ורד לאמילי - מתוך 12 סיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ורד לאמילי - מתוך 12 סיפורים

ורד לאמילי - מתוך 12 סיפורים

3 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 17 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 16 דק'

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

מיס אמילי, שזה עתה הלכה לעולמה, הייתה שריד אחרון לעולם הישן שלפני מלחמת האזרחים, שהעיר כולה מתגעגעת אליו עכשיו.

פרק ראשון

ורד לאמילי

כשמיס אמילי גרירסון מתה, כל העיר שלנו הלכה ללוויה שלה: הגברים מתוך רגש כבוד לאנדרטה שקרסה, הנשים בעיקר מתוך סקרנות לראות את פנים הבית שלה, שאף אחד מלבד המשרת הזקן - גנן וגם טבח - לא ראה עשר שנים לפחות.

זה היה בית עץ גדול ורבוע, שפעם היה לבן, מקושט בכיפות וצריחים ומרפסות עם מעקות ברזל בסגנון הקליל העמוס של שנות השבעים, שניצב ברחוב שהיה פעם המובחר ביותר שלנו. אבל מוסכים ומנפטות כותנה פלשו ומחקו אפילו את השמות המכובדים של שכונת המגורים; נשאר רק הבית של מיס אמילי, מגביה את בלייתו העקשנית והמתחנחנת מעל לקרונות הכותנה ולמשאבות הדלק - מכוער בין מכוערים. ועכשיו מיס אמילי עמדה להצטרף לנציגי השמות המכובדים האלה במקום מנוחתם בבית הקברות סבוך־הארז, בין קברים של חיילים בעלי שם ודרגה או אנונימים מהצפון או מהדרום שנפלו בקרב ג'פרסון.

כשהיתה בחיים, היתה מיס אמילי מסורת, חובה ודאגה; מעין מורשת של התחייבות כלפי העיר, עוד מאותו יום ב־1894 כאשר ראש העיר, קולונל סַרטוֹריס - זה שהיה אבי הצו האוסר על כל כושית להסתובב ברחוב בלי סינר - פטר אותה מתשלום מסים. הפטור ניתן ממות אביה ואילך עד לנצח. לא שמיס אמילי היתה מוכנה לקבל צדקה. קולונל סרטוריס המציא לצורך העניין מעשייה מורכבת שלפיה אביה של מיס אמילי הלווה לעיר כסף, והעיר, מסיבות עסקיות, העדיפה להחזירו בדרך זו. רק אדם בן דורו של קולונל סרטוריס ועם מחשבה כמו שלו היה יכול להמציא זאת, ורק אישה היתה מסוגלת להאמין בכך.

כשבני הדור הבא, על רעיונותיהם המודרניים יותר, נעשו ראשי עיר וחברי מועצה, עורר ההסדר הזה חוסר שביעות רצון מסוים. ביום הראשון בשנה הם שלחו לה הודעה על תשלום מס. הגיע חודש פברואר, ולא התקבלה שום תשובה. הם כתבו לה מכתב רשמי וביקשו ממנה להגיע למשרד השריף כשיהיה לה נוח. כעבור שבוע כתב לה ראש העיר עצמו, והציע לה שיבוא אליה או ישלח את מכוניתו להביא אותה, ובתשובה קיבל הודעה על גבי נייר מיושן, בכתב יד זורם ודק בדיו דהוי, שהמשמעות הכללית שלה היתה שהיא כבר לא יוצאת יותר מהבית. גם הודעת המס היתה מצורפת, ללא שום הערה.

*המשך העלילה בספר המלא*

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 17 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 16 דק'

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

ורד לאמילי - מתוך 12 סיפורים ויליאם פוקנר

ורד לאמילי

כשמיס אמילי גרירסון מתה, כל העיר שלנו הלכה ללוויה שלה: הגברים מתוך רגש כבוד לאנדרטה שקרסה, הנשים בעיקר מתוך סקרנות לראות את פנים הבית שלה, שאף אחד מלבד המשרת הזקן - גנן וגם טבח - לא ראה עשר שנים לפחות.

זה היה בית עץ גדול ורבוע, שפעם היה לבן, מקושט בכיפות וצריחים ומרפסות עם מעקות ברזל בסגנון הקליל העמוס של שנות השבעים, שניצב ברחוב שהיה פעם המובחר ביותר שלנו. אבל מוסכים ומנפטות כותנה פלשו ומחקו אפילו את השמות המכובדים של שכונת המגורים; נשאר רק הבית של מיס אמילי, מגביה את בלייתו העקשנית והמתחנחנת מעל לקרונות הכותנה ולמשאבות הדלק - מכוער בין מכוערים. ועכשיו מיס אמילי עמדה להצטרף לנציגי השמות המכובדים האלה במקום מנוחתם בבית הקברות סבוך־הארז, בין קברים של חיילים בעלי שם ודרגה או אנונימים מהצפון או מהדרום שנפלו בקרב ג'פרסון.

כשהיתה בחיים, היתה מיס אמילי מסורת, חובה ודאגה; מעין מורשת של התחייבות כלפי העיר, עוד מאותו יום ב־1894 כאשר ראש העיר, קולונל סַרטוֹריס - זה שהיה אבי הצו האוסר על כל כושית להסתובב ברחוב בלי סינר - פטר אותה מתשלום מסים. הפטור ניתן ממות אביה ואילך עד לנצח. לא שמיס אמילי היתה מוכנה לקבל צדקה. קולונל סרטוריס המציא לצורך העניין מעשייה מורכבת שלפיה אביה של מיס אמילי הלווה לעיר כסף, והעיר, מסיבות עסקיות, העדיפה להחזירו בדרך זו. רק אדם בן דורו של קולונל סרטוריס ועם מחשבה כמו שלו היה יכול להמציא זאת, ורק אישה היתה מסוגלת להאמין בכך.

כשבני הדור הבא, על רעיונותיהם המודרניים יותר, נעשו ראשי עיר וחברי מועצה, עורר ההסדר הזה חוסר שביעות רצון מסוים. ביום הראשון בשנה הם שלחו לה הודעה על תשלום מס. הגיע חודש פברואר, ולא התקבלה שום תשובה. הם כתבו לה מכתב רשמי וביקשו ממנה להגיע למשרד השריף כשיהיה לה נוח. כעבור שבוע כתב לה ראש העיר עצמו, והציע לה שיבוא אליה או ישלח את מכוניתו להביא אותה, ובתשובה קיבל הודעה על גבי נייר מיושן, בכתב יד זורם ודק בדיו דהוי, שהמשמעות הכללית שלה היתה שהיא כבר לא יוצאת יותר מהבית. גם הודעת המס היתה מצורפת, ללא שום הערה.

*המשך העלילה בספר המלא*