אסם מבוער - מתוך 12 סיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אסם מבוער - מתוך 12 סיפורים

אסם מבוער - מתוך 12 סיפורים

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 32 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 31 דק'

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

שני חוואים דרומיים מסתכסכים קשות ומגיעים לבית המשפט בגלל חזיר אחד, חוט תיל מגולגל ואסם שעלה באש.

פרק ראשון

אסם מבוער

ריח של גבינה עמד בחנות שבה ישב בית משפט השלום. הילד, שרבץ על חבית העץ הקטנה בקצה החדר הצפוף, ידע שהוא מריח גבינה, וריחות נוספים: מהמקום שישב בו הוא ראה את המדפים המדורגים העמוסים בצורות הדינמיות, המוצקות, הגוציות, של קופסאות השימורים שקיבתו קראה את תוויותיהן - לא את הכיתוב שלא אמר לו דבר, אלא את השֵדים הארגמניים ואת חמוקיהם הכסופים של הדגים. זה, הגבינה שידע שהריח והבשר הארוז הרמטית שמעיו האמינו שהוא הריח במשבים קטועים רגעיים וקצרים שהגיחו בין זה הקבוע: הרֵיח ותחושה קלה בלבד של פחד, בעיקר של ייאוש וצער, המשיכה החזקה העתיקה של הדם. הוא לא ראה את השולחן שאליו הסב השופט ואשר לפניו עמדו אביו והאויב של אביו (האויב שלנו, הוא חשב בייאושו, שלנו! שלי וגם שלו! הוא אבא שלי!), אבל הוא שמע אותם, את שניהם, מפני שאביו עדיין לא אמר מילה:

״אבל מהן ההוכחות שלך, מר האריס?״

״אמרתי לך. החזיר נכנס לשדה התירס שלי. תפסתי אותו ושלחתי אותו בחזרה אליו. לא היתה לו גדר לשמור עליו שלא יֵצא. אמרתי לו, הזהרתי אותו. בפעם הבאה שמתי את החזיר במכלאה שלי. כשהוא בא לקחת אותו נתתי לו מספיק חוט תיל לתקן את המכלאה שלו. בפעם הבאה לקחתי את החזיר אלי. רכבתי לבית שלו וראיתי בחצר שלו את התיל, עדיין מגולגל סביב הסליל. אמרתי לו שהוא יקבל את החזיר שלו כשישלם לי דולר. באותו ערב הגיע כושי עם הדולר וקיבל את החזיר. הוא היה כושי זר. הוא אמר, 'הוא אמר להגיד לך עץ ושחת בוערים ביחד.' אני אמרתי, 'מה?' 'זה מה שהוא אמר להגיד לך,' הכושי אמר. 'עץ ושחת בוערים ביחד.' באותו לילה האסם שלי בער. הצלתי את המלאי אבל איבדתי את האסם.״

״איפה הכושי? הבאת אותו?״

״הוא היה כושי זר, אני אומר לך. אני לא יודע מה קרה לו.״

״אבל זאת לא הוכחה. אתה לא מבין שזאת לא הוכחה?״

״תקרא לילד. הוא יודע.״ לרגע גם הילד חשב שהאיש התכוון לאחיו הגדול עד שהאריס אמר, ״לא זה. הקטן. הילד,״ וכאשר רכן, קטן ממדים לגילו, קטן ורזה כמו אביו, בג'ינס דהויים ומוטלאים שהיו קטנים אפילו בשבילו, שערו חום חלק ולא מסורק, ועיניו אפורות ופראיות כמו סופה, הוא ראה את האנשים שבינו לבין השולחן זזים לצדדים ויוצרים שורה של פרצופים זועפים, שבסופה ראה את השופט, איש מאפיר וממושקף, מרושל וללא צווארון, מסמן לו להתקרב. הוא הרגיש שאין רצפה מתחת לרגליו היחפות; נראה כאילו הוא הולך תחת הכובד הממשי של הפרצופים שהופנו בזעף. אביו, נוקשה במעיל יום ראשון השחור שלו, שלא לכבוד המשפט לבש אותו אלא לכבוד המעבר, אפילו לא הביט בו. הוא מתכוון שאני ישקר, חשב, שוב באותו צער מטורף ובייאוש. ואני יצטרך לעשות את זה.

״מה שמך, ילד?״ אמר השופט.

״קולונל סַרטוֹריס סנוֹפְּס,״ לחש הילד.

״אה?״ אמר השופט. ״דבר בקול רם. קולונל סרטוריס? אני מניח שכל מי שנקרא במדינה הזאת על שם קולונל סרטוריס חייב להגיד את האמת, אה?״ הילד לא אמר דבר. אויב! אויב! חשב; לרגע הוא אפילו לא ראה דבר, לא ראה שפני השופט חביבות ולא הבחין שקולו נשמע מוטרד כשאמר לגבר ששמו האריס: ״אתה רוצה שאני אחקור את הילד הזה?״ אבל הוא שמע, ובמהלך השניות הארוכות הבאות, כששום רחש לא נשמע בחדר הקטן והצפוף מלבד נשימה שקטה ומרוכזת, הוא כאילו התנדנד מקצה של ענף גפן, מעל עמק, ובשיא התנופה נתפס ברגע ארוך של כוח משיכה מהופנט, חסר משקל בתוך הזמן.

״לא!״ התפרץ האריס בפראות. ״לעזאזל! תוציאו אותו מכאן!״ הזמן, העולם הנוזלי, שוב שעט מתחתיו, הקולות שוב באו אליו מבעד לריח של גבינה ובשר ארוז, הפחד והייאוש והעצב העתיק של דם:

״התיק הזה סגור. אני לא יכול לפסוק לרעתך, סנופס, אבל אני יכול לתת לך עצה. תעזוב את האזור הזה ואל תחזור אליו.״

אביו דיבר לראשונה, קולו היה קר ונוקשה, יציב, ללא הדגשות: ״זה מה שאני מתכוון לעשות. אני לא חושב להישאר במקום עם אנשים ש...״ הוא אמר משהו נתעב, שהדפוס אינו סובל, שלא הופנה אל אף אחד.

״זה יספיק,״ אמר השופט. ״קח את העגלה שלך וצא מהאזור הזה לפני החשיכה. התיק מבוטל.״

*המשך העלילה בספר המלא*

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 32 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 31 דק'

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

אסם מבוער - מתוך 12 סיפורים ויליאם פוקנר

אסם מבוער

ריח של גבינה עמד בחנות שבה ישב בית משפט השלום. הילד, שרבץ על חבית העץ הקטנה בקצה החדר הצפוף, ידע שהוא מריח גבינה, וריחות נוספים: מהמקום שישב בו הוא ראה את המדפים המדורגים העמוסים בצורות הדינמיות, המוצקות, הגוציות, של קופסאות השימורים שקיבתו קראה את תוויותיהן - לא את הכיתוב שלא אמר לו דבר, אלא את השֵדים הארגמניים ואת חמוקיהם הכסופים של הדגים. זה, הגבינה שידע שהריח והבשר הארוז הרמטית שמעיו האמינו שהוא הריח במשבים קטועים רגעיים וקצרים שהגיחו בין זה הקבוע: הרֵיח ותחושה קלה בלבד של פחד, בעיקר של ייאוש וצער, המשיכה החזקה העתיקה של הדם. הוא לא ראה את השולחן שאליו הסב השופט ואשר לפניו עמדו אביו והאויב של אביו (האויב שלנו, הוא חשב בייאושו, שלנו! שלי וגם שלו! הוא אבא שלי!), אבל הוא שמע אותם, את שניהם, מפני שאביו עדיין לא אמר מילה:

״אבל מהן ההוכחות שלך, מר האריס?״

״אמרתי לך. החזיר נכנס לשדה התירס שלי. תפסתי אותו ושלחתי אותו בחזרה אליו. לא היתה לו גדר לשמור עליו שלא יֵצא. אמרתי לו, הזהרתי אותו. בפעם הבאה שמתי את החזיר במכלאה שלי. כשהוא בא לקחת אותו נתתי לו מספיק חוט תיל לתקן את המכלאה שלו. בפעם הבאה לקחתי את החזיר אלי. רכבתי לבית שלו וראיתי בחצר שלו את התיל, עדיין מגולגל סביב הסליל. אמרתי לו שהוא יקבל את החזיר שלו כשישלם לי דולר. באותו ערב הגיע כושי עם הדולר וקיבל את החזיר. הוא היה כושי זר. הוא אמר, 'הוא אמר להגיד לך עץ ושחת בוערים ביחד.' אני אמרתי, 'מה?' 'זה מה שהוא אמר להגיד לך,' הכושי אמר. 'עץ ושחת בוערים ביחד.' באותו לילה האסם שלי בער. הצלתי את המלאי אבל איבדתי את האסם.״

״איפה הכושי? הבאת אותו?״

״הוא היה כושי זר, אני אומר לך. אני לא יודע מה קרה לו.״

״אבל זאת לא הוכחה. אתה לא מבין שזאת לא הוכחה?״

״תקרא לילד. הוא יודע.״ לרגע גם הילד חשב שהאיש התכוון לאחיו הגדול עד שהאריס אמר, ״לא זה. הקטן. הילד,״ וכאשר רכן, קטן ממדים לגילו, קטן ורזה כמו אביו, בג'ינס דהויים ומוטלאים שהיו קטנים אפילו בשבילו, שערו חום חלק ולא מסורק, ועיניו אפורות ופראיות כמו סופה, הוא ראה את האנשים שבינו לבין השולחן זזים לצדדים ויוצרים שורה של פרצופים זועפים, שבסופה ראה את השופט, איש מאפיר וממושקף, מרושל וללא צווארון, מסמן לו להתקרב. הוא הרגיש שאין רצפה מתחת לרגליו היחפות; נראה כאילו הוא הולך תחת הכובד הממשי של הפרצופים שהופנו בזעף. אביו, נוקשה במעיל יום ראשון השחור שלו, שלא לכבוד המשפט לבש אותו אלא לכבוד המעבר, אפילו לא הביט בו. הוא מתכוון שאני ישקר, חשב, שוב באותו צער מטורף ובייאוש. ואני יצטרך לעשות את זה.

״מה שמך, ילד?״ אמר השופט.

״קולונל סַרטוֹריס סנוֹפְּס,״ לחש הילד.

״אה?״ אמר השופט. ״דבר בקול רם. קולונל סרטוריס? אני מניח שכל מי שנקרא במדינה הזאת על שם קולונל סרטוריס חייב להגיד את האמת, אה?״ הילד לא אמר דבר. אויב! אויב! חשב; לרגע הוא אפילו לא ראה דבר, לא ראה שפני השופט חביבות ולא הבחין שקולו נשמע מוטרד כשאמר לגבר ששמו האריס: ״אתה רוצה שאני אחקור את הילד הזה?״ אבל הוא שמע, ובמהלך השניות הארוכות הבאות, כששום רחש לא נשמע בחדר הקטן והצפוף מלבד נשימה שקטה ומרוכזת, הוא כאילו התנדנד מקצה של ענף גפן, מעל עמק, ובשיא התנופה נתפס ברגע ארוך של כוח משיכה מהופנט, חסר משקל בתוך הזמן.

״לא!״ התפרץ האריס בפראות. ״לעזאזל! תוציאו אותו מכאן!״ הזמן, העולם הנוזלי, שוב שעט מתחתיו, הקולות שוב באו אליו מבעד לריח של גבינה ובשר ארוז, הפחד והייאוש והעצב העתיק של דם:

״התיק הזה סגור. אני לא יכול לפסוק לרעתך, סנופס, אבל אני יכול לתת לך עצה. תעזוב את האזור הזה ואל תחזור אליו.״

אביו דיבר לראשונה, קולו היה קר ונוקשה, יציב, ללא הדגשות: ״זה מה שאני מתכוון לעשות. אני לא חושב להישאר במקום עם אנשים ש...״ הוא אמר משהו נתעב, שהדפוס אינו סובל, שלא הופנה אל אף אחד.

״זה יספיק,״ אמר השופט. ״קח את העגלה שלך וצא מהאזור הזה לפני החשיכה. התיק מבוטל.״

*המשך העלילה בספר המלא*