ורד לאמילי
כשמיס אמילי גרירסון מתה, כל העיר שלנו הלכה ללוויה שלה: הגברים מתוך רגש כבוד לאנדרטה שקרסה, הנשים בעיקר מתוך סקרנות לראות את פנים הבית שלה, שאף אחד מלבד המשרת הזקן - גנן וגם טבח - לא ראה עשר שנים לפחות.
זה היה בית עץ גדול ורבוע, שפעם היה לבן, מקושט בכיפות וצריחים ומרפסות עם מעקות ברזל בסגנון הקליל העמוס של שנות השבעים, שניצב ברחוב שהיה פעם המובחר ביותר שלנו. אבל מוסכים ומנפטות כותנה פלשו ומחקו אפילו את השמות המכובדים של שכונת המגורים; נשאר רק הבית של מיס אמילי, מגביה את בלייתו העקשנית והמתחנחנת מעל לקרונות הכותנה ולמשאבות הדלק - מכוער בין מכוערים. ועכשיו מיס אמילי עמדה להצטרף לנציגי השמות המכובדים האלה במקום מנוחתם בבית הקברות סבוך־הארז, בין קברים של חיילים בעלי שם ודרגה או אנונימים מהצפון או מהדרום שנפלו בקרב ג'פרסון.
כשהיתה בחיים, היתה מיס אמילי מסורת, חובה ודאגה; מעין מורשת של התחייבות כלפי העיר, עוד מאותו יום ב־1894 כאשר ראש העיר, קולונל סַרטוֹריס - זה שהיה אבי הצו האוסר על כל כושית להסתובב ברחוב בלי סינר - פטר אותה מתשלום מסים. הפטור ניתן ממות אביה ואילך עד לנצח. לא שמיס אמילי היתה מוכנה לקבל צדקה. קולונל סרטוריס המציא לצורך העניין מעשייה מורכבת שלפיה אביה של מיס אמילי הלווה לעיר כסף, והעיר, מסיבות עסקיות, העדיפה להחזירו בדרך זו. רק אדם בן דורו של קולונל סרטוריס ועם מחשבה כמו שלו היה יכול להמציא זאת, ורק אישה היתה מסוגלת להאמין בכך.
כשבני הדור הבא, על רעיונותיהם המודרניים יותר, נעשו ראשי עיר וחברי מועצה, עורר ההסדר הזה חוסר שביעות רצון מסוים. ביום הראשון בשנה הם שלחו לה הודעה על תשלום מס. הגיע חודש פברואר, ולא התקבלה שום תשובה. הם כתבו לה מכתב רשמי וביקשו ממנה להגיע למשרד השריף כשיהיה לה נוח. כעבור שבוע כתב לה ראש העיר עצמו, והציע לה שיבוא אליה או ישלח את מכוניתו להביא אותה, ובתשובה קיבל הודעה על גבי נייר מיושן, בכתב יד זורם ודק בדיו דהוי, שהמשמעות הכללית שלה היתה שהיא כבר לא יוצאת יותר מהבית. גם הודעת המס היתה מצורפת, ללא שום הערה.
*המשך העלילה בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
