ששלחתי מישהו לקנות! אני, אם אני רוצה קצת יי"ש, אני הולך וקונה בעצמי."

"אתה באמת כבר יכול ללכת לעזאזל."

"אח! העיקר ללכת איתך, באש ובמים!"

"קח כבר ותשתוק!"

כך אומרת גיטל לבעלה הסנדלר ומכבדת אותו, מעברה האחר של הסדנה, במגף מתעופף שכבר כמעט הושלם, וחסרים לו רק עקב ושתי שורות של מסמרי שעם בסוליה. חלוונה מקבל את המתנה בחיוך והלצה, כמו תמיד. ועל אחת כמה וכמה כשגיטל חוזרת עם הכסף שקיבלה בשכר עבודתו וגם מבטיחה לתת לו כמה אגורות לחוטים ולשעווה ולשער חזיר - אז הוא נעשה רך כחמאה ומתוק כדבש, ודעתו על גיטל אשתו ועל כל הנשים שבעולם טובה לבלי שיעור. הוא מלטף את מצחו הגבוה והלבן (לכל הסנדלרים יש מְצחים גבוהים ולבנים), מהרהר כפילוסוף ואומר:

"אני לא מבין מה היה לו לשלמה המלך, במחילה, נגד הנשים - למה הוא שלח אותן לעזאזל? את הרי יודעת מה הוא אמר עליכן, או שלא?"

"מה ששלמה המלך שלך אמר שם - אני לא רוצה לדעת. אבל אתה, עדיף שתלך לשוק ותחפש חוטים ושעווה ושער חזיר, ורק תיזהר שלא תגיע בסוף לבית-המרזח."

חלוונה פרץ בצחוק גדול למשמע הרעיון הפראי שלה.

"מעשיות! זה יכול לקרות ממש כמו שיגידו למשל פתאום 'יקום פורקן' בליל שבת, או 'לכה דודי' בשבת בבוקר... איפה השוק ואיפה בית-המרזח! ומה לסתם יום של חול ולבית מרזח של מוצאי שבת?"...

בתוך כך מונה חלוונה את האגורות ומעביר את המטבעות מיד אחת לשנייה, מביט בתקרה בעינו האחת במבט פילוסופי, מחשב בדיוק כמה כסף הוא צריך לחוטים, כמה לשעווה וכמה לשער חזיר, ובאנחה עמוקה-עמוקה ובצעדים חרישיים הוא פונה היישר אל בית-המרזח.