בשמיים אחרים

מדי לילה אני מדמיין שאני מחבק ילד קטן שהוא שלי. רוב-רובם של האנשים בעולם יכולים לחבק את הילדים שלהם. אנחנו לא.

חודש אפריל. יום שישי בצהריים. מזג האוויר קריר. אתמול היה חם. כל יום מזג האוויר מתחלף. הרחוב שלנו שקט מאוד היום. פה ושם נשמעות נביחות כלבים או קולה של מכונית גולשת במורד הרחוב וחונה. דלתות היוצאים נטרקות, ושוב נופל השקט. נטע ואני יושבים במרפסת הקטנה, מניעים כלי שחמט בשקט. כל אחד מתכנן בלִבו את המהלך הבא. "לא הניצחון חשוב פה, אלא הדרך," אני אומר לה: היא שחקנית מתחילה.

מדי פעם אני מישיר מבט לעברה ומחזיר כלי שלה לאחור, והיא יודעת שביצעה טעות אסטרטגית.

"לומדים," אני מעיר ומוסיף, "בלי תחרות," והיא מקבלת זאת בהבנה.

במשך כל השבוע אנחנו טרודים בעבודותינו השונות ובקושי מוצאים זמן להיות יחד. רק בימי שישי השקטים יש לנו פנאי להיות יחד. יושבת מולי אשתי, לבושה טרנינג לבן, יפה מתמיד מרוכזת בלוח.

"מה נעשה?" היא שואלת בהמשך לשיחה הקודמת, מסיטה את שערה לאחור ומישירה מבט לעברי.

הפסדתי את הצריח.

"בקשר לְמה?" מתחמק, מנסה להמשיך להתרכז במשחק.

"אנחנו חייבים להצליח בטיפול הבא. לא רוצה להישאר בלי ילדים."

עד עתה הרגשתי בדרך כלל שצערה גדול משלי: היא שמתייסרת בחוויית הקבלה של הזריקות והתרופות. עם הזמן והניסיונות התעוררה המודעות שלי, והרצון לילד הידַפק על דלת חדרי הפרטי וחדר פנימה.

"לקחת לי גם את הרץ," אני אומר.

"אני לומדת מהר," חיוך זדוני עולה על פניה התמימות, "ואל תתחמק ממני. "

"תראי. פרופסור עוז אמר לנו שהגוף שלך צריך לנוח עכשיו כמה חודשים, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות״.

ארבעה חודשים קודם לכן עברנו תרומת ביצית בקפריסין, והתוצאות היו שליליות. חשבתי על הלילה הגשום והסוער, שבו חזרנו מ"זיגי הוספיטל" ללימָסול. אז נסעתי על האוטוסטראדה במהירות נמוכה כדי שהעובר שהוזרע לא ייטלטל...

"אני רוצה שנקבע תאריך לטיפול הבא."

אני לא מגיב.

נטע מביטה בי וממתינה.

אינני שלם עם מה שנטע רוצה. משהו רובץ על לִבי. אני לא יכול להמשיך לשבת.

"המלכה שלך בסכנה," אני קם ממקומי. "רוצה קפה?"

"לא." נטע מביטה בלוח בעניין, מחפשת דרך לא להפסיד את המלכה.

אני חוזר עם כוס קפה. ההבל העולה מהספל מטפס אל שמשות המרפסת. הגשם מרטיב את הכביש והחלונות. בבית חם ונעים.

"הפרופסור צודק, אבל אני שואלת מה אתה רוצה. אני מרגישה שאתה לא רוצה, ולא ברור למה. "

"את יודעת שאני רוצה ילד בדיוק כמוך. נעשה מה שנדרש. "אני מסתיר מפניה את מחשבותַיי. מחליט שאינני רוצה לפגוע בה.

נטע מחייכת אלי. "אתה כזה חמוד, אבל אני אוהבת אותך יותר כשאתה אומר אמת..."

היא צודקת. אינני אומר אמת. כבר כמה ימים מסתנן רצון אחר תחת דלתי. כעשן מסתלסל רוקד מולי כדי להציג בפניי אופן חשיבה חדש. גם הפעם אני מפזר אותו כפי שנהגתי לפזר עשן בימים שבהם עישנתי כדי שלא יישארו סימנים בחדר. שילך. לא רצוי עד שאבין.

עייפנו מהמשחק. השארנו את הכלים על הלוח. נטע נשארה במרפסת וקראה עיתון של שבת. אני מותש בתום שבוע עבודה, נכנסתי למיטה, והנה אני נסחף אל תוך שנת אחר צהריים טרופה ואל חלום:

אני נוהג ב"פולו" הישנה שלנו בדרכי לִרחובות. חוצה את הרחוב הראשי של רמלה בלילה ומתחבר לכביש ביל"ו הישן. הכול חשוך, אך מדי כמה מטרים מאיר פנס מצד הדרך על נטע, השוכבת במושב לידי ואומרת לי שהכאבים בבטן רק מחריפים וכי היא פוחדת למות. אני עונה שהכול בסדר, וכי מיד נגיע לפרופסור וצריך לסמוך עליו. אני לא מוצא את הדרך. עוצר בצד הכביש בכניסה לרחובות ושואל חייל כיצד עלי להמשיך לנסוע. הוא אינו יודע וגם לא רוצה שאסיע אותו למקום כלשהו. כשאנחנו שבים לנסוע, אני רואה מבעד למראה שהוא מרים את היד כדי לעצור טרמפ. ואחר כך שוב חושך, ושוב אין נפש חיה. נכנסים לרחובות, וגם בה אין איש.

כל הלילה אנחנו מסתובבים ולא מוצאים את הרופא. נוסעים במעגלים ולא מגיעים למטרה. הכאבים של נטע ממשיכים להחריף

"לא מתים מזה שלא נכנסים להיריון," אני אומר בחלומי בתגובה לדבר-מה שאמרה נטע קודם לכן. נטע פורצת בבכי. המילים "אי-היריון" ו"למות" זהות בשבילה. האורות חולפים במהירות גבוהה יותר. אנו שבים לכביש ביל"ו כדי להתחיל מחדש את מסע החיפוש שלנו. בתחנת האוטובוס החשוכה עומד כעת ילד, אולי בן חמש. הוא מביט בנו בעיניים נוגות. שחורות. איזה מתוק: אף קטנטן ופנים רכות וחתומות. אני מנסה לעצור, אך הבלם לא פועל. אני עוזב את ההגה, מביט לאחור אל הילד, רואה שהוא עוקב במבטו אחרי הרכב המתרחק. עיניו עצומות.

התעוררתי מזועזע. כעסתי על עצמי שלא יכולתי לבלום. הסתכלתי בחלל החדר, תר במבטי אחרי צורה אחרת שתשחרר אותי מדמותו. מבין שזה רק חלום.

השינה שלי ארכה פחות משעה. בצהריים תמיד מגיעים אלי חלומות מוזרים, אבל החלום הנוכחי היה מציאותי, לא מוזר. נזכרתי במראהו של הילד ההוא בתחנה, בעל המבט העצוב. למי חיכה שם? מה עושה ילד צעיר כל כך במקום חשוך ובודד בלא השגחה? למה לא יכולתי לבלום?

ניחוח של לחם נאפה עלה באפי. קמתי. נטע עמדה במטבח, אופה חלה לשבת. היא תמיד אופה כשמצב רוחה רע. נכנסתי למטבח. היא עמדה בגבה אלי, כיסוי ראש לבן על ראשה, ידיה מעל נרות של שבת, ולחשה את התפילה. משסיימה, לקחתי את המצלמה ותיעדתי אותה כך.

החלטנו להישאר בבית היום. ללא ארוחות ערב משפחתיות. לא סיפרתי לה על החלום כדי לא לצער אותה עוד יותר. ידעתי שגופה רגיש לכל מילה. הצעתי לנטע לרוץ עד לפארק רעננה ולעשות קצת ג'וגינג.

הגשם פסק. התלבשנו ויצאנו עם מיקה, כלבת הג'ק ראסל הטורדנית שלנו, וצעדנו עד הפארק. התחושה המטרידה, שראשיתה במשחק השחמט והֶמשכה בשנתי, המשיכה לשרוט את דופנות לבי. הילד מהחלום לא הרפה. המסר נטמע בי. עלי להעביר אותו הלאה.

נטע אמרה שהייתה רוצה לנסוע לחו"ל – למיין, אולי – למשך שנה בערך.

"אולי שם לא אחשוב על כלום, וזה יקרה לו מעצמו... סוזי סיפרה לי שחברה שלה ובעלה נסעו למיין למקום שנקרא פּוֹרְט אליזבת' לשנה וחזרו עם תינוק. אין שם סטרס כמו בישראל. הם שלחו לסוזי תמונות. אתה לא מאמין כשאתה רואה אותן: איזה נוף יש להם מחדר השינה, אתה 'מת'. אני, עם נוף כזה, מביאה שלישייה..." חייכה במרירות.

הילד מהחלום דחק בי לומר דבר-מה, אך אני עצרתי את עצמי. הגענו לפארק ולא אמרתי דבר. רק נטע המשיכה לדבר על מדינת מיין ועל הנוף הכפרי. לא עשינו ספורט כלל. רק טיילנו עם מיקה. שחררנו אותה, והיא שיחקה עם כלבים זרים. נכון יותר: נצמדה אליהם כדי שישחקו אתה, אך הם גירשו אותה בבושת כלבים.

ערב ירד. החלטנו לחזור הביתה בריצה קלה. במאתיים המטרים האחרונים הגבירה נטע את קצב הריצה שלה והגיעה לרחוב שלנו לפנַיי. התעכבתי. כנראה לא יכולתי לעמוד בקסמו של הילד. כל העת חיפשתי דרכים להעלות את הרצון החדש שלי.

מוחי קדח. לְמה באמת אנחנו שואפים? האם באמת חשוב כל כך להמתין לילדים הביולוגיים? אולי עצם היותנו הורים הוא דבר העיקרי? הגעתי בהליכה אִטית, ידַיי על מותנַיי. מהורהר.

למעשה שאלת האימוץ עלתה פעמיים או שלוש בשנה במהלך חמש השנים האחרונות. חברתה של נטע, פַּטריסִיה, שאימצה ילד מרומניה, דרבנה אותנו להירשם לאימוץ בארץ, אבל אנחנו היססנו. עכשיו, פתאום, היה לי ברור לגמרי שזו הדרך בעבורי. מה לגבי נטע? החלטתי שאתחיל בתהליך השכנוע.

לא ביטלתי זמן. בעודנו מתנשפים אחרי הריצה, זרקתי לחלל האוויר:

"אני חושב שכדאי שנאמץ ילד מחו"ל. ברוסיה או באוקראינה יש ילד או ילדה שממתינים שנבוא לקחת אותם. אני לא רוצה לאכזב אותו או אותה."

להפתעתי הביטה בי נטע בעיניים בורקות. האור הכתום ברחוב שלנו ריכך את פניה, ואגלי הזיעה נצצו לאור פנסיהן של המכוניות החולפות. אוושת ענפים בישרה את סוף שתיקתה:

"זה ממש יפה מה שאמרת."

האדמה רעדה קלות, ולחש של קסם עבר בכל הרחוב.

הגנה אלוהית מפני רוע נגעה בנו. נטע חדלה לבצע את תרגילי המתיחות של סוף הריצה והביטה בי.

היתה זו התגובה הכי רכה שראיתי בחיי. היא חייכה קלות.

קלטה את העומק והפשטות שבדברַיי, וכי פירושם שהיא תגשים את עצמה: תהפוך לאם בתוך זמן קצר מזה שייעדה לה השכינה.

עיניה הצטעפו. החיוך גדל. עצבות ושמחה נמהלו זו בזו. התחבקנו כל כך חזק. אנחנו כבר בני 34 ו-37 והרצון שלי להיות הורה ועדיין צעיר – גדול. הציעוף הפך לזרם חמים של דמעות המתחילות להבין את המשמעות.

"תהליך האימוץ בחו"ל קצר יותר. נהיה הורים מהר מכפי שדמיינו," חזרתי ואמרתי.

היינו רטובים מזיעה ונרגשים. נטע התיישבה על המדרכה הקרה, והמירה את החיוך בבכי תמרורים: "רציתי ללדת."

"את עוד תלדי, אבל לפני כן תהיי אִמא מדהימה. זה לא סוף, זו התחלה."

לבסוף קמה על רגליה: "ניכנס. אני לא רוצה שאיזה שכן מציצן ישאל שאלות."

עלינו לדירה במדרגות כדי למנוע חיכוך עם שכנים ודמעות. חזרנו למרפסת שלנו עם קפה מהביל. גשם שב לרדת בחוץ. טיפות אלכסוניות ממערב למזרח, שהפכו למשך כמה דקות לברד דקיק המתופף בעדינות על התריסים. הסתכלנו על לוח השחמט שהושאר מהצהריים. ראיתי שהמלכה עודה בסכנה.

"רוצה להמשיך במשחק?" שאלתי.

"לא. אני צריכה משהו שלא דורש מחשבה עכשיו, סרט רומנטי על איזה זוג עם ילדים במדינת מיין."

צחקנו.

אחר כך אמרה נטע: "אני מקנאה בך על שאתה כל כך שלם עם רעיון האימוץ. אצלי זה מוזר: אני מרגישה שלמה, אבל רוצה לדבר עם חני. אצלה אוכל להקשיב לרגש, לא להיגיון, ולראות מה אני רוצה. בינתיים אני מעדיפה לא לדבר על כך."

"כמובן."

שמחתי. ידעתי שנטע זקוקה לחיבור נוסף כדי להרגיש שלמה, ולא הייתי מודאג. היא בידיים טובות. חני היא המורה הרוחנית שלנו כמה שנים. בכל דבר ועניין של הרגש אִתה אנחנו מגיעים להחלטות מתאימות ונכונות.

עננים אפורים התקבצו והשחירו ככל שהלילה איבד מאורו. האוויר התקרר עוד, ואני הדלקתי את תנור הספירלה. הסערה שבחוץ היתה בהחלט לא אופיינית לחודש אפריל. הבאנו שמיכה והתיישבנו לראות סרט רומנטי. נרדמתי.

בשבת בבוקר יצאה השמש, ואנחנו אחריה. בחרנו לנסוע לשדות המקיפים את קיבוץ בארי, אל מרבדי הפרגים האדומים שחורים. נסענו בגפנו. רצינו להדגיש את בשורת האביב מתקרבת, את ההתחדשות באוויר, את האבקה המתחילה לנוע ברוח ולחפש קרקע נוחה ומוכנה לקלוט אותה. הגשם שירד אתמול הפיח רוח חיים בטבע ויצר פריחה מרתקת. פרסנו שמיכה על האדמה ורבצנו עליה, צופים בתנועתם של עננים לבנים-אפורים. קבוצת רוכבי סוסים דהרה על הגבעה שמולנו ונעלמה מעבר לפסגה. השקט של השדה חזר. קמתי, קטפתי חרצית ופרג, כרכתי סביבם גבעול של עשב שוטה והגשתי לנטע. הרגשתי רומנטי, אולי מטופש...

"תגידי, מה החלום שלך?" שאלתי כששבתי לשכב על השמיכה.

נטע פקחה עין והביטה בי: "הרי כשאתה שואל אותי מה החלום שלך, בטח יש לך חלום חדש משלך. תספר."

צחקתי: "אז ככה: תדמייני מצפה בגליל. בית-קפה קטן משקיף אל העמק, חמישה שולחנות, לא יותר, רק קפה ועוגה. קירות אבן, מדפים מעץ הודי כהה. יהיה בו ים של ספרים, חדשים ישנים. אנשים יוכלו לשבת לקרוא, ובמקביל ליהנות מקפה מעולה ומעוגות מצוינות. מה את אומרת?"

המשך העלילה בספר המלא