שני חיילים - מתוך 12 סיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שני חיילים - מתוך 12 סיפורים

שני חיילים - מתוך 12 סיפורים

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 27 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 25 דק'

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

רגע אחרי המתקפה היפנית בפרל הארבור, ילד דרומי צעיר מספר לאחיו בן התשע את מה שעדיין לא למד בבית הספר.

פרק ראשון

שני חיילים

אני ופיט היינו הולכים אל קילֶגרוּ הזקן ומקשיבים לרדיו. היינו מחכים עד אחרי ארוחת הערב, שכבר היה חשוך, והיינו עומדים מחוץ לחלון חדר האורחים של קילגרו הזקן, והיינו שומעים את הרדיו כי אשתו של קילגרו הזקן היתה חירשת, ולכן הוא השמיע אותו בקול הכי חזק שאפשר, וככה, אני חושב, אני ופיט יכולנו לשמוע אותו ברור כמו שאשתו של קילגרו הזקן שמעה, אפילו שעמדנו בחוץ והחלון היה סגור.

ובאותו ערב אמרתי, ״מה? יפנים? מה זה מעגן פנינים?״ ופיט אמר, ״ששש.״

וככה עמדנו שם, בקור, מקשיבים לבחור שדיבר ברדיו, רק שגם אז לא מצאתי את הרגליים והידיים. ואז הבחור אמר זה הכול בינתיים, ואני ופיט התחלנו לעלות בדרך הביתה, ופיט סיפר לי מה זה היה. בגלל שהוא היה כמעט בן עשרים וכבר גמר את הבית ספר האזורי ביוני בשנה שעברה והוא ידע המון: על היפנים האלה שמפילים פצצות על פרל הארבור ושפרל הארבור היה בצד השני של המים.

״בצד השני של איזה מים?״ אמרתי. ״של המאגר של הממשלה באוקספורד?״

״לא,״ פיט אמר. ״בצד השני של המים הגדולים. האוקיינוס השקט.״

הלכנו הביתה. אמא ואבא כבר ישנו, ואני ופיט שכבנו במיטה, ועוד לא הבנתי איפה זה, ופיט אמר לי עוד פעם - האוקיינוס השקט.

״מה איתך?״ פיט אמר. ״עוד מעט תהיה בן תשע. כבר מספטמבר אתה בבית ספר. עוד לא למדת שום דבר?״

״אני חושב שעוד לא הגענו לאוקיינוס השקט,״ אמרתי.

עוד זרענו אז את הבַּקְיָה שהיתה צריכה להיות גמורה עד חמש־עשרה בנובמבר, כי אבא עדיין פיגר, בדיוק כמו שקרה מאז שאני ופיט מכירים אותו. והיינו צריכים להביא גם עץ לאח, אבל כל ערב אני ופיט היינו הולכים לקילגרו הזקן ועומדים בחוץ בקור ליד החלון של חדר האורחים שלו ומקשיבים לרדיו; ואז היינו חוזרים הביתה ושוכבים במיטה ופיט היה מספר לי מה היה. זאת אומרת, הוא סיפר במשך איזה תקופה. ואחר כך הוא לא רצה לספר לי. זה היה כאילו שהוא כבר לא רצה לדבר על זה יותר. הוא היה אומר לי לשתוק כי הוא רוצה ללכת לישון, אבל הוא אף פעם לא רצה ללכת לישון.

הוא היה שוכב שם, יותר שקט בהמון משהיה ישן, והיה שם משהו, יכולתי להרגיש איך זה יוצא ממנו, כאילו שהוא כועס עלי אפילו, אבל ידעתי שהוא לא חושב עלי, או שכאילו הוא מודאג ממשהו, וזה גם לא היה זה, כי אף פעם לא היה לו על מה לדאוג. הוא אף פעם לא פיגר כמו אבא, ובטח שלא נשאר בפיגור. כשגמר את הבית ספר האזורי אבא נתן לו ארבעים דונם, וגם אני וגם פיט חשבנו שאבא שמח נורא להיפטר לפחות מארבעים דונם, ככה היה לו פחות על מה לדאוג; ופיט כבר חרש את הארבעים דונם האלה וזרע את הבקיה וכיסה את הזרעים, אז זה לא היה זה. אבל היה משהו. והמשכנו ללכת כל ערב אל קילגרו הזקן והקשבנו לרדיו, ועכשיו הם נלחמו בפיליפינים, אבל הגנרל מקארתור עצר אותם. אז היינו חוזרים הביתה ונשכבים במיטה, ופיט לא סיפר לי כלום ובכלל לא דיבר. הוא רק היה שוכב שם בשקט כמו במארב וכשהייתי נוגע בו, בצד או ברגל שלו, הרגשתי שהם קשים כמו ברזל, עד שאחרי כמה זמן הייתי נרדם.

*המשך העלילה בספר המלא*

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 27 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 25 דק'

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

שני חיילים - מתוך 12 סיפורים ויליאם פוקנר

שני חיילים

אני ופיט היינו הולכים אל קילֶגרוּ הזקן ומקשיבים לרדיו. היינו מחכים עד אחרי ארוחת הערב, שכבר היה חשוך, והיינו עומדים מחוץ לחלון חדר האורחים של קילגרו הזקן, והיינו שומעים את הרדיו כי אשתו של קילגרו הזקן היתה חירשת, ולכן הוא השמיע אותו בקול הכי חזק שאפשר, וככה, אני חושב, אני ופיט יכולנו לשמוע אותו ברור כמו שאשתו של קילגרו הזקן שמעה, אפילו שעמדנו בחוץ והחלון היה סגור.

ובאותו ערב אמרתי, ״מה? יפנים? מה זה מעגן פנינים?״ ופיט אמר, ״ששש.״

וככה עמדנו שם, בקור, מקשיבים לבחור שדיבר ברדיו, רק שגם אז לא מצאתי את הרגליים והידיים. ואז הבחור אמר זה הכול בינתיים, ואני ופיט התחלנו לעלות בדרך הביתה, ופיט סיפר לי מה זה היה. בגלל שהוא היה כמעט בן עשרים וכבר גמר את הבית ספר האזורי ביוני בשנה שעברה והוא ידע המון: על היפנים האלה שמפילים פצצות על פרל הארבור ושפרל הארבור היה בצד השני של המים.

״בצד השני של איזה מים?״ אמרתי. ״של המאגר של הממשלה באוקספורד?״

״לא,״ פיט אמר. ״בצד השני של המים הגדולים. האוקיינוס השקט.״

הלכנו הביתה. אמא ואבא כבר ישנו, ואני ופיט שכבנו במיטה, ועוד לא הבנתי איפה זה, ופיט אמר לי עוד פעם - האוקיינוס השקט.

״מה איתך?״ פיט אמר. ״עוד מעט תהיה בן תשע. כבר מספטמבר אתה בבית ספר. עוד לא למדת שום דבר?״

״אני חושב שעוד לא הגענו לאוקיינוס השקט,״ אמרתי.

עוד זרענו אז את הבַּקְיָה שהיתה צריכה להיות גמורה עד חמש־עשרה בנובמבר, כי אבא עדיין פיגר, בדיוק כמו שקרה מאז שאני ופיט מכירים אותו. והיינו צריכים להביא גם עץ לאח, אבל כל ערב אני ופיט היינו הולכים לקילגרו הזקן ועומדים בחוץ בקור ליד החלון של חדר האורחים שלו ומקשיבים לרדיו; ואז היינו חוזרים הביתה ושוכבים במיטה ופיט היה מספר לי מה היה. זאת אומרת, הוא סיפר במשך איזה תקופה. ואחר כך הוא לא רצה לספר לי. זה היה כאילו שהוא כבר לא רצה לדבר על זה יותר. הוא היה אומר לי לשתוק כי הוא רוצה ללכת לישון, אבל הוא אף פעם לא רצה ללכת לישון.

הוא היה שוכב שם, יותר שקט בהמון משהיה ישן, והיה שם משהו, יכולתי להרגיש איך זה יוצא ממנו, כאילו שהוא כועס עלי אפילו, אבל ידעתי שהוא לא חושב עלי, או שכאילו הוא מודאג ממשהו, וזה גם לא היה זה, כי אף פעם לא היה לו על מה לדאוג. הוא אף פעם לא פיגר כמו אבא, ובטח שלא נשאר בפיגור. כשגמר את הבית ספר האזורי אבא נתן לו ארבעים דונם, וגם אני וגם פיט חשבנו שאבא שמח נורא להיפטר לפחות מארבעים דונם, ככה היה לו פחות על מה לדאוג; ופיט כבר חרש את הארבעים דונם האלה וזרע את הבקיה וכיסה את הזרעים, אז זה לא היה זה. אבל היה משהו. והמשכנו ללכת כל ערב אל קילגרו הזקן והקשבנו לרדיו, ועכשיו הם נלחמו בפיליפינים, אבל הגנרל מקארתור עצר אותם. אז היינו חוזרים הביתה ונשכבים במיטה, ופיט לא סיפר לי כלום ובכלל לא דיבר. הוא רק היה שוכב שם בשקט כמו במארב וכשהייתי נוגע בו, בצד או ברגל שלו, הרגשתי שהם קשים כמו ברזל, עד שאחרי כמה זמן הייתי נרדם.

*המשך העלילה בספר המלא*