בלובירד

"אני חושבת שאם היינו יודעות מראש איך הכול ייראה, אף אחת לא היתה רוצה להתמודד עם זה, אבל איכשהו את שמחה להיות שם."

יומנה של אחות־נזירה בחזית המערבית, 1914-1915

"אין דבר שזקוק לתיקון יותר מאשר הרגלים של אנשים אחרים. הקנאים לעולם לא ילמדו זאת, גם אם זה ייכתב באותיות זהב לרוחב השמים. האיסור הוא שהופך משהו ליקר ערך."

מארק טוויין

פתח דבר

קאסי

— הווה —

קאסי סימונס סובבה את כתפיה לאחור, ואז את צווארה, מצטערת שלא הצטיידה במשכך כאבים. היא תמיד ידעה מתי סופה מתקרבת, כי סימני האזהרה גרמו לכל גופה להתכווץ בחוזקה. הסופה הזו הכתה בעוצמה, והחשיכה את חלונות המוזיאון כאילו קאסי הגיפה את הווילונות. היא קיוותה שהגשם יתעכב עוד קצת, כדי שתוכל לרוץ למכונית שלה מבלי להירטב.

היא סיימה לטאטא את הרצפה מול הקבלה ובדיוק עמדה לסדר את החדר האחורי כשהדלת הראשית נפתחה בחריקה. היא חשקה שיניים והתחרטה על כך שלא נעלה את הדלת, אף על פי שהשעה עדיין לא היתה ממש חמש. במשך כל היום באו רק כמה שליחים והדוור, ודווקא עכשיו מישהו נכנס? כנראה עוד משלוח או תייר שהלך לאיבוד. היא עטתה חיוך על פניה, פנתה לכיוון דלפק הקבלה וראתה שלחדר נכנס גבר, מכוסה כמעט לחלוטין בשכבה דקה של אבק לבן. היא ניסתה שלא לשים לב לעקבות הלבנות שמגפיו השאירו על הרצפה הנקייה כשהלך לעברה.

כשהתבוננה בו, קמטה את מצחה בסקרנות. הוא לא דמה למה שציפתה ממבקר בבית פרנסואה בּאבּי. כעוזרת אוצרת במוזיאון שנחשב לאחד מאתרי ההיסטוריה הלאומית של קנדה, היא היתה רגילה לענות על שאלות לגבי חלקה של וינדזור במלחמת 1812, הקרב על וינדזור, תקופת היובש והמורשת הפרנקופונית של האזור, וכן להיענות לבקשות לראות את הארכיונים. בדרך כלל היא ניסתה שלא לשפוט על בסיס מראה חיצוני, אבל הבחור הזה לא נראה כמו מישהו שמתעניין בהיסטוריה. הוא היה גבוה ורחב, ובערך בגילה, חשבה. יכול להיות שהוא יפה, אבל היא לא יכלה להיות בטוחה בכך כי תשומת לבו היתה נתונה לחבילה שאחז, שגם היא היתה מצופה באבק. פועל בניין, היא שיערה. ברור שהוא לא בא לכאן לסיור.

"אפשר לעזור לך?" היא שאלה.

"היי! כן. תודה," הוא אמר, ונשמע קצת נבוך. הוא הרים את מבטו מהחבילה ולראשונה פגש את עיניה. חיוך הבליח מבעד לאבק שעל פניו.

כן. הוא בהחלט היה יפה. רק מטונף.

"אני מצטער," אמר. "אין לי מושג מה אני עושה כאן."

"גם לי לא."

אחת מגבותיו הכהות רטטה, כמכירה בערך תשובתה המהירה. "אז ככה, אני משפץ בית ישן מחוץ לעיר, ומצאתי משהו. אולי זה ממצא היסטורי, אבל אני לא בטוח. חשבתי שהכי טוב יהיה לפנות למומחה, אז בדקתי בגוגל, ועלה השם של המוזיאון הזה. חשבתי להתחיל כאן ולראות אם אוכל לדבר עם היסטוריון או ארכיונאי מקומי, אבל כל זה חדש לי. אני לא מהסביבה, אז אולי הגעתי למקום הלא נכון..." הוא השתתק.

קאסי אמנם לא יכלה לדעת אם מה שהוא מחזיק יהיה מעניין או לא, אבל הראש שלה עדיין הלם בכאב, אז היא קיוותה שזה לא ייקח יותר מדי זמן. כל היום היא השתוקקה לחזור כבר לדירה הקטנה והמסודרת שלה, לכוס יין עם ארוחת הערב, אולי לסרט, להתחבא הרחק מהסערה הממשמשת ובאה.

"את יכולה לעזור לי?" הוא שאל, והיא שקלה מחדש את תוכניותיה בהבחינה בעיניו החומות העמוקות של האורח שלה. היא יכולה לעשות את כל זה אחר כך.

"אשמח לנסות," היא השיבה. "אנשים מביאים לעתים קרובות דברים שהם מצאו, אבל אהיה כנה איתך: בדרך כלל אלה שטויות. אבל בוא נראה. מה מצאת?"

"אה, זה בקבוק ויסקי ישן. אני מבין בוויסקי, אבל זה בהחלט חדש לי. ניקיתי אותו קצת. אני מקווה שזה בסדר."

הוא הושיט יד לתוך הצרור, שלף בקבוק זכוכית ירוק כהה והניח אותו בזהירות על השולחן.

לבה של קאסי זינק בפרץ עניין בלתי צפוי. גופו העגול של הבקבוק וכתפיו המשופעות נראו כמו של בקבוקי ויסקי אחרים שראתה בעבר, אבל כיום רובם היו מזכוכית חומה, לא ירוקה. והבקבוק הזה הגיע עם פקק פגום ותווית עתיקה למראה. במבט ראשון היא קלטה שהבקבוק מתוארך כמעט מאה שנים אחורה, לעידן מבריחי האלכוהול ותקופת היובש, עידן תוסס ששם את וינדזור על המפה בגדול. היא לא ראתה דבר כזה הרבה זמן.

כשהיא נזהרת שלא להגזים בתגובתה, היא שאלה, "איפה זה היה?"

"בתוך אחד הקירות. שברתי בקבוק אחד, אבל יש עוד הרבה."

"כמה?"

"אני לא בטוח. לא סיימתי את השיפוץ ולא רציתי לשבור יותר בקבוקים, אז השארתי אותם בקיר. אבל יש עשרות."

אצבעותיה נכרכו סביב הבקבוק הקריר — היא ידעה מיד שהוא מלא בנוזל — וקירבו אותו כדי לקרוא את התווית.

Bailey Brothers' Best

1920

וינדזור, אונטריו, קנדה

הדופק הלם ברקותיה, גובר על כאב הראש שחשה. היא ראתה בקבוק או שניים כאלה בעבר, אבל רק בתצלומים. "זה היה בתוך הקיר שלך?"

"כן. ידעתי מיד שזה ויסקי, כי כששברתי את הקיר כל המקום הריח פתאום כמו מזקקה. מעניין אם הוא עדיין טוב. מעולם לא שמעתי על Bailey Brothers' Best — המיטב של האחים ביילי — עד היום. ואת?"

פיה של קאסי התייבש. כן, ועוד איך. "מתחילת המאה התשע־עשרה היו כמה מזקקות קטנות באזור הזה," אמרה, מתחמקת מתשובה ישירה. "בשנות העשרים והשלושים, האזור הזה היה נמל ההברחות העמוס ביותר בעולם כולו. אפשר לשאול איפה הבית? מה הכתובת?"

כשענה, קאסי הרגישה שלבה החסיר פעימה. מה הסיכויים שדבר כזה יקרה? רק בשבוע שעבר היא חלפה על פני הבית הישן. השלט "למכירה" שבלט מהדשא הגבוה עמד שם כל כך הרבה זמן עד שהפך כמעט לחלק מהנוף, כך שהמדבקה האדומה הבהירה "נמכר" בפינה העליונה הפתיעה אותה. לרגע, התפתתה לעצור ולהציץ מבעד לכל חור אפשרי בחלונות החסומים בקרשים, אבל הזכירה לעצמה שאין לה יותר קשר לבית ההוא. היא לחצה על דוושת הגז והמשיכה לנסוע.

"המקום נראה ומריח כאילו אף אחד לא היה שם עשרות שנים," אמר האיש. "לא ריח רע, פשוט מעופש. אבל ממה שראיתי עד עכשיו אני חושב שהוא במצב די טוב. השגתי אותו במחיר מציאה."

היא הנהנה, אגודליה מלטפים באיטיות את התווית. היא ידעה כמה הוא כנראה שילם עבור הבית. כמה פעמים היא העמידה את תג המחיר הזה מול היתרה בחשבון הבנק שלה, רק כדי להודות שוב בתבוסה?

"את לא מתכוונת לרשום את הכתובת?"

"כמובן," אמרה. היא לקחה עט ורשמה את הכתובת המוכרת בפנקס שלה מתחת לרשימת המטלות האחרונה. "אפשר לקבל גם את הפרטים שלך?"

"מתיו. מתיו פלהרטי," אמר, ואז הכתיב לה את מספר הטלפון שלו. את הקידומת, 780, היא לא זיהתה. "בדיוק עברתי הנה מאלברטה," הסביר.

היא התאמצה לדבר בשוויון נפש. "אני קאסי סימונס, עוזרת האוצרת של המוזיאון. אולי תרצה להשאיר כאן את הבקבוק כדי שאוכל לחקור אודותיו?"

"זה יהיה נהדר. כדאי להביא את השאר? אני לא יודע מה לעשות איתם."

"תוכל להשאיר אותם בקיר בינתיים? אני רוצה לראות איפה מצאת אותם, אולי לצלם כמה תמונות לארכיון. ואז אוכל להביא אותם לכאן לאחסון בטוח."

"בסדר מבחינתי. פשוט אעבוד בחדר אחר."

אחרי שהם קבעו שהיא תבוא בבוקר, מתיו פנה לצאת.

"מר פלהרטי?"

הוא הסתובב לאחור. "כן?"

היא היססה. "סיפרת על זה לעוד מישהו?"

"על מציאת הבקבוק? לא, למה?"

"אני חושבת שהבקבוק הזה עשוי להיות פיסת היסטוריה מקומית די מיוחדת." היא בחרה את מילותיה בקפידה, מודעת באי־נוחות לכך שהיא חוצה גבול מקצועי. היא כבר החליטה להפוך את זה לפרויקט האישי שלה. אין צורך שגברת אלן, אוצרת המוזיאון, תטריד את עצמה בזה. "אבל לא נדע מה המשמעות שלו — אם יש כזו — עד שאחקור קצת בעניין."

הוא הנהן בהבעה של שותף לסוד. "אז זה רק בינך לביני."

היא נעלה את הדלת מאחוריו ואז חזרה אל שולחנה ובהתה בבקבוק, עדיין המומה.

היא הכירה את הסיפורים. היא שמעה אותם מאז היתה ילדה קטנה על ברכיה של סבתה אליס, שדפדפה באלבום המשפחתי על דפיו המתקלפים, וסיפרה לה על שני דורות האחים שנלחמו בשתי מלחמות העולם. אבל הסיפורים האהובים על קאסי היו אלה שכללו מכוניות פורד מודל T, שמלות בסגנון פלאפֶּר, וויסקי מוברח. סבתא שלה ידעה זאת היטב, והיתה שולחת לעבר קאסי חיוך ערמומי בכל פעם שפצחה בסיפור. תקופת היובש היתה תקופה פרועה, היא היתה אומרת, ואבי ואחיו היו ממש בלב העניינים, או כך לפחות מספרים. היא היתה מצמידה אליה את קאסי בחוזקה. עכשיו, איפה להתחיל? ואז היא היתה מדקלמת את הסיפורים שהיא עצמה שמעה בילדותה, וממלאת את עולמה של קאסי במעשיות על ויסקי וכסף, הרפתקאות ואהבה.

אבל מעולם לא דובר על בקבוקים שהוסתרו בקיר.

כל השאלות מילדותה בעבעו כאילו חלצה פקק מבקבוק שמפניה בשעה שבחנה את התווית, על הכיתוב המודפס המסודר שלה והאיור המתוק של ציפור בפינה הימנית העליונה. Bailey Brothers' Best שייסדו ג'רמיה אלכסנדר ביילי וג'ון ג'וזף ביילי, חופרי מנהרות במלחמת העולם הראשונה, שהפכו למבריחים.

ואבות אבותיה של קאסי.

הבועות תססו בחזה. "מה עוד הסתרתם, בחורים?"

חלק ראשון

1

אדל

— יוני 1918 —

תחנת פינוי נפגעים קנדית מספר 1, ליד אדינקרקה, בלגיה

אדל התמקדה בקצות האצבעות שלה, שהיו מהודקות מסביב לקערת המתכת זמן רב כל כך עד שאיבדו תחושה, ואז הסיטה את תשומת לבה למפרקי כפות הידיים שתמכו בהן ודרשה מהם בשקט להפסיק לרעוד.

"סגן?"

היא הושיטה את הקערה. "אני מצטערת, דוקטור ברטראן."

טינק. צליל זעיר של ניצחון כשרסיס מתכת צנח פנימה. אדל הקשיחה את עצמה, נחושה להישאר יציבה כאבן. לשימוש של ד"ר ברטראן בדרגתה היתה כזאת השפעה עליה. היא מעולם לא הרגישה ראויה לחלוטין לתואר הרשמי, אבל כל אחת מהאחיות הקנדיות קיבלה אותו עם גיוסה. "סגן סוואר" העניק לאדל תחושה ניכרת של סמכותיות, שהיתה שימושית בקרב אחדים מהחיילים שבהם טיפלה.

אדל מעולם לא סייעה לפני כן בטרפנציה, הליך עתיק שבמהלכו קודחים חור בגולגולת של מטופל כדי להקל את הלחץ ולזכות בגישה לכל חומר זר שחדר לתוכה. מה שערער אותה לא היה מראה מוחו החשוף של האיש האומלל או הדם. זה כבר כמעט שלא הפריע לה. זו היתה התשישות ששקשקה בעצמותיה כמו רכבת. היא עמדה על רגליה שש־עשרה שעות היום, שמונה־עשרה אתמול. בין לבין, היא השתבללה באוהל האחיות ותפסה כמה שעות שינה לפני שחזרה לתפקיד. במשך תשעים הדקות האחרונות, היא עמדה ליד ד"ר ברטראן ואחזה את הקערה בזמן שהוא שולה רסיסי פגז מתוך מוחו של החייל. היא לא הבינה כיצד הוא מצליח להישאר ער מספיק זמן כדי לעשות את זה.

קול נפץ נשמע מרחוק, והיא העבירה משקל מרגל לרגל. מאחר שהם היו כל כך קרובים לגבול הצרפתי, פחות משעה מהנמל העמוס של דנקרק, רעם התותחים הגדולים לא היה זר לה.

"זה אמור..." מלמל ד״ר ברטראן והציץ לתוך האזור המנותח.

אדל זקפה את סנטרה ואז הניחה לו לצנוח. אם היא תראה מה ד"ר ברטראן עושה, היא תרצה לשאול שאלות. הוא היה אדם נחמד, אבל לא יהיה לו מספיק כוח כדי לנתח מוח של מישהו ולענות על שאלות של מישהי בו בזמן.

מצחו הכהה התקמט בריכוז. "לא, חכי. מגנט, בבקשה."

אדל החזיקה את הקערה ביד אחת והעבירה לו את המגנט בידה השנייה. פיצוץ נוסף הדף את המנורה שמעל לראשם, המטיר על סביבת העבודה קילוח דק של אבק, וד"ר ברטראן עצר לרגע והמתין שהאבק ישקע לפני שהחזיר את תשומת לבו לאיש שעל שולחן הניתוחים.

"אה, הנה זה. לעולם לא הייתי מוצא את זה בלי המגנט."

היא ראתה את שפתיו מתעקלות לחיוך מתחת למסכת הבד כשהרים שוב את המלקחיים, רסיס מתכת זעיר מהודק בין קצותיהם. הוא שמט אותו לתוך הקערה ואז נסוג כדי שהאסיסטנטית הכירורגית שלו תוכל לסגור את החתך.

ד"ר ברטראן החליק את המסכה אל מתחת לסנטרו והנהן לעבר אדל.

"עבודה מצוינת, סגן. אני חושב שמגיע לך לישון טוב הלילה. אני אראה אותך בעוד, מה, ארבע שעות?"

היא החניקה צחקוק והרגישה את המתח מתפוגג כשהורידה את זרועותיה הכואבות. "כן, בערך." ואז, מתוך הרגל, העיפה מבט מודאג במטופל שעדיין היה מחוסר הכרה.

"הזמן יגיד," אמר ד"ר ברטראן. "ניתוחים מסוג זה כל כך מורכבים. גם אם הוא ישרוד, עלינו לקוות ששום דבר חיוני לא נפגע במוח. רק תשגיחי עליו מקרוב."

אדל התירה את הסינר שלה והניחה אותו בפח הכביסה לצד הרבה בדים מדממים נוספים, ואז יצאה מאוהל בית החולים הראשי ופסעה אל תוך צינת הלילה של תחילת הקיץ. ריח הגשם שוב נישא באוויר. מאחוריה נמוגו יללות מיוסרות של בחורים ובליל קולותיהם של רופאים ואחיות בעוד שהדי פיצוצים נישאים הלאה על פני הנוף. פרצי אור הבהירו את שדה הקרב הרחוק, אבל אדל לא טרחה לעצור ולצפות במחזה. היא כבר ראתה אותו בעבר. מלבד זאת, הראייה שלה למרחק היטשטשה מרוב עייפות כשעשתה את דרכה במבוך האין־סופי של תחבושות וסדינים התלויים לייבוש על חבלים, ואז סביב צריפים זמניים, בניינים ואוהלים, בכיוון מגורי האחיות.

תחנת פינוי נפגעים קנדית מספר 1 היתה יותר מבית חולים, היא היתה כפר בפני עצמו, מוקף בקילומטר רבוע של מבנים ניידים, כאלה שקל לשנע בין אזורי הלחימה לפי צורך. בשלוש השנים שחלפו מאז הגיעה לשם אדל, תחנת הפינוי כבר נדדה למקומות שונים בין צרפת לבלגיה, תמיד קרוב ככל האפשר למסילת הרכבת, כדי להקל על הגעת פצועים משדות הקרב.

בתוך האוהל שלה מצאה אדל את הייזל ומיני שקועות בשינה עמוקה; נחרותיה של מיני היו זמזום מרגיע. ליליאן לא היתה במיטתה. כנראה נשארה באוהל בית החולים, מטפלת באיזו נפש אומללה. אף אחת ממאות האחיות הרחמניות שהגיעו מקנדה לאירופה לעולם לא היתה עוזבת מטופל הזקוק לטיפול רפואי או לאוזן קשבת, וליליאן לא היתה יוצאת דופן. הטיפול בפגועים ובחבולים היה בדמה, בדיוק כפי שהיה בדמה של אדל.

לפני המלחמה, אדל היתה להוטה לראות את העולם שמעבר לעיירה השקטה שלה, פטיט קוט, על נהר דטרויט. כשאמה עודדה אותה ואת אחותה, מארי, ללמוד בבית הספר לאחיות בטורונטו שש שנים קודם לכן, אדל קפצה על ההזדמנות. שנתיים לאחר מכן פרצה המלחמה, וכעבור שנה אמרה אדל לאמה שהיא עומדת להתגייס לחיל הרפואה של הצבא הקנדי. מארי העדיפה להישאר בטורונטו, לעבוד בבית חולים בתקווה להתחתן בשלב מסוים, אבל אדל לא היתה מוכנה לכך. היא רצתה יותר. הצטרפות לאחיות־הנזירות כאחות מוסמכת היתה האופציה היחידה עבור אישה קנדית שרצתה לשרת מעבר לים, ומאחר שהשלטונות הבינו שהביקוש לאחיות יהיה גדול בהרבה ממה שהנזירות יוכלו לספק בעצמן, הם פתחו את האפשרות להתגייס בפני נשים שלא היו נזירות. אמה הפצירה בה שלא תלך, אבל אדל הדפה בעדינות את כל הטיעונים שלה.

"אני הולכת בשביל המדינה, אמא," היא אמרה. "זו חובתי."

רק אחרי שאמרה שהיא רוצה ללכת כדי לכבד את זכר אביה, שנהרג במלחמת הבורים שלוש־עשרה שנה קודם לכן, הכירה אמה בתבוסתה. גיום, בעלה השני של אמה, והאיש שגידל את מארי ואדל כבנותיו שלו, אישר בלב שלם את תוכניתה, אם כי בעוצמת חיבוק הפרידה שלו ניכרה חרטה.

מתוך אלפיים האחיות שביקשו להתגייס באותה שנה, נבחרו שבעים וחמש בלבד. אדל הייתה אחת מהן בזכות כישורי הסיעוד יוצאי הדופן שלה, הכושר הגופני ואופייה המוסרי. אִמה הזילה דמעת גאווה ביום שבו אדל קיבלה את המדים. ברגע שהיא לבשה אותם, רטט של ציפייה חלף בה, החל בקצה השביס הלבן והנוקשה שלה וכלה בשולי שמלתה הכחולה הרשמית.

על האונייה שהפליגה מקנדה לאנגליה, פגשה אדל את שלוש הבחורות שאיתן תחלוק אוהל בתחנת פינוי הנפגעים. הייזל וליליאן הגיעו שתיהן מניו ברונסוויק, ומיני היתה מנובה סקוטיה. איזו הקלה היתה זו לגלות שהן נפשות תאומות ושהן מסתדרות מצוין. כאחיות, הן יפגינו במלחמה יכולות כפולות של עובדות רפואיות ושל מטפלות. הן יהיו הראשונות לקדם את פניהם של הפצועים שהגיעו במשאיות וברכבות מהחזית, והתפקידים שלהן יכללו ניקוי וחבישה של פצעים, חלוקת תרופות, מתן חיסוני טטנוס, וסיוע בניתוח ובטיפול שלאחריו. הן יתמודדו גם עם הצורך שממנו מתעלמים לעתים קרובות, הצורך להקשיב למטופלים ולנחם אותם. לא עבר זמן רב והחיילים התחילו לכנות את האחיות בחיבה בלובירדז בכל פעם שראו את המדים הכחולים המעודדים שלהן.

למרות כל ההכשרה שעברה, שום דבר לא היה יכול להכין את אדל לקווי החזית של המלחמה. אלה לא היו רק הפצעים האיומים מכדורים, רסיסי פגזים או אש. גברים הגיעו בכל המצבים: הוזים מקדחת־השוחות שחטפו מנחילי כינים, מתקשים לנשום דרך ריאות דחוסות, חלשים מדיזנטריה, נכים שכפות רגליהם מחוסרות תחושה ומלאות כיבים משהות במים מבאישים שורצי חולדות, ועוד. אדל מעולם לא תיארה לעצמה את הזוועות שהיא תראה, את שפיכות הדמים שבה היא תטפל או את הצער שיפלח אותה כשעוד בחור ימות.

ברגעי הייאוש הראשוניים שלה, האחות ג'ונסון, האחות הראשית שלהן בעלת עיני הפלדה, לקחה את אדל הצדה ואמרה לה בעדינות שיש שיטה להישאר שפויה כאן, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה: היי עסוקה והתמקדי ברפואה. אל תתקרבי לגברים יותר מדי ברמה האישית. אבל עד כמה שאדל ניסתה לחשוב על המטופלים כעל סטטיסטיקה ולא כעל אנשים מפוחדים וסובלים, היא לא הצליחה. היא הפכה לאמא־ציפור, מנחמת אותם ודואגת להם, גם אם ידעה שעל חלק מהם נגזר למות במשמרת שלה.

האם היא היתה באה לכאן אילו ידעה איזה הרס וחורבן מחכים לה? היא שאלה את עצמה את השאלה הזו פעמים רבות במהלך שלוש השנים האחרונות, תוהה אם היא אמיצה כמו שמשפחתה טוענת. התשובה שלה היתה תמיד כן. חד משמעית כן. למרות כל מה שהיא ראתה ועשתה, היא היתה חוזרת לכאן אם היו זקוקים לה. עד כמה שאדל שנאה כל מה שקשור למקום הזה, הוא היה בדיוק המקום שבו היא היתה אמורה להיות, והידיעה הזו תמיד הצליחה לחלץ אותה מכל פינה אפלה שאליה נקלעה. זה, והאחווה הנאמנה בינה לבין חברותיה.

לאחר שקלפה מעליה את מדיה המקומטים, הפשילה אדל את השמיכה האפורה המחוספסת שמעל מיטתה וזחלה מתחת לסיביה השורטים, עייפה מכדי אפילו לשקול כתיבה ביומן שלה. לא היתה שום נקודה נוחה על פני הכרית הגושית, אבל לא היתה לכך שום חשיבות. גם סתם אבן היא היתה מקדמת בברכה באותה מידה. כשעצמה את עיניה, חשה בתנודה קלה של מיטת השדה שלה, ואז במגע הקטיפה של ידידה החדש שהתרפק על צווארה כמו בקבוק מים חמים. "הגנרל", הן קראו לו. החתלתול השחור הזעיר בעל העיניים הירוקות המדהימות עקב אחרי מיני לאוהל שבוע קודם לכן, ועכשיו הרשה באדיבות לכל הבנות להעניק לו תשומת לב כשלא היה עסוק בלחבוט בצעצוע דמיוני. מיני אולי תטען שהוא שלה, אבל הוא העניק ליום של אדל סוף מושלם.

נדמה שהיא בדיוק נרדמה כשהדלת לאוהל המגורים שלהן נפתחה.

"כולן לקום!"

אדל הרגישה שעפעפיה מודבקים זה לזה, אבל הכריחה את עצמה לפקוח עיניים. לצדה, מיני רטנה משהו על כך שהשעה רק חמש, אבל האחות ג'ונסון צעדה פנימה והחלה למשוך מעליהן את השמיכות. ליליאן עדיין לא חזרה ממשמרת הלילה הקודמת.

"הבוקר כולן במשמרת," הודיעה האחות ג'ונסון.

רעמי תותחים התגלגלו במרחק, קרובים ותכופים יותר מאשר היו שעות ספורות לפני כן. אדל שמעה גשם מידפק על יריעות האוהל, ואחר כך פקודות חדות נורות בדחיפות. הנשים התלבשו במהירות, תופסות את השכמיות שלהן בדרכן החוצה. בעודן רצות לבית החולים, ראשיהן מורכנים בגשם המקפיא, הן עברו על פני שני אמבולנסים רתומים לסוסים מטונפים ומובסים. החיות הרטובות התנודדו בקדמת הקרונות, ראשיהן כפופים, פרסותיהן שקועות חלקית בבוץ קרחי. האחיות עמדו בצד כששורה ארוכה של אלונקות נושאות פצועים התפתלה מאחורי האמבולנסים ולתוך תחנת הפינוי.

כל אותו היום העבירו אמבולנסים חיילים מהחזית לבית החולים. הם הגיעו רטובים ורועדים מהרוח ומהגשם, חבולים ומדממים מאש מקלעים או פגזים של האויב, חלקם צועקים, חלקם אילמים מהלם. אדל שמעה קטעי שיחה ממי שהיו בהכרה; חלקם טענו שבעלות הברית ניצחו בקרב, אחרים רק נדו בראשם בתסכול ובתבוסה. אדל מיהרה למיין אותם מיון ראשוני, תמכה באנשים שיכלו ללכת בעצמם למיטה, כיוונה נושאי אלונקות לעברם של אלו שלא. היא הסירה תחבושות מגואלות בדם, ניקתה וטיפלה בפצעים כמיטב יכולתה בזמן שהפצועים המתינו לרופא, ואז חבשה אותם שוב. השעות התערבבו בביצה מעופשת של דם, דמעות ותשישות.

"סליחה, אחות?" קרא קול.

אדל בדיוק סיימה הטריה מסובכת, סילוק רקמה מזוהמת בשל נמק גזי בחלק הפנימי של ירכו של מישהו, והסתובבה לכיוון הדובר בעודה מסירה את כפפות הגומי. הוא היה גבוה וכהה שיער, וסיבי מדיו היו נוקשים מבוץ יבש ומדם, אבל היא לא ראתה פצעים גלויים.

"האם אתה פצוע, רב"ט...?"

"ביילי. ג'ון ביילי. לא, אחות. לא מדובר בי." הוא הצביע לעבר גבר על מיטת שדה בצדו השני של האוהל. "את רואה את הבחור שם, ממש בסוף? הוא בסדר? הוא יהיה בסדר?"

"אני מצטערת. אני באמת לא יודעת. עוד לא הספקתי לגשת אליו."

"הוא אח שלי," אמר בשקט. "בבקשה תעזרי לו."

היא שמעה את זה בעבר. הוא אח שלי. הוא חבר שלי. המילים היפות והאיומות האלה קרעו גברים לגזרים וצילקו אותה בכל פעם מחדש.

"למה שלא תלך לשבת לידו? אני אגיע מיד."

"תודה," אמר, ואז מיהר לעבר אחיו.

אדל עצרה כדי לשלוח יד מרגיעה למטופל עם הנמק הגזי, אבל הוא בקושי הגיב, ואז הלכה לקחת זוג כפפות חדשות, דלי מים ומטלית נקייה מהעגלה לפני שעשתה את דרכה למטופל החדש שלה.

בגיליון שבקצה המיטה היה כתוב רב"ט ג'רמיה ביילי, פלוגת המנהור הקנדית הראשונה. חתכים בפנים, הרבה צלעות שבורות. אז הגברים האלה היו חופרי מנהרות. חיילים אמיצים שחפרו מתחת לשוחות, חסמו והפציצו את הגרמנים. היא מעולם לא ראתה חופר מנהרות לפני כן. לא חי, בכל אופן.

המשך הפרק בספר המלא