כבוד
חציתי את חדר ההמתנה מבלי לעצור.
מיס וֶסט אומרת, ״הוא בישיבה עכשיו,״ אבל לא עצרתי. גם לא דפקתי. הם שוחחו והוא הפסיק והרים את עיניו אלי מעבר לשולחן.
״כמה זמן הודעה מראש אתה רוצה בשביל לשחרר אותי?״ אמרתי.
״לשחרר אותך?״ הוא אמר.
״אני עוזב,״ אמרתי. ״יום אחד יספיק?״
הוא הסתכל עלי בעיני צפרדע. ״המכונית שלנו לא מספיק טובה בשבילך להדגים איתה?״ הוא אמר. ידו היתה מונחת על שולחן הכתיבה, מחזיקה בסיגר. יש לו טבעת עם אבן אודם בגודל פנס אחורי. ״אתה נמצא איתנו שלושה שבועות,״ הוא אומר. ״לא מספיק זמן בשביל ללמוד מה המשמעות של המילה הזאת על הדלת.״
הוא לא יודע את זה, אבל שלושה שבועות זה די טוב; זה יומיים פחות מהשיא. ואם שלושה שבועות זה השיא בשבילו, הוא יכול ללחוץ ידיים עם האלוף החדש בלי לזוז.
הבעיה היא, שאף פעם לא למדתי לעשות משהו. אתה יודע איך זה היה אז, כשאפילו הקמפוסים של הקולג' היו מלאים מדים בריטיים וצרפתיים, וכולנו פחדנו פחד מוות שזה ייגמר לפני שנספיק להתגייס ולהתרברב עם זוג כנפי טיס. ואז להצטרף ולמצוא משהו שמתאים לך כמו כפפה, אתה מבין.
אז לאחר שביתת הנשק נשארתי עוד כמה שנים כטייס ניסוי. באותה תקופה התחלתי ללכת על הכנפיים של המטוס כדי לשבור את השגרה. בחור בשם ווֹלדריפ ואני היינו מסתתרים בגובה שלושת אלפים רגל במטוס נַיין ואני טיפסתי על הגג שלו. מפני שחיי הצבא מאוד משעממים בתקופה של שלום: אין מה לעשות חוץ מסתם לרבוץ ולשכב כל היום ולשחק פוקר כל הלילה. ובידוד זה לא טוב בשביל פוקר. אתה מפסיד על טיק, ואתה תמיד מהמר על טיק.
היה בחור אחד בשם וַייט שערב אחד הפסיד אלף. הוא המשיך להפסיד ואני רציתי להפסיק אבל הייתי המנצח והוא רצה להמשיך לשחק, הימר והפסיד את כל הקופה. הוא נתן לי צ'ק ואמרתי לו שלא בוער, שישכח מזה, כי היתה לו אישה בקליפורניה. ולמחרת בערב הוא שוב רצה לשחק. ניסיתי לשכנע אותו לא לעשות את זה, אבל הוא התרגז. קרא לי פחדן. אז הוא הפסיד עוד מאה באותו לילה.
*המשך העלילה בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
