אין מתים!
נכתב בשנת 1902
בראש חודש אלול באתי לכתריאלבקה לעלות על קברי אבות.
בית-הקברות הישן-נושן של כתריאלבקה נראה יפה הרבה יותר ושוקק חיים הרבה יותר מהעיר עצמה. אתה מוצא כאן אוהלי-מצבה יפים יותר מבתי העיר היפים ביותר. ומה גם שֶׁיבש כאן כחרס, ואין הבוץ הביצתי המרופש שיש בכל העיר. כאן אתה רואה קצת דשא בקיץ, עשב קטן, שניים-שלושה עצי אגס, כאן אתה שומע ציוץ ציפורים, המנתרות מענף אחד למשנהו ומשוחחות ביניהן בלשונן. כאן אתה רואה לפניך כיפת רקיע גדולה, כחולה ועגולה, ושמש ברה וחמה. ומובן מאליו שהאוויר כאן טוב ורענן ובריא פי אלף מאשר בעיר. הן כאן הן שם שוכנים כולם ארבע אמות באדמה. ההבדל היחיד ביניהם הוא שכאן, בבית-העלמין, שוכנים המתים במקומם, ואילו שם, בעיר, הם עדיין מהלכים; כאן הם כבר נחים ואין להם צרות, ואילו שם הם עדיין עמלים - ומי יודע כמה עוד נגזר עליהם לסבול ולהתענות בעולם הזה!...
מצאתי שם נשים שכובות על הקברים, בוכות וצועקות וקובלות בקול גדול. האחת מעירה את אמהּ, שתקום לתחייה ותראה מה היה לבתה האחת והיחידה!
"את צריכה לקום, אמא'לה יקרה, אמא אהובה, ולראות את בתך היחידה, את שרה-פֶּרל, המפונקת שלך, ששמרת עליה כעל בבת עינך, תראי אותה עכשיו קבורה באדמה, אוי ואבוי לי, מתגוללת לה ומייללת עם ילדים קטנים, ערומים, שאין להם אפילו חולצה לעורם, כי הוא חולה תמיד, ישרוליק שלך; מאז שהצטנן ביריד הוא לא מפסיק לחלות; צריך לתת לו חלב, ואין! וגם הילדים המסכנים צועקים "סולת!" - ואין! והנזל החייט, שאצלו אני גרה עכשיו, דוחק בי לשלם שכר דירה, ואין לי! ושכר לימוד להרשלה, שהשנה יהיה בר-מצווה, צריך לשלם עוד על 'הזמן' הקודם, ואין לי! כל דבר שצריך - אין ואין ואין!"...