שני אנטישמים
סיפור
נכתב בשנת 1905
א.
מקס בֶּרלִיאַנט כמוהו כמקטרת מעושנת היטב. הוא נוסע מלודז' למוסקבה וממוסקבה ללודז' כמה פעמים בשנה. הוא מכיר כל מזנונאי בתחנות הרכבת, קשור לכל הכרטיסנים, ביקר כבר במחוזות שיהודי אינו ראשי לשהות בהם יותר מעשרים וארבע שעות, הזיע בכל תחנות המשטרה, עמד בדי והותר בזיונות בדרכים, וגם הצטער וכסס את ליבו - והכול מפני היהדות. כלומר, לא מפני שיש יהדות בעולם, אלא (אל אחטא בשפתי) מפני שהוא בעצמו יהודי; ולא כל-כך מפני שהוא יהודי, אלא, במחילה, מפני שיש לו מראה יהודי. הנה זה אותו צלם אלוקים - אוי, צלם האלוקים! עיניים שחורות, מבריקות, וגם השיער שחור, מבריק - שיער שמי אמיתי; מבטא רצוץ, יהודי כהלכה, עם חי"ש, ועל כל אלה גם אף - הו, איזה אף!
וכמו להכעיס נענש גיבורנו במין מקצוע (הוא סוכן נוסע) שבו הוא חייב להוליך את אפו ברחבי העולם, ודווקא לדבר, ודווקא להרבות לדבר - כדי שיראו אותו, כלומר, כדי שיקשיבו לו. בקיצור: רחמים עליו.
אכן, את נקמתו נקם גיבורנו בַּזקן. הוא התלבש והתמרק ממש כמו כלה, גילגל את קצות שפמו כלפי מעלה, הניח לציפורנו לצמוח וענב עניבה "אשר לא ענבו אבותינו", הרגיל עצמו למאכלים שבתחנות הרכבת, אכל בכל חמתו את החזיר (שיבואו עליו, על החזיר, לפחות מחצית מהברכות שאיחל לו מקס בשעה שטעם ממנו בראשונה!), ומה יש לדבר? הוא חירף את נפשו והחל לאכול סרטנים.
מדוע אני כותב "חירף את נפשו"? מפני שהלוואי ששונאיכם לא ידעו את נפשם, כשם שמקס ברליאנט לא ידע איך להתחיל אפילו לאכול סרטנים: האם חותכים אותם בסכין? האם דוקרים אותם במזלג? האם אוכלים אותם שלמים?
ואף-על-פי-כן, אחרי כל הצלחותיו האלה, לא יכול מקס ברליאנט להסתיר את יהדותו - לא מיהודים ולא מזרים. הכול מכירים בה כמו מטבע מזויף, בדיוק כמו את קין המקולל, ומזכירים לו על כל צעד ושעל מי הוא ומה הוא. בקיצור: ירחם עליו אלוהים!
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
