מירוץ בבוקר
הייתי בסירה שראיתי אותו. בדיוק התחיל היום, בדיוק גמרתי להאכיל את הסוסים ולרדת בחזרה לסירה ולדחוף אותה כדי לחזור למחנה מתי שראיתי אותו, בערך חצי רבע במעלה הנהר, שוחה; רק הראש שלו היה מחוץ למים, והוא לא יותר מנקודה באור ההוא. אבל ראיתי את הכיסא־נדנדה שהוא סחב עליו וידעתי שזה הוא, חוזר בחזרה אל סבך הקנה־סוף שבהתפצלות של הביצה איפה שהוא גר כל השנה עד יום לפני פתיחת העונה, כאילו שפקחי הציד נתנו לו לוח שנה, שאז הוא פינה את הכול ונעלם, אף אחד לא ידע לאיפה, עד יום אחד אחרי שנסגרה העונה. אבל הנה הוא, חוזר יום לפני הזמן כאילו שהוא התבלבל והשתמש בטעות בלוח של שנה שעברה. זה לא היה טוב בשבילו, כי מחר שהשמש תזרח אני ואדון ארנסט נישב על הסוס ישר מעליו.
אז אמרתי לאדון ארנסט ואכלנו ארוחת ערב ונתנו אוכל לכלבים, ואז עזרתי לאדון ארנסט במשחק פוקר, עמדתי מאחורי הכיסא שלו עד עשר בערך, עד שרוֹת' אֶדמונדס שאל, ״ילד, למה אתה לא הולך לישון?״
״ואם אתה הולך להישאר כאן,״ וילי ליגייט אמר, ״למה שלא תישב עם איזה ספר כתיב? הוא יודע כל קללה שיש במילון, את כל הידיים של הפוקר שיש בחפיסה ואת כל התוויות ויסקי שבמזקקה, אבל הוא לא יודע אפילו לכתוב את השם שלו. אתה יודע?״ הוא אומר לי.
״אני לא צריך לכתוב את השם שלי,״ אמרתי. ״אני יכול לזכור בראש מי אני.״
״אתה בן שתים־עשרה,״ וולטר יוּאֶל אמר. ״עכשיו גבר אל גבר, כמה ימים בחיים שלך היית בבית ספר?״
״אין לו זמן ללכת לבית ספר,״ וילי ליגייט אמר. ״מה הטעם ללכת לבית ספר מספטמבר עד אמצע נובמבר, שאז הוא צריך לעזוב ולבוא לכאן ולשמוע בשביל ארנסט? ומה הטעם לחזור לבית ספר בינואר, כשתוך אחד־עשר חודשים כבר עוד פעם יהיה חמישה־עשר בנובמבר והוא יצטרך להתחיל מחדש להגיד לארנסט לאיזה כיוון הלכו הכלבים?״
״בכל מקרה, תפסיק להסתכל ביד שלי,״ רוֹת' אדמונדס אמר.
״מה זה? מה זה?״ אדון ארנסט אמר.
הכפתור־שמיעה היה בתוך האוזן שלו כל הזמן, אבל הוא אף פעם לא הביא את הבטרייה למחנה כי החוט היה נקרע כל פעם שהיינו עוברים בתוך סבך.
״וילי אומר לי ללכת לישון!״ צעקתי.
״אתה אף פעם לא קורא למישהו 'אדון'?״ שאל וילי.
״אני קורא לאדון ארנסט 'אדון',״ אמרתי.
״בסדר,״ אמר אדון ארנסט. ״אז לך לישון. אני לא צריך אותך.״
״זה לא שקר,״ אמר וילי. ״חירש או לא חירש, הוא יכול לשמוע העלאה של חמישים דולר אפילו אם אתה לא מזיז את השפתיים.״
*המשך העלילה בספר המלא*