עוצמה שחורה

הקדמת עורכי סדרת בית יוצר ישראלי

בשנת תשפ"א, 2021, הוקם בעיר לוד בית יוצר ישראלי, המאגד אנשי הגות, רוח ומעש ישראלים, המבקשים לנסח את האידיאולוגיה של שביל הזהב הישראלי. "בית יוצר" הוא חלק מארגון "פנימה - פתרונות ישראליים", בראשות הרב שי פירון.

בשיתוף עם הוצאת "ידיעות ספרים", החילונו בהוצאה לאור של סדרה הכוללת ספרי הגות, המהווים אבני דרך בגיבוש זהותה העתידית של מדינת ישראל. ראו אור בסדרה עד כה: "בית שלישי", ספרו של ארי שביט, ו"ישראל השלישית", ספרו של הרב שי פירון - שני ספרים שביקשו להציג חזון כללי למדינת ישראל; הספר השלישי בסדרה, ספרו של נזיר מג'לי, "האחריות של המיעוט", שיצא בשותפות עם תנועת "שחרית", ביקש להתוות דרך במערכת היחסים שבין יהודים לערבים בישראל. קובץ המאמרים, "הייחוד והיחד - מורשות מבקשות גשר", בעריכת מאיר בוזגלו ויפה בניה, שיצא לאור בשיתוף עם תנועת "תיקון", מציג את הזיקה העמוקה שבין יהודים וערבים, בין יהדות ואסלאם, במהלך הדורות; זיקה היכולה להפיח תקווה גם בימים אלה. ספרו של איציק קרומבי, "כשהחרדים יהיו רוב", תורם תרומה משמעותית לשיח חדש בין חרדים לבין כלל חלקי החברה. וקובץ המאמרים "#יהודיתדמוקרטית - יוצרים שביל זהב ישראלי", בעריכת אריאל פיקאר ויעל גוראון, פרי עבודתם של עמיתי ועמיתות בית יוצר ישראלי, מביא קולות שונים ומשלימים המבטאים חזון למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

עתה אנו שמחים להגיש בפניכם את ספרה של רוני (פנטנש) מלכאי.

●●●

עלינו, הישראלים כולם, ללמוד את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה. האגדה מספרת על אודות אחד ממנהיגיה של יהדות אתיופיה, אבא מהרי, שהגיע עד לים סוף, שמשום־מה לא נחצה לשניים. אבא מהרי התמלא פליאה, מדוע להפלות בינו לבין משה רבנו?

סיפור עַם זה מהווה אות ומופת לתולדותיה של קהילה זו. פעם אחר פעם הגיעה הקהילה אל שפת הים, והמים לא זו בלבד שלא נבקעו, אלא אף נהיו סוערים וגועשים.

גם בדרך לאָרץ המים לא נבקעו. הובלתם של יהודי אתיופיה לארץ לוּותה בקשיים עצומים. המדינה נקטה מבצעים מעוררי השראה אך הותירה רבים מבני הקהילה הרחק מאחור.

משהגיעו לארץ, שוב לא נבקע הים. גלים סוערים ניסו לכסות על זהות יהודית ארוכת שנים. המדינה שהעלתה אותם לארץ פקפקה ביהדותם של אחוז ניכר מהם. חלק מהם מסרו את גופם ונפשם כדי לעלות לארץ - וכאן חשו השפלה עצומה. הם נדרשו לעבור הליך גיור כדי להיחשב יהודים. הרב עובדיה יוסף סייע בבקיעת הים, אולם גם אז פְּסַק הרב נגע רק לחלק מבני הקהילה, חברי ביתא ישראל.

ואולם לאחר שאושרה יהדותם, סערו המים שנית. הם התאכלסו בשכונות שחלק מהן היו שכונות עוני. הם לא התקבלו בברכה בחלק ממערכות החינוך, צבע עורם "זיכה" אותם בחוויות של גזענות והדרה. שוב הם עמדו בפני ים סוער, קיוו שהמים ייבקעו, יעמדו כחומה מימינם ומשמאלם, והם יוכלו סוף־סוף להגיע לחוף מבטחים.

ספרה של עורכת הדין והאקטיביסטית רוני (פנטנש) מלכאי מהווה מסמך חשוב מאין כמותו. הוא מתאר את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה, את פרשיות העלייה לארץ, את תהליכי הקליטה ואת חטאי המדינה והחברה כלפי הקהילה בתחומים שונים. קוראי הספר יחושו אי־נוחות. הם יחושו בעוול של כולנו - הממסד, החברות, הקהילות והאזרחים הפרטיים - כלפי אלפים שיישמו ציונות בגוף ונפש. הם יעמדו מול דמויות שמעולם לא זכו להכרה כאסירי ציון או כגיבורים לאומיים.

ואף על פי כן, ספרה של מלכאי אינו רק סיפור של כאב, של החמצה והדרה. הוא גם ספר של אמונה ותקווה; ביד אומן היא שוזרת בין המסע האישי לבין מסעם של בני הקהילה. ברגישות, אבל תוך הימנעות מרגשנות יתר, היא מבהירה עד כמה גדול החוב של כולנו כלפי בני הקהילה, ומספרת גם סיפור שכורך בתוכו חזון ודרך לשינוי.

רוני (פנטנש) מלכאי זכתה להישגים אישיים רבים, היתה חלוצה בתחומים שונים וניפצה תקרות זכוכית. היא לא היחידה. בני קהילה רבים זוכים להתגבר על המכשולים והחסמים הרבים ולכבוש עמדות בכירות בכל תחומי החיים בישראל.

היא ובני הקהילה מלאים באהבה עמוקה למדינה, וזו לעתים מפנה להם את גבה, אבל הם לעולם לא משיבים לה כגמולה, ורק דורשים הכרה, העמקה בסיפור הציוני שלהם - ושוויון.

ביקורי (הרב שי פירון) במחנות בגונדר ובאדיס אבבה העמידני אל מול היחס השונה שבו מדינת ישראל מתייחסת לעולי אתיופיה לבין יחסה לעולים ממדינות אחרות. אכן, ניתן לעמוד על ההסברים החוקיים המונעים את קליטתם ואת סגירת המחנות. ואולם הסברים אלה נשענים, במודע או שלא במודע, על היחס של החברה בישראל בכלל, ושל קברניטי המדינה בפרט, לממתינים לעלייה במחנות שבאתיופיה.

רוני (פנטנש) מלכאי מוכיחה עד כמה יש ביכולתם של בני הקהילה לתרום לשגשוגה של מדינת ישראל. היא, והמנהיגות הצעירה של בני הקהילה, הולכים בעקבותיו של אבא מהרי. היא מלאת תקווה שספר זה יתרום תרומה, שבעקבותיה ייבקעו מימי הישראליות הסוערים - ובני הקהילה יגיעו לחוף מבטחים.

הרב שי פירון וד"ר אריאל פיקאר,

עורכי הסדרה

לוד, קיץ תשפ"ג

1845

ההתחלה

ב־1845 נשלחה איגרת מכפר יהודי מרוחק באתיופיה ליהודי התפוצות באירופה. בין המשפטים, שבהם שזורות מילים על כמיהה וכיסופים, הסתתרה היסטוריה בעלת עוצמות העולות על כל דמיון. האיגרת, שעשתה את דרכה בדרך לא דרך מאפריקה לאירופה הרחוקה, טמנה בחובה גילוי יוצא דופן, על יהודים הנמצאים אי־שם הרחק מעבר להרים, בצדו השני של העולם, שהצליחו - למרות הכול - לשמור על יהדותם.

אבותינו, מה שלומכם? שמענו על קיומכם אך השבת היא מסך שמונע מאיתנו להפליג בים... מדוע אף אחד מכם אינו בא לכאן?... כל מקדשינו חרבות... אנו מחכים למשיח... כמה שנים נותרו עד לבואו?" (אבא יצחק, מכוהני יהודי אתיופיה, 1845‏¹).

כמה עוצמה יש במילים הללו שכתב כוהן דת קייס כבר ב־1845, באיגרת שמהווה עדות כתובה, אחת מיני רבות, לחזון השיבה לציון של ביתא ישראל, יהודי אתיופיה. הרבנים באירופה והציבור הרחב, שנחשפו לאיגרת הזאת ולאיגרות הבאות דרך העיתונות היהודית באירופה, ראו בהן את התגשמות חזונו של ישעיהו הנביא על חזרתו של שבט שאבד - השבט שהוא אנחנו, אבות אבותינו ואמותינו.

שנת 1845.

103 שנים לפני הכרזת העצמאות והקמתה של מדינת ישראל.

134 שנים לפני מבצע אחים.

139 שנים לפני מבצע משה.

146 שנים לפני מבצע שלמה.

132 שנים לפני עלייתו של מנחם בגין לשלטון.

41 שנים לפני הולדתו של דוד בן־גוריון.

15 שנים לפני הולדתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל.

כשנתקלתי לראשונה בשנה הזו, 1845, בהקשר ליהודי אתיופיה, הכתה בי ההבנה שעולם חדש נגלה לפנַי, וכי הוא גדול הרבה יותר ממה שהכרתי. יותר מאלפיים שנות גלות וכיסופים לציון התנקזו להן לפתע לתאריך שניתן ממש לגעת בו, להרגיש אותו. איגרת אחת, עתיקה, שיצרה אל מול עיני תמונה שלמה בתוך הפאזל.

הרגשתי כאילו מישהו העיר אותי מתרדמתי. קראתי שוב ושוב את המילים, שכמו פעמו עם לבי. ידעתי שהם ילוו אותי מעתה ועד עולם בכל טקסט שאכתוב, בכל רעיון. המספר 1845 נתן משנה תוקף למה שידענו תמיד - הסיפור שלנו לא ניתן למחיקה, הוא חקוק בסלע וכתוב באותיות קידוש לבנה באיגרת הזאת ובדומות לה, והוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית ומהסיפור הציוני.

סיפור על קהילה עוצמתית.

הסיפור שלי ושלכם ושל הסבים והסבתות, האבות והאמהות, האחים והאחיות שלנו; סיפור על עוצמה וגבורה, על אתגרים וקשיים; סיפור על קהילה שעשתה היסטוריה בשתי רגליה. קהילה שהיא מצאצאי בית מלוכה.

עבורי, זאת היתה הוכחה נוספת לשרשרת הדורות. לדרך הארוכה והמיוחדת שעברו יהודי אתיופיה, שהתחילה בתקופת המקרא והמשיכה בהרים, בגבעות ובעמקים, ובכפרים הציוריים - ומשם אל המסע, אל דרך רצופת סכנות ומפרכת לסודן, ומהמקום הזה סוף־סוף הביתה, לארץ הקודש, עד שחלום הכיסופים לציון נהפך למציאות.

הקדמה

על קהילה שעשתה היסטוריה
בשתי רגליה

הניסיון הראשון של יהודי אתיופיה להגיע לארץ הקודש התרחש ב־1862, בהנהגת אבא מהרי, מנהיג רוחני מביתא ישראל. יחד עם אלפי יהודים הוא עזב את הכפרים לעבר ירוסלם דרך ים סוף, מתוך אמונה שהיושב במרומים יעשה עמם נס כפי שעשה למשה ביציאת מצרים, ויחצה את הים לשניים.

כפי שקורה לעתים עם אמונה מוחלטת, נטולת סייגים - הים לא נבקע לשניים, הסוף היה טרגי, ורבים מן השותפים למסע מתו ברעב ובמגפה. הניסיון הכושל חיזק את התחושה כי אין דרך אמיתית להגשים את חלום השיבה לציון והוביל לייאוש ולהתכנסות פנימה.

בזכות פעילותם של הקייסים - המנהיגים הרוחניים של הקהילה, כוהני הדת שהיו אחראים על טקסי החתונה, הבריתות והתפילות; אלה שדאגו להנחיל מדור לדור את תורת ישראל והדפו בגבורה כל פעילות מיסיונרית בקהילה שנשארה מאוחדת ושמרה על יהדותה בחירוף נפש - את הייאוש החליפה תקווה, ואותה ירשה האמונה. הפעם בהמתנה עיקשת לשעת כושר. והשעה הזאת הגיעה יותר ממאה שנים לאחר מכן. משנות ה־50 ועד לשנות ה־70 של המאה ה־20, היו עליות ספורדיות, יוזמות של אנשים בודדים שנעשו בהיחבא, ובניגוד לעמדת ממשלת ישראל.

בסוף 1979 יצאו לפועל מבצעים חשאיים ראשונים מסוגם: תחילה "מבצע אחים", שבמסגרתו עלו לארץ יהודים - ביניהם בני משפחתי - בעיקר מאזור וולקייט ותיגראי. לאחר כמה שנים יצאו לדרך שני מבצעי הענק - ״משה״ ו״שלמה״, כשמם של שניים מגדולי המנהיגים בהיסטוריה היהודית, האחד מי שהוביל את העם היהודי אל הארץ בלי להיכנס אליה בעצמו, והשני מי שבנה את בית המקדש.

לתהילת המבצעים זכו המנהיגים והמפקדים שפעלו בשטח, מהמוסד, מצה"ל ומחיל האוויר, שהוציאו לפועל את האופרציה המורכבת והמסוכנת. פחות דובר על הגיבורים הנסתרים, השותפים השקטים והמופלאים לסיפור, שעל תעוזתם ועוז רוחם חייבים ללמוד בבתי הספר ובאקדמיה, ולהיות נישאים בפי כול ולעבור מדור לדור, ובכך להפוך לחלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי ומהאתוס הציוני.

אלה הם הגיבורים שצעדו ברגל קילומטרים ארוכים לסודן, מדינת אויב, תוך סיכון חייהם; אלה אסירי ציון - כן, היו רבים כאלה גם באתיופיה - והפעילים שסיכנו את חייהם ופעלו יד ביד עם אנשי המוסד להעלאת היהודים, ובהם הנשים הגיבורות שהיו עמוד התווך של המסע; אלה אותם אלפים שאיבדו את חייהם בדרך, לעתים בלי להותיר אחריהם אפילו קבר, ובני משפחותיהם שהוסיפו לצעוד בדממה. ואלה הם גם הנעדרים הרבים שגורלם לא נודע עד היום.

אחד מאותם אסירי ציון הוא אבי, גרמאי מלכאי, אשר פעל יחד עם המוסד להעלאת יהודים ארצה, ואף ישב בכלא בסודן, שם עבר עינויים קשים לאחר שנתפס בשל הלשנה לשלטונות על פעילותו להצלת יהודים. הוא חלק מסיפור גבורה של גיבורים וגיבורות, כמו אמי, מאזה (טורו) אהרון האמיצה, שנשאה את אחי התינוק על גבה במסע המפרך לסודן תוך שהיא כמעט מאבדת את חייה, ושמרה והגֵנה בחירוף נפש על חיינו במסע ובסודן. הסיפור שלהם, וגם של הגיבורים הנוספים, אלה שלא זכו להגיע לאדמת הקודש, כ־4,000 איש, אישה, ילד וילדה שנספו במסעות הרגליים ובסודן, יסופר כאן.

חובה עלינו גם להזכיר כי לאורך שנים, הרבה לפני המבצעים השונים ועליית יהודי אתיופיה, פעלו רבים מקרב יהודי אתיופיה למען העליות. מקום של כבוד שמור לאלה אשר זעקו את הזעקה והרעידו את אדמת ישראל - וגם את אדמת הקהילות היהודיות שבארצות הברית. הפעילות הזאת מהווה נדבך חשוב ומשמעותי בפתיחת הדרך לעלייה. מקום מיוחד שמור גם לאנשי המוסד שפעלו בתוך מדינת אויב, תוך סיכון חייהם ומתוך שליחות ואמונה שלמה כי מקומם של יהודי אתיופיה הוא בישראל.

●●●

דמיינו לעצמכם לרגע קטן אחד, שבמשך יותר מאלפיים שנה אתם בטוחים שהנכם הקהילה היחידה במינה בעולם, היהודים האחרונים שנותרו בעולם, ויום אחד אתם מגלים שיש עוד כמותכם - יהודים - גם אם בעלי צבע עור שונה מזה שהכרתם. והנה המפגש הזה, המרגש, בין התפוצות עומד להתרחש.

בסוף שנות ה־70 עזבנו, אלפי גיבורים מקהילתי המופלאה ביתא ישראל, את ארץ הולדתנו ובית ילדותנו ויצאנו למסעות ארוכים ומפרכים, אל משאת נפשנו, ירוסלם, כאילו שמענו בת־קול החוזרת על דברי אלוקים לאברהם: "לך־לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״.

במשך שבועות רבים צעדנו ברגל - גברים, נשים, זקנים וטף - מאתיופיה לסודן, ארץ אויב אשר בכל גבעה ובכל עמק בה אורבות סכנות, אימה ופחד.

בתוך הנרטיב הישראלי, שנבנה כבניין לבֵנים סביב סיפורי העליות מכל רחבי העולם, סביב סיפורי גבורה היסטוריים, מקומם של הגיבורים הללו - אחיותי ואחַי מקהילת יהודי אתיופיה - נפקד. לפיכך עלינו מוטלת החובה לזכור ולהזכיר כי אלמלא התעוזה של אלפי האבות והאמהות, הסבים והסבתות שלנו, שיצאו לדרך לא נודעת וחצו את הגבול למדינה שורצת סכנות, המבצעים ההרואיים הללו, שמדינת ישראל כה מתגאה בהם, לא היו יוצאים אל הפועל.

עצרו רגע וחשבו, איזו קהילה יהודית אחרת יכולה לומר שהיא עשתה היסטוריה בשתי רגליה? שצעדה מאות קילומטרים, בלי ג'י־פי־אס או מצפן, כדי להגיע לארץ ישראל. צועדים ומאמינים, צועדים ומתייסרים, צועדים ומשלמים מחיר כבד מנשוא - כ־4,000 גברים, ונשים, ילדות וילדים קיפחו את חייהם בדרכם להגשים את החלום. יש מהם שנעלמו בסודן ונעדרים עד היום, מותירים משפחות בערפל ובכאב גדול. רבים אחרים נקברו בדרך, ולילדיהם או הוריהם לא נותר אפילו קבר לעלות אליו.

לכאורה, בכך הסתיים המסע: עשרות אלפי עולים הגיעו לישראל, ילדיהם כבר גדלים ומתחנכים כאן, ובקרוב גם הדורות השלישי והרביעי ייהפכו לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. אלא שבפועל, המסע לירוסלם לא תם. לא עם ההגעה למחנות הפליטים שבסודן, לא עם העלייה למטוס, אף לא עם הנחיתה בארץ הקודש. המסע עדיין נמשך, והוא חי ובועט, עדיין נאבק לצדק ולשוויון.

מחנות הפליטים, הצעידה במדבריות, הן משל למסע הארוך יותר, הנמשך עד עצם הימים הללו וכנראה יימשך גם בשנים הבאות. הרי גם כעת מוסיפים יהודי אתיופיה לצעוד במסע הקשה והמאתגר בשבילי ישראל, הארץ האהובה שזרמה בעורקיהם אלפי שנים לפני שראו אותה במו עיניהם.

הגיבורים והגיבורות שסיכנו את חייהם כדי להגיע לארץ המובטחת בוודאי לא דמיינו כי בארץ האבות הם יישפטו על פי צבע עורם, שיתייחסו אליהם כזרים, שידרשו מהם לשתוק. לא שטראומת הזרוּת היתה חדשה להם. אדרבה, היא היתה נחלתם התמידית בנופים הפסטורליים של הכפרים באתיופיה, שם כונו ״פלאשים״, כלומר פולשים. חסרי אדמה. זרים.

גם על כך אכתוב, ואשלב סיפורים ומחשבות ורעיונות לתיקון. ואם כבר תיקון, אציב זרקור גם על הדור הצעיר - זה שצעד ברגל לסודן, אך היה צעיר מכדי לזכור; או זה שנולד לאחר העליות, וישראל היא ארץ הולדתו הפיזית, אך הוא נושא עדיין בנפשו ובתרבותו את צלקות המסע שעוברות מדור לדור.

הדור הזה, שנושא את הלפיד והתבגר עם סיפורי העלייה והגבורה, מבין את ההקרבה שהקריבו האמהות והאבות, הסבים והסבתות שלנו; והוא נושא גם צלקות חדשות, של התמודדות בחברה שאינה תמיד שוויונית ומכילה, זאת המסתכלת על צבע העור ולוקה בשלל דעות קדומות, לפני שהיא רואה את האדם העומד מולה. זאת שאינה מכירה את הסיפור של הוריו, שלא תמיד פועלת כדי להכיר ולכבד את מורשתם.

ספר זה נכתב גם עבור הדור הזה, שממשיך לשאת את הלפיד, ונלחם למען שוויון וצדק. עבור כל הצעירות והצעירים שבועטים במוסכמות ובדעות הקדומות. שגאים בצבע עורם, בשפת אִמם ואביהם ובשמם המקורי; שהוריהם למודי הקרבות, שנשאו אותם על כתפיהם ועל גבם בארץ אויב ושחולות המדבר הם חלק בלתי נפרד מסיפור חייהם - מבקשים לומר להם שהם גאים בהם על בחירותיהם, על מאבקיהם, על נכונותם להקריב בדרכם.

זאת גאווה שחקוקה בסלע. גאווה המשמשת תזכורת לכך שמקל המסעות שעבר אל הדור הבא, חשוב לא פחות מן המסעות הרגליים. האבות והאמהות, הסבים והסבתות, מבקשים שנמשיך לספר את הסיפור, שלא נחדל להיאבק ושלא ניתן לייאוש לחדור מבעד לחריצי הדלת, אלינו פנימה.

כי זהו הסיפור שלנו, סיפור שנמשך - ועוד יימשך.

אם הצלחנו להגיע לישראל, למולדתנו, למרות ההתנגדויות והחסמים, בדרך לא דרך, בהליכה של קילומטרים רבים, דרך מדבריות סודן, כי אז עשינו היסטוריה בשתי רגלינו. אנו יכולים לומר בגאווה שעבורנו אין דבר העומד בפני הרצון. זוהי המורשת שעברה אלינו בירושה מהגיבורים והגיבורות של קהילתנו, אנשים הנחבאים אל הכלים. מאבותינו ואמותינו, מהסבים והסבתות, שהם עמוד האש המוביל את המחנה.

על כולנו מוטלת החובה להמשיך להיאבק גם כשהייאוש נוקש בדלת, גם כשהאפליה פושה בכל פינה, גם כשהשוויון נראה עדיין כחלום רחוק - לא פחות מכפי שהיה חלום ירוסלם עבור אבות אבותינו ואמותינו. לצד זאת, לא נשכח שיש הרבה טוב בעולם ובישראל, ושעלינו להתמקד בהישגים, בהצלחות, באנשים הטובים - ובדלת שנפתחת, לא בזו שנסגרת.

מתוך גאווה על הדרך והמסע שעשו הורינו, מתוך נרטיב של עוצמה וחוזק, אנו נאבקים על זכויותינו כיהודים שווים בין שווים. נאבקים למען הילדים והנכדים שלנו. נאבקים כדי שההיסטוריה הייחודית שלנו, שנעלמה מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, תיכנס לספרי הלימוד, תסופר בכל בית. נאבקים כדי שהמסע לירוסלם יגיע אל סיומו.

כשלעצמי, אני רואה חובה ושליחות לכתוב את סיפור העוצמה, סיפור המסע, סיפור המאבק. לספר על דמויות מופת כמו קייס קסתה מנשה זצ״ל, תאמרת עמנואל ורבים אחרים, כדי שייהפכו לנכסי צאן ברזל ויהיו חלק מכל בית בישראל. זאת, משום שסיפור הכמיהה אינו שייך רק להם ולנו, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי כולו. מהאתוס הציוני.

בעיניים שלי, יהודי אתיופיה הם לא פחות מגיבורים.

●●●

ארבעה עשורים כבר חלפו מאז החלה העלייה המשמעותית של יהודי אתיופיה לישראל. ארבעה עשורים שבהם דובר, אפילו יותר מדי, על קהילה "חלשה", על ״האופי השקט״, על ״המופנמות״, על "הנחמדות", ולהבדיל - על ״החוצפה״ שבמחאות החברתיות, או על ״היעדר הכרת תודה״.

במציאות, הנרטיב על "הקהילה החלשה" רחוק כרחוק מזרח ממערב. יהדות אתיופיה היא סמל לעוצמה ולחוזק. קהילה ששמרה על יהדותה במשך יותר מאלפיים שנה הרחק מכל עין מערבית, באדיקות, במסירות ובאהבה. קהילה שמהווה את אחד מפלאי ההישרדות של יהדות בגולה, אי־שם מעבר להרי החושך. סיפור, שלמרבה הצער אינו מסופר מספיק, על אנשים שהם צאצאיה של ממלכה יהודית־אתיופית עתיקה - ממלכת הגדעונים.

במשך אלפי שנים היו יהודי אתיופיה מנותקים מיהודי העולם עד כדי כך שהיו בטוחים כי הם היהודים היחידים בעולם. עם זאת, יקדה בהם האמונה שיבוא יום והם ישובו לאדמתם, למולדתם - לירוסלם. ״ואף על פי שיתמהמה״, אומרת התפילה על אודות ביאת המשיח, ״עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא״. קהילת יהודי אתיופיה המחישה את המשפט הזה הלכה למעשה: בהמתנה יום־יומית ליום הזה, גם בתקופות קשות במיוחד, עד שהוא אכן הגיע לבסוף.

וכשזה קרה, הם לא הסתפקו בהמתנה לגאולה, לא היו פסיבים, הם יצאו להביא אותה לעצמם - במסע ארוך ומטלטל, ממושך, בלתי נתפס ממש. דבר לא עצר את יהודי אתיופיה, ובהם רבים מבני משפחתי, והם יצאו לדרך וצעדו אל הלא־נודע.

אי־אפשר לתת תשובה לשאלה הנצחית, שכנראה תלווה אותנו כל יום מימי חיינו, ״איך - או לחלופין, באמת? - צעדתם ברגל מאתיופיה לסודן כדי להגיע לישראל?״ בלי להכיר ולהבין את כוחה של קהילתי המופלאה והצנועה, את כוחם יוצא הדופן של ההורים והסבים והסבתות שלנו, ושל המנהיגים הדגולים שליוו אותנו מאז ומתמיד, באש ובמים, בשמחה ובעצב, באובדן ובתקומה, עד להגשמת חלום הכיסופים לציון; וגם לאחר מכן, כשהתברר שירוסלם הנכספת שאליה ערגו היא ירושלים אחרת, ולעתים כלל אינה ירוסלם של זהב אלא של נתניה וקריית מלאכי, קריית גת ורחובות, שכל אבן בהן מספרת סיפור על זרות ושוני.

ולא ניתן לענות על השאלה הזו בלי לדבר גם על כוחה של האמונה, אמונה שניצחה את הפחד.

באתיופיה ספגו היהודים, לאורך תקופות ארוכות, פגיעות ורדיפות רבות מצדם של השליטים. כמו בספרי ההיסטוריה העוסקים בגבורתם של היהודים שנאבקו בניסיונות השלטון ההליניסטי לכפות עליהם דת אחרת; או בסיפורי הגבורה על יהודי רוסיה ששמרו על יהדותם מול שלטון קומוניסטי נוקשה וחילוני - כך קרה גם באתיופיה, הרחק מהעין. מאבקי השלטון בקהילת יהודי אתיופיה נשאו בעיקר אופי דתי וניסיונות לכפות עליהם את הנצרות. הם נפגעו ממאבק זה פיזית וכלכלית. איומים על היהודים להתנצר, שאם לא יעשו כן תישלל מהם הזכות לאדמותיהם, היו עניין של יום־יום. ומשלא נכנעו ללחצים, נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים". זרים.

אך יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק, סיכנו את חייהם ללא הרף, וחירפו את נפשם כדי לשמור על יהדותם, לדבוק בה ובאמונתם. אבל היו בהם כאלה שכוחם לא עמד להם, והם המירו את דתם.

את הספר הזה, שנכתב במהלך השנים 2022-2021, החלטתי לכתוב כדי להעמיק ולספר את הסיפור של יהדות אתיופיה כפי שלא סופר עד כה, מתוך רצון לבצע תיקון, כיוון שבניגוד לתפיסה הקיימת בחברה הישראלית על קהילה "חלשה", זאת קהילה עם עוצמות בלתי נדלות וחוזקות יוצאות דופן. זהו סיפור של נחישות, של הקרבה, של מאבקים עזים למען צדק ושוויון, סיפור של עוצמה ענקית. יש בו מן ההיסטוריה הנפלאה של הקהילה שלי, ובכלל זה התייחסות מרובת פנים לאתגרים השונים העומדים עדיין בפניה, ויש בו גם הסתכלות מפוכחת ואופטימית אל העתיד ומחשבות על הדרך לבניית חברה צודקת יותר - לא רק עבור קהילת יוצאי אתיופיה, אלא למען החברה הישראלית כולה.

קריאה נעימה.