פריצת מוח

פריצת מוח

הלילה בו התגלגלה לידי מגילת העלילה, גם הוא ראוי שיסופר בו, אך קצרה היריעה. באותן שנים החזקתי במשרה נחשקת — עורכו של מדור המדע ביומון נפוץ. מטעם זה, וגם משום שלפני שנים רבות חבשנו, אני ואברהם - אברוּם פרוּם, ספסל משותף בבית הספר התיכון, אישר לי העורך את הנסיעה לכנס המיוחד למדעי המוח והתובנה, שנערך באותו אביב באוניברסיטת בּרקלי שבקליפורניה.

שמו של אברום — עכשיו פרופסור פרום — כבר נודע בעולם המדע כאחד המובילים בתחום חקר המוח האנושי. רבים ניבאו כי לא רחוק היום בו יוענק לו פרס נובל על רעיונותיו המקוריים, ועל עבודותיו המבריקות בתחום.

באמצעות מזכירות הכנס השׂגתי את מספר הטלפון הנייד של אברום. הוא זכר אותי. רווח לי לשמוע נימה של שמחה אמיתית בקולו, עת הפציר בי להתקשר עמו שוב מייד עם הגעתי לבית המלון.

כך עשיתי, וכבר באותו ערב נפגשנו בקפיטריה שבקומה הראשונה. אברום הגיע בג'ינס וחולצת טריקו נטולת צווארון. הוא לחץ את ידי בחוזקה. על פניו נהר חיוך ידידותי רחב. עיניו הבריקו באור בהיר וממוקד, ואני ציינתי לעצמי שלבד ממצחו שגבה ופרץ לפנים ככדור בוהק, כמעט שלא חל בו שינוי.

שתינו קפה אמריקאי שטעמו איום, נגסנו בזהירות בעוגית "דוֹנָט" מסוכרת יתר על המידה, והחלפנו זיכרונות של סתם. אחר־כך דיברנו קצת "פוליטיקה". אברום אמר שהוא מאוד מתעניין בכל מה שמתרחש "אצלכם". לא רציתי להיגרר לוויכוח פוליטי. קיוויתי לקבל מאברום מספר טיפים בלעדיים אודות תכנית המחקר החדשה שלו.

"המוח האנושי", שיניתי נושא, "דומה שככל שאנו מעמיקים בחקרו, כך פוחתת הבנתנו אותו". לשמחתי התרצה אברום לנגוס בפיתיון שזרקתי.

"המוח מוגבל לתחום הגלגלת, וספק אם קופסה זו אכן ניתנת לפריצה," אמר בטון מהורהר. הוא שלף בתנועה חדה עט מכיס חולצתו, ושרטט קו ישר על מפית נייר. על הקו האופקי חרט שני קווים אנכיים.

"השכל האנושי מסוגל לתפוש רק את הקטע האמצעי של ה'זמן מרחב'. יש לנו תמונה טובה למדי לגבי טווח מוגבל שאנו מהווים את מרכזו, אבל הבנה קלושה מאוד או אפילו 'בּלק־אאוּט' מוחלט, לגבי כל מה שקשור בתחילתם של הדברים — ובסופם, או לגבי השאלה הגדולה מכולן — אם יש בכלל לדברים תחילה וסוף הניתנים להגדרה".

"זוהי שאלה פילוסופית או תיאולוגית יותר מאשר מדעית," הצעתי.

"לא!" פסק אברום בקול תקיף, "זוהי שאלה של כושר חישוב בלבד". הוא החזיר את העט המוכסף לכיסו. "גם בתום מיליוני שנות אבולוציה, כושר החשיבה והחישוב של המוח האנושי, נשארו מוגבלים ביותר. המדע, באמצעות שכלולים טכנולוגיים, מתגלגל מגַָלילֵאוֹ לניוּטון, מניוטון לאיינשטיין, ומאיינשטיין למי שיזרחו לנו בדורות הבאים, אבל מבחינת האינטלקט, גם ניוטון וגם איינשטיין — היו אסירי כִּלאו הצר של המוח".

"משמע, שכפי שאלוף הרמת המשקולות, אינו יכול להרים את עצמו בכיסאו, כך גם נבצר מן המוח האנושי לפענח את חידת קיומו?"

אברום פרום שתק רגע ארוך, ואחר פלט כמעט בלחישה — "אולי".

הקהל שמילא עד אפס מקום את האודיטוריום המרכזי, העיד על המוניטין יוצא הדופן שיצא בקהילייה המדעית לפרופסור פרום. ההרצאה הייתה מפתיעה ומבריקה כסערת ברקים בצהרי יום קיץ. באמצעות קטעי ווידאו קצרים, הציג אברום ניסוי מדהים שערך בצמד עכברים לבנים.

תחילה בודד הצוות את שני העכברים שהצטיינו במיוחד בקריאת מבוכים. לאחר מכן הורדמו העכברים, ומוחו של האחד נעקר ממקומו והושתל בגלגלתו של האחר, שהורחבה באמצעות קופסת פלטינה חלקה ומבריקה.

כעבור ארבעה שבועות בלבד, לא רק שהעכבר בעל המוח הכפול החלים לחלוטין, אלא שאף הפך להיות "עכבר על", בעל ביצועי מבוך מדהימים. בניסוי האחרון שנערך כשישה שבועות לאחר ההשתלה, ניתן לעכבר להשקיף על מבוך חדש ממבט־על, וכאשר הונח על רצפת המבוך, דהר את העקלתון כולו בזמן שיא, ומבלי שטעה אפילו פעם אחת.

הקהל מחא כפיים בהתלהבות, ואני הרהרתי בעכבר התורם, שגווייתו חלוּלת הגלגלת הושלכה לפח האשפה.

קיוויתי לפגוש את אברום לאחר ההרצאה, אבל הוא נעלם. ניסיתי להתקשר וקיבלתי מענה קולי המודיע ש"המספר אינו פעיל". ממזכירות האוניברסיטה נמסר לי שפרופסור פרום לא חידש את חוזהו, ועזב מבלי להשאיר כתובת או פרטי התקשרות. יותר לא שמעתי מאברום עד אותו לילה חשוך וגשום, שבו באורח מוזר ומפחיד למדי, התגלגל לידי אותו קטע יומן.

הייתה זו מגילה בקוטר של כעשרים מילימטרים, מגוללת בתוך גליל קרטון חום שלא נשא עליו שום ציון. המגילה עצמה, ניכר שנגזרה או נקרעה ממנה ראשיתה, וארכו של מה שנותר היה, בפרישה מלאה, כארבעים סנטימטרים בלבד. הכיתוב היה באותיות עבריות שחורות וצפופות. היו שם לא מעט שגיאות כתיב, ולמרות מרחק השנים יכולתי לזהות בנקל את כתב ידו של אברום שמחיבוריו ועבודותיו העתקתי לא פעם בימי בית־הספר.

בשעה שתיים לפנות בוקר, לאור מנורת לילה שהפיקה אור אפור וחיוור, קראתי את הכתוב בהתרגשות הולכת וגוברת.

"יום רביעי, עשרים ושלושה במאי. אנו מתגוררים כבר חודשיים בווילה מיסתריוֹזה. ההכנות הושלמו. הצוות של פרופסור אוֹטוֹלנגי הוא מן המעלה הראשונה. הציוד חדיש ומשוכלל ביותר. הניתוח אינו חסר סיכונים, אבל אינני מהרהר בכך כלל. איזו משמעות יש לעשר או עשרים שנות חיים נוספות מול הסיכוי והאתגר המדעי המלהיב ביותר של כל הזמנים...".

יום חמישי, עשרים וארבעה במאי. היום חגגנו שלושתנו בארוחת ערב לאור נרות. אכלנו כבד אווז צלוי עם פטריות פּוֹרצ'יני, וחיסלנו בקבוק ענק של יין קיאנטי משובח. אין כמו יינות איטליה. שום יין קליפורני, וגם לא צרפתי או ספרדי, לא ישווה להם. מחר אנו עורכים את ההגרלה...".

"יום שבת. עשרים ושישי במאי. הפּוּר נפל. פרופסור צוּניאוֹשי המסכן. הוא קיבל את תוצאות ההגרלה בפנים קפואות כיאה לצאצא גאה של גזע הלוחמים הסמוראים. הוא בירך אותי ואת פרופסור אוטולנגי, ואף הצליח להעלות חיוך על פניו — תופעה נדירה אצלו גם בימים רגילים. פרופסור צוניאושי, חבר יקר ואמיץ. מדען דגול. יבוא יום ושמו ייחרט באותיות זהב בספר חלוצי המדע".

"יום שני, עשרים ושמונה במאי. השעה עשר בבוקר. נותרו עוד שעתיים. רציתי להיפרד בלחיצת יד מצוניאושי אבל אוטולנגי מונע זאת. אולי הצדק עימו. בעוד מספר דקות אכנס לחדר ההכנות. אני נמנע מלשאול על הפרוצדורה המדויקת. אני בטוח לחלוטין בתיאוריה של חיבור המוחות. נלהב מן הסיכוי להתעורר כאדם הראשון בהיסטוריה שעל צווארו מורכב מוח על".

"אנחנו מקצרים את דרכה של האבולוציה במיליוני שנים!!!"

"אני בוטח לחלוטין בכישוריו של הפרופסור אוטולנגי. אין ספק שהוא היום מנתח המוח המוכשר ביותר בעולם. צר לי עליך צוניאושי החביב... יסלח לנו אלוהים".

קראתי את הדברים בקדחתנות. הדם הלם ברקותי בפראות. עיני צרבו, אבל לא יכולתי להתיקן מן המגילה הרוטטת בין אצבעותיי. עכשיו התחלפה הדיו השחורה בירוקה. האותיות הקטנות והמעוגלות, הפכו גדולות ומעוותות. הקטע הבא לא נשא כל תאריך.

"לדברי פרופסור אוטולנגי החלמתי מתנהלת לפי הצפיות. איננו מאבחנים פגיעה בפונקציה חיונית כלשהי. אוטולנגי מסרב להתחיל בסדרת המבחנים. הוא טוען שעדיין מוקדם מדי, שאסור לי לאמץ את מוחי. אני חסר אונים. ערכתי לעצמי בחינה קטנה בטור המספרים. לא הצלחתי לזכור יותר מעשרה. אני מאוכזב. משתדל לא לחשוב כלל על צוניאושי. אני מקווה שאבותיו הסמוראים קיבלו את פניו בכל הכבוד המגיע לו".

מתחת לשורה זו, הפך הכתב לכּאוֹטי וכמעט בלתי קריא. ספק אם ההמשך נרשם ברצף אחד.

"ובכן, אני עדיין חי. 'קופסת הפח' מטרידה אותי מאוד. לפעמים היא מכאיבה ולפעמים מתחשק לי לגרד אותה. בעיקר מציקה לי העובדה הפשוטה שאינני יכול להניח את ראשי על הכר בתנוחה שבה הייתי מורגל. פרופסור אוטולנגי עדיין אופטימי, למרות שבמבחן קטן שאילצתי אותו לערוך לי היום הוצאתי תוצאה בינונית למדי.

ראשי כבד. הטִנטוּן והצלצולים באוזניי אינם מרפים. העייפות גוברת. כרגע לא הצלחתי לשחזר אפילו טור של חמישה מספרים בני ארבע ספרות.

הפרופסור מסתיר ממני משהו. הוא נמנע מלהביט בעיניי. תוקפים אותי כאבי ראש עזים. הנה, ממש עכשיו — כאב ראש נורא.

אני חושש שמתפתחת בתוך הקופסה איזו גָנגרנה. אני כמעט יכול לחוש בריח הריקבון בתוך מחילות אפי. פתאום הופיעו גירודים עזים מתחת למצח. כאילו מיליון תולעים קטנות ולבנות חותרות ורוחשות שם. הפרופסור משקר לי... אני מתחיל לחשוש שימיי ספורים".

הצריבה בעיניי התעצמה. נאלצתי לעוצמן למספר שניות. כאשר פקחתין שוב, קראתי בתדהמה את המשפט החותם את המגילה. המשפט האחרון שהייתי מצפה למצוא שם. אמירתו המסכמת של החכם באדם החותמת את ספר קהלת הופיעה באותיות דפוס עקומות:

"סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם"