שני חיילים
אני ופיט היינו הולכים אל קילֶגרוּ הזקן ומקשיבים לרדיו. היינו מחכים עד אחרי ארוחת הערב, שכבר היה חשוך, והיינו עומדים מחוץ לחלון חדר האורחים של קילגרו הזקן, והיינו שומעים את הרדיו כי אשתו של קילגרו הזקן היתה חירשת, ולכן הוא השמיע אותו בקול הכי חזק שאפשר, וככה, אני חושב, אני ופיט יכולנו לשמוע אותו ברור כמו שאשתו של קילגרו הזקן שמעה, אפילו שעמדנו בחוץ והחלון היה סגור.
ובאותו ערב אמרתי, ״מה? יפנים? מה זה מעגן פנינים?״ ופיט אמר, ״ששש.״
וככה עמדנו שם, בקור, מקשיבים לבחור שדיבר ברדיו, רק שגם אז לא מצאתי את הרגליים והידיים. ואז הבחור אמר זה הכול בינתיים, ואני ופיט התחלנו לעלות בדרך הביתה, ופיט סיפר לי מה זה היה. בגלל שהוא היה כמעט בן עשרים וכבר גמר את הבית ספר האזורי ביוני בשנה שעברה והוא ידע המון: על היפנים האלה שמפילים פצצות על פרל הארבור ושפרל הארבור היה בצד השני של המים.
״בצד השני של איזה מים?״ אמרתי. ״של המאגר של הממשלה באוקספורד?״
״לא,״ פיט אמר. ״בצד השני של המים הגדולים. האוקיינוס השקט.״
הלכנו הביתה. אמא ואבא כבר ישנו, ואני ופיט שכבנו במיטה, ועוד לא הבנתי איפה זה, ופיט אמר לי עוד פעם - האוקיינוס השקט.
״מה איתך?״ פיט אמר. ״עוד מעט תהיה בן תשע. כבר מספטמבר אתה בבית ספר. עוד לא למדת שום דבר?״
״אני חושב שעוד לא הגענו לאוקיינוס השקט,״ אמרתי.
עוד זרענו אז את הבַּקְיָה שהיתה צריכה להיות גמורה עד חמש־עשרה בנובמבר, כי אבא עדיין פיגר, בדיוק כמו שקרה מאז שאני ופיט מכירים אותו. והיינו צריכים להביא גם עץ לאח, אבל כל ערב אני ופיט היינו הולכים לקילגרו הזקן ועומדים בחוץ בקור ליד החלון של חדר האורחים שלו ומקשיבים לרדיו; ואז היינו חוזרים הביתה ושוכבים במיטה ופיט היה מספר לי מה היה. זאת אומרת, הוא סיפר במשך איזה תקופה. ואחר כך הוא לא רצה לספר לי. זה היה כאילו שהוא כבר לא רצה לדבר על זה יותר. הוא היה אומר לי לשתוק כי הוא רוצה ללכת לישון, אבל הוא אף פעם לא רצה ללכת לישון.
הוא היה שוכב שם, יותר שקט בהמון משהיה ישן, והיה שם משהו, יכולתי להרגיש איך זה יוצא ממנו, כאילו שהוא כועס עלי אפילו, אבל ידעתי שהוא לא חושב עלי, או שכאילו הוא מודאג ממשהו, וזה גם לא היה זה, כי אף פעם לא היה לו על מה לדאוג. הוא אף פעם לא פיגר כמו אבא, ובטח שלא נשאר בפיגור. כשגמר את הבית ספר האזורי אבא נתן לו ארבעים דונם, וגם אני וגם פיט חשבנו שאבא שמח נורא להיפטר לפחות מארבעים דונם, ככה היה לו פחות על מה לדאוג; ופיט כבר חרש את הארבעים דונם האלה וזרע את הבקיה וכיסה את הזרעים, אז זה לא היה זה. אבל היה משהו. והמשכנו ללכת כל ערב אל קילגרו הזקן והקשבנו לרדיו, ועכשיו הם נלחמו בפיליפינים, אבל הגנרל מקארתור עצר אותם. אז היינו חוזרים הביתה ונשכבים במיטה, ופיט לא סיפר לי כלום ובכלל לא דיבר. הוא רק היה שוכב שם בשקט כמו במארב וכשהייתי נוגע בו, בצד או ברגל שלו, הרגשתי שהם קשים כמו ברזל, עד שאחרי כמה זמן הייתי נרדם.
*המשך העלילה בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
