היֹה היתה מלכה
אֶלְנוֹרָה באה מהבקתה שלה ונכנסה לחצר האחורית. הבית הרבוע, הענקי, וכל השטח סביבו, רבצו מנומנמים, שלווים, באחר הצהריים הארוך, כפי שעשו זה כמעט מאה שנים, מאז שג'ון סַרטוֹריס בא מקרוליינה ובנה את הבית. והוא מת בו ובנו בֵּייארד מת בו, ובנו של בייארד ג'ון והבן של ג'ון בייארד נקבר בו בתורו, אם כי הבייארד האחרון לא מת שם.
לכן השקט עכשיו היה שקט של נשים. בזמן שאלנורה חצתה את החצר האחורית לעבר דלת המטבח היא נזכרה איך בשעה הזאת לפני עשר שנים בייארד הזקן, שהיה חצי־אח שלה (אף שייתכן, אך לא כל כך סביר, שאף אחד מהם לא ידע זאת, כולל אביו של בייארד), היה משוטט הנה והנה על המרפסת האחורית, צועק לעבר האורווה אל הגברים הכושים ומבקש לשים את האוכף על פרדתו. אבל הוא כבר מת, וגם נכדו בייארד מת בגיל עשרים ושש, והגברים הכושים נעלמו: סיימון, הבעל של אִמה של אלנורה, גם הוא בבית הקברות, וקַספּי, בעלה של אלנורה, יושב בכלא על גניבה, ובנה, ג'ובּי, נסע לממפיס ללבוש בגדים יפים ברחוב בּיל. כך שבבית נותרו רק אחותו של ג'ון סרטוריס הראשון, וירג'יניה, שהיתה בת תשעים וחיה בכיסא גלגלים ליד החלון שמעל לגן הפרחים, ונַרסיסָה, אלמנתו של בייארד הצעיר, ובנה. וירג'יניה דוּ־פּרֶה, הנצר האחרון למשפחה מקרוליינה, הגיעה למיסיסיפי ב־1869 והביאה איתה את הבגדים שלגופה וסל שהכיל כמה זגוגיות צבעוניות מחלון בקרוליינה וכמה ייחורי פרחים ושני בקבוקי פורט. היא נכחה במותו של אחיה ואחר כך בזה של אחיינה ואחר כך בזה של בנו של אחיינה ולאחר מכן במותם של שני בניו של בנו של אחיינה, ועכשיו היא גרה בבית הלא מאויש עם אשתו של בנו של בן אחיינה ובנו, בֶּנבַאו, שהיא התעקשה לקרוא לו ג'וני על שם דודו, שנהרג בצרפת. והכושים שם היו אלנורה שבישלה, ובנה איסוֹם שהיה אחראי על השטח, ובתה סאדי שישנה על מיטה מתקפלת ליד מיטתה של וירג'יניה דו־פרה וטיפלה בה כמו בתינוקת.
אבל זה היה בסדר. אני יכולה לטפל בה, חשבה אלנורה, שחצתה את החצר האחורית. ״אני לא צריכה שום עזרה,״ היא אמרה בקול רם, לאף אחד - אישה גבוהה בצבע קפה, עם ראש קטן נישא, יפה. ״כי זה התפקיד של סרטוריס. גָנֶל ידע את זה מתי שהוא מת ואמר לי לטפל בה. אמר לי. לא שום זרים מהעיר.״ היא חשבה על מה שגרם לה לבוא לבית שעה לפני הזמן. מה שקרה היה, שבהיותה עסוקה בבקתה שלה, היא ראתה את נרסיסה, אשתו של בייארד הצעיר, ואת הילד בן העשר חוצים את המרעה בשעות אחר הצהריים. היא ניגשה אל הדלת והתבוננה בהם - הילד והאישה הצעירה הגדולה הלבושה לבן הולכים בצהריים החמים, חוצים את המרעה בכיוון הנחל. היא לא תהתה לאן הם הולכים, או למה, כפי שהיתה תוהה אישה לבנה. אבל היא היתה חצי שחורה, והיא רק התבוננה באישה הלבנה בהבעת הבוז השקטה וחמורת הסבר שבה היא שקלה את הוראות אשתו של יורש הבית אפילו כשהיה בחיים, או הקשיבה להן. בדיוק כפי שהקשיבה לפני יומיים כשנרסיסה הודיעה לה שהיא נוסעת ליום־יומיים לממפיס ושאלנורה תצטרך לטפל בדודה הזקנה לבדה. כאילו שאנ'לא עושה את זה תמיד, חשבה אלנורה. עשית מעט בשביל מישהו מאז שבאת לכאן. אף פעם לא היינו צריכים אותך. שלא תחשבי את זה אף פעם. אבל היא לא אמרה את זה. היא רק חשבה את זה, והיא עזרה לנרסיסה להתכונן למסע ועקבה אחר הכרכרה המתגלגלת בכיוון העיר ותחנת הרכבת מבלי להוציא מילה. ואת לא צריכה לחזור, היא חשבה, מתבוננת בכרכרה הנעלמת. אבל הבוקר נרסיסה חזרה, מבלי לספק הסבר לנסיעה הפתאומית או לחזרה הפתאומית, ובשעות הצהריים עקבה אלנורה מדלת בקתתה אחר האישה והילד החוצים את המרעה באור שמש יוני החמה.
*המשך העלילה בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
