הכול אודות סופי

קוראים לי סופי

ההרגשה הכי טובה בעולם היא לרכוב על אופניים בעיניים עצומות. רחובות המושבה הקטנה שבה נולדתי ושכונת התימנים, שבעיקר בה הסתובבתי, נדמו לי כמדבר רחב ידיים. האופניים שלי הפכו לסוס הפראי שיד הנפץ המפורסם רכב עליו, ולכן גם קראתי להם על שמו: "הָאטָאטִיטְלָה". כשחושבים על זה, ההרגשה הכי טובה בעולם היא לדהור על סוס במדבר צהוב. אבל אני גרה במושבה פרדס חנה שבישראל, ואין לי סוס או מדבר צהוב.

יד הנפץ, איש המערב הקשוח שאינו מחטיא את המטרה ויכול באגרוף אחד להפיל אדם, הוא הגיבור שלי. כל חיי חלמתי להיות כמוהו, או בעצם מהרגע שהתחלתי לקרוא את סדרת הספרים שכתב קרל מאי. רציתי להיות אמיצה והרפתקנית כמוהו; כזאת שיודעת להילחם על הכבוד שלה ושל החברים שלה גם אם כל העולם נגדם, כמו שיד הנפץ בוחר לעזור לאָפָּצ'ים ולוִינֵטוּ; ללמוד לנצח באמצעות תחבולות מחוכמות ולא רק בכוח הזרוע. אבל בסופו של דבר באמת הכי אהבתי את זה שהוא יכול להפיל כל אדם באגרוף אחד.

אני לא גבר גרמני בלונדיני וחסון כמו יד הנפץ, אני סופי ברגר. יש לי שיער שחור ומתולתל, עיניים חומות ועור כהה, ואני קצת שמנה. בדרך כלל לא אכפת לי להיות שמנה, כי לאנשי המערב הקשוחים לא אכפת ממראה חיצוני. אבל אז החזה שלי התחיל להתפתח.

זיו וברק, הילדים הרעים מהכיתה שלי, תמיד לעגו לי וקראו לי שמנה. אבל היום בהפסקה הם הצביעו על החזה שלי, קראו לי ״אשכוליות״ והתפקעו מצחוק. אני לא יודעת למה זה העליב אותי יותר מבדרך כלל, אבל החלטתי שאם אני באמת רוצה להיות כמו יד הנפץ, אסור לי לעבור בשתיקה על עלבונות. ניגשתי אל זיו המגחך, ובאגרוף אחד שברתי לו את האף. הדם זרם מאפו כמו ברז פתוח, וכל הילדים במסדרון הפסיקו לשחק והסתכלו עלי בהלם. זיו התחיל לבכות, אז רצתי להביא לו נייר מהשירותים כדי לעצור את הדם.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהמנהלת צעקה עלי, אבל לא הפעם הראשונה שאמא שלי נעצה בי מבט כועס ומאוכזב. עדיין הייתי בטוחה שהמעשה שלי היה צודק. הוא פגע בי, ואני פגעתי בו בחזרה. זה הגיע לו! אבל המנהלת ואמא לא חשבו כמוני, ובעקבות ה״אלימות הקיצונית שהפגנתי״, החליטו לשלוח אותי למפגש שבועי אצל יועצת בית הספר. לא אהבתי את הרעיון, עד שגיליתי שמדובר במפגש על חשבון שיעור התעמלות.

היועצת שלנו יפה, רזה ובלונדינית. השם האינדיאני שלה יהיה מעתה "דוקטור ברבי". היא נחמדה ועדינה ומנסה ללמד אותי לכתוב רגשות במקום להרביץ אותם. כל פעם שכמעט נעלבתי מהרצון שלה לתקן אותי (כאילו אני מקולקלת), חשבתי על ריצת שישים מטר בַּשביל האפור שחוצה את בית הספר. חשבתי גם על מזל, שבטח הייתה גוערת בי: ״מה אכפת לך לקבל טיפול פסיכולוגי בחינם?״

מזל תמיד אומרת, ״מה שבחינם — תיקחי״. היא אומרת את זה כי היא תימנייה. אני רק חצי תימנייה. אמא שלי, שאף פעם לא הסתדרה עם מזל, אפילו שהיא אמא שלה, התחתנה בכוונה עם אשכנזי וחלמה לגור מחוץ למושבה. לצערה, לא רק שאבא בחר להישאר לגור בפרדס חנה, הוא גם עזב את חנות הבגדים שבה עבד, והתחיל לאפות פיתות לפלאפל של יעקב, דוד שלי, פיתות שמזל לימדה אותו איך לעשות. מזל נהגה לומר שהוא כמו הבת שאף פעם לא הייתה לה.

מזל לא אוהבת שקוראים לה סבתא כי זה גורם לה להרגיש זקנה. אז אני קוראת לה מזל. אמא שלי לא אוהבת את זה. היא גם לא אוהבת שאני כל הזמן אצלה. בעיה שלה. מזל תמיד בבית, והיא לא.

״אני רוצה שהיום תכתבי על שני דברים שגורמים לך להרגיש טוב,״ ביקשה דוקטור ברבי.

הדבר שגורם לי להרגיש טוב הוא לרכוב על האטאטיטלה בעיניים עצומות. הרוח מכה בפָּנים, והרגליים מפדלות במרץ. ברגעים כאלה אני רוכבת בדמיוני על סוסי הפראי בסָוואנה הצהובה והחמה. תחושת החופש אין־סופית, ושום דבר לא חשוב יותר. יש במושבה מקומות שבהם אפשר לרכוב כך — צריך לדעת מתי, כשאין רכבים שעלולים להתנגש בי או פחים וגדרות שאני עלולה להתנגש בהם. כשרציתי ללמד את בֶּלָה עכברה ואת שימי השׂרוֹך, חברים שלי, לרכוב ככה, הם אמרו שאני משוגעת ואפילו לא ניסו. אבל הייתה תקופה שתמר רכבה איתי ככה. לפני שאבא שלה מת ואמא אסרה עלי לשחק איתה.

הדבר השני שגורם לי להרגיש טוב — ואני יודעת שזה בניגוד למטרה של דוקטור ברבי — הוא לאגרף אנשים שמגיע להם.

מזל

הכי כיף לרכוב בעיניים עצומות אל מזל. ריח התבלינים מגינת הירק שלה הוא כמו שביל נסתר אל שכונת התימנים. לשכונה יש מראה ייחודי: בתים לבנים מעוטרים באבן ערבית בצבעים בהירים שמזכירים חולות של מדבר. בעינַי האבנים הן געגועים לצבעים של תימן, אבל מזל הסבירה שהן פשוט נועדו לבודד חום. גם תריסי הבתים צבעוניים, אבל לתכלת, לבז' וללבן של השלבים השונים לא הייתה שום משמעות, רק תוצאה של היעדר חלקים בצבע זהה לאורך זמן.

השכונה, שנוסדה לפני ארבעים שנה בערך והתחילה מכמה אוהלים, מתפרשׂת על פני רחובות אחדים. לכל בית יש מרפסת שהזקנות יושבות בה וצופות על כולם, מחסן בפינת החצר שבו שומרים את כל מה שצריך לזרוק, וגדר חיה מצמח הקָאת, הוא הגת, או משיחי הדס. כי אם כבר גדר, אז שתהיה שימושית.

הבית של מזל קצת שונה: שביל מרוצף וצר, תָחום בערוגות פרחים משני צדדיו, שהכריח אותי להשאיר את האטאטיטלה מחוץ לגדר ההדס. בכניסה מרפסת ובה נדנדה לשני אנשים. הבית קטן יחסית לאחרים, אבל הגינה ענקית, עם ירקות, צמחי תבלין וצמחי מרפא שאני לא יודעת לזהות מלבד האָלוֹוֶרה הגדולה והבשרנית שמזל פעם חתכה ממנה כדי למרוח לי על פצע.

בקצה הגינה יש עץ לימון מת.

ניסיתי להציל אותו כשהיה חולה. היו לו כנימות, ומזל אמרה שזאת בטח קללה. אמא אמרה שמזל משוגעת, ואני חיפשתי במדריך החרקים שלי ערך על כנימות. קראתי שמוֹשית השֶבע (מסתבר שזה השם המדעי של פרת משה רבנו) אוכלת כנימות. אבל עד שאספתי מספיק מושיות, כבר היה מאוחר מדי. עכשיו בכל פעם שאני רואה אותן אני מתעצבנת, כי הן בכל מקום, כל הזמן, אבל לא כשאני צריכה אותן.

הדבר היחיד שאין למזל בגינה הוא עצי פרי. פעם שאלתי למה, והיא חייכה אלי: "כי בשביל מתוק אני מכינה לך עוגות."

זה ההיגיון של מזל, ככה אני אוהבת אותה.

״יא בִּינְתִי, תפקחי העיניים!״ צעקה שרעבי הזקנה מהמרפסת שלה. רק לפני שבועיים התנגשתי בפח האשפה שלה ואחר כך הייתי צריכה להחזיר פנימה המון שקיות מסריחות.

גם אחותי, רוזה, גערה בי על "המנהג המגונה" הזה, כמו שהיא קראה לו, אבל בגלל שהיא למדה מאמא לגעור בי על כל דבר, אני לא לוקחת אותה ברצינות. רוזה גבוהה כמו אמא ובלונדינית כמו אבא. היא מאוד מקובלת בבית הספר, ואפילו המורות מעריצות אותה, כי היא בטח התלמידה הכי יפה, טובת לב וחרוצה שהן לימדו אי פעם. בשנה שעברה, לכבוד פורים, היא ארגנה את השכבה שלה לשמח קשישים בבית אבות במושבה. היא גם הקימה את קבוצת התיאטרון הראשונה בבית הספר, ודאגה שלכל מי שנבחן יימצא תפקיד. השנה, אפילו שהיא רק בכיתה י', היא נבחרה לעמוד בראש ועד התלמידים. הדבר הראשון שהיא עשתה היה לפתוח מועדון שיעורי בית, חדר בבית הספר שבו תלמידים עוזרים לתלמידים אחרים אחר הצהריים.

אני חושבת שרוזה מוצלחת מפני שיש לה שם טוב. אמא קראה לה רוזה כי זה שם של אישה חזקה, כמו רוזה לוקסמבורג שהאמינה בחופש ובשוויון ובעוד כמה רעיונות יפים ודיברה עליהם בקול, ואפילו הנהיגה מרד בגרמניה ונרצחה בגללו. והייתה גם רוזה פּארקס, האישה השחורה שלא קמה באוטובוס בשביל אדם לבן, ונכנסה בגלל זה לכלא. זה גרם לכל השחורים לצאת להילחם, ובסוף הפסיקו להפריד בין שחורים ללבנים באוטובוסים בארצות הברית.

כשנולדתי הגיע תורו של אבא לתת שם, והוא קרא לי סופי. סתם כי אהב את השם. וזאת הסיבה שאני צריכה להבין לבד מה אני רוצה להיות. יד הנפץ מספר על טקס החניכה האינדיאני שבו נער מתבגר יוצא לסוואנה המדברית ומתבודד עד שהוא מגלה את השם שלו. בינתיים אני רק עוצמת עיניים ומדמיינת את המִדבר. אולי שם אני אמצא את עצמי.

האמת היא שרוזה לא תמיד גוערת בי. לרוב היא נחמדה, ואפילו מנסה לשכנע אותי להתנדב במועדון שלה.

״אבל אני רק בכיתה ח',״ התחמקתי.

״יש לנו תלמידים ברמות שונות. בטח יהיה מישהו שתוכלי לעזור לו.״

למרות שהייתי התלמידה המצטיינת בכיתה, מועדון שיעורי הבית הוא הדבר של רוזה — לא שלי. אני העדפתי לקרוא ספרים ולחלום על המערב הפרוע. חוץ מזה ידעתי שאמא רוצה שאתנדב שם במקום לרכוב אל מזל כל יום, וזאת כבר הייתה סיבה מספיק טובה לסרב.

למה אני חייבת לעשות ההפך ממה שאמא שלי רוצה?

מזל תמיד אומרת שרשימות הן דרך מצוינת לסדר את המחשבות. אז הנה רשימת הסיבות שלי לכעוס על אמא:

1. היא אוהבת יותר את רוזה.

2. היא לא אוהבת את מזל, אפילו שהיא הבת שלה.

3. היא גרמה לי לאבד את החברה הכי טובה שלי, תמר.

4. היא אף פעם לא בבית.

5. גם כשהיא בבית היא לא מתייחסת אלי.

בטח יש עוד כמה סיבות, אבל יותר כיף לספר על הביקור אצל מזל.

השענתי את האופניים על גדר ההדס ונכנסתי בשקט על קצות האצבעות. דלת הכניסה הייתה פתוחה, ולמרות שמזל ידעה שזאת השעה שאני חוזרת מבית הספר, ואפילו שהיא הכירה את כל "המנהגים המגונים" שלי, היא בכל זאת קפצה כשהבהלתי אותה מאחור.

״יַחרִימַבּוכּ, סופי! החלטת להרוג אותי? הא?״

חיבקתי אותה. אהבתי שלא יכולתי לסגור את הידיים סביב הגוף הגדול שלה, ואת הריח של החלוק הצבעוני שלבשה תמיד, ריח של אפייה ושל קרם גוף.

״שתהיי לי בריאה. עלי ועל צווארי שאני לא לומדת לקח,״ היא אמרה וליטפה לי את התלתלים.

מזל הרחיקה אותי ממנה והסתכלה עלי מלמעלה עד למטה, טקס קבוע שתמיד הצחיק אותי, כי כמה כבר יכולתי להשתנות מאתמול? גם אני הסתכלתי עליה באהבה. הפנים השחומות והקמוטות שלה חייכו אלי, ולמרות שלא הבנתי למה היא טורחת לענוד את כל התכשיטים היפים שלה ולהתאפר בשביל לבשל במטבח, נהניתי משקשוק צמידי הזהב שהצטלצלו כשהכינה לנו מגש עם כוס תה וכוס מיץ.

״היום אין לי שיעורי בית. עשיתי הכול בהפסקה,״ עדכנתי בזמן שהצצתי בתנור וגיליתי שושנֵי שמרים זהובות.

מזל הסתכלה עלי וצקצקה בלשון.

״ומה אמרתי לך? שיעורי בית זה לבית. בהפסקה משחקים עם חברים.״

״בלה ושימי רוצים לשחק רק בחבורה סודית. זה טיפשי. אין סודות במושבה.״

ישבנו לאכול שושני שמרים טריות בסלון הפרחוני של מזל. זה הרגיע אותי. אצלנו בבית אסור לאכול בסלון, וכל דבר צריך להיות כל הזמן במקום, אבוי לתלתל הסורר שייפול על שולחן הזכוכית החדש. אצל מזל הרגשתי חופשייה: אפשר לנשום, אפשר לטעות. ניסיתי לדמיין את עצמי יושבת עם אמא בסלון שלנו כדי לשתות מיץ, או מבהילה אותה כשאני נכנסת הביתה. לא הצלחתי. זה היה פשוט מוזר מדי.

הבית של מזל מלא צבעים שלא מתאימים בכלל, רקמות בגדלים שונים על רהיטים שבכלל לא צריכים קישוט (כמו טלוויזיה!) ועל הקיר ערבוביה של תמונות בני המשפחה עם תמונות צדיקים (שמזל אפילו לא זכרה מה השם שלהם, חוץ מרבי שלום שבזי והבאבא סאלי). בתוך כל השיגעון הזה בלטה תמונה מבת המצווה של אמא שלי: ילדה חיוורת ורצינית עם שיער שחור ושמלה לבנה וילדותית שלא התאימה לה בכלל.

אהבתי להסתכל על התמונה.

כל פעם חשבתי שאני מגלה בה משהו חדש כמו:

1. אמא נראתה בוגרת לגילה. גם עלי אומרים את זה.

2. גם היא כנראה לא נהנתה מחגיגת בת המצווה שלה, כמוני.

3. לשתינו יש שיער שחור - אבל היום היא צובעת את שלה כל מוצאי שבת.

מזל ואני צפינו יחד ב"צוות לעניין". ממש מגניב בעיני שהסדרה האהובה על מזל היא סדרת פעולה על שכירי חרב טובי לב שמבוקשים על ידי הממשלה. בעוד שעתיים רוזה תבוא, ואז נחזור הביתה לארוחת ערב משפחתית. יכול להיות שאמא תספיק להגיע, ויכול להיות שלא.