הקליפה הדקה של כדור־הארץ

הקדמה

ראשיתו של ספר זה בהזמנה שקיבלתי מהוצאת Mondadori להכין מבוא רחב להוצאה המקובצת של כתבי דויד גרוסמן באיטלקית, האמורה לראות אור בשנת 2024. מאחר שבמשך השנים כתבתי לא מעט על דויד גרוסמן, לא נראה לי האתגר גדול מדי, וניגשתי למלאכת הכתיבה. מהר מאוד התחוור לי שכל מה שעשיתי במשך השנים לא יוכל עכשיו לסייע לי הרבה.

קריאה חוזרת בספרים גילתה לי פנים חדשות, שאולי הובהרו מכוחם של הספרים החדשים שבאו בעקבותיהם, ואולי הובהרו לי מכוחם של שינויים שחלו בי־עצמי במהלך ארבעת העשורים האחרונים. מכל מקום, התגובות שהגבתי לאורך השנים על הספרים עם הופעתם לא נראו לי חומר גלם מספיק למשימה זו; הבנתי כי על־מנת לארגן את הדברים כמבוא שיהיה הן מוסמך, הן אינטגרטיבי והן קליט, יהיה עלי לחשוב על הכל מחדש. יתר על כן, על־מנת לחבר את המבוא, אפשר לומר שהיה עלי להפוך במידה מסוימת למי שכבר כתב ספר מקיף ושלם על המחבר.

לצורך העבודה כתבתי אפוא רשימות הכנה, שהצטברו לבסוף לכמות גדולה פי כמה וכמה מהיקפו של הטקסט המוזמן. ולאחר שמסרתי אותו סוף־סוף להוצאה, חשבתי שאולי זו גם הזדמנות להעניק לחומר הצבור את תבנית הספר, המתבקשת כל־כך.

עובדה זו מסבירה גם משהו על טיבו של החיבור הנוכחי: למרות השמירה על אמות־המידה המחקריות, לא ראיתי בו, כשלעצמו, ספר מחקר. הוא אינו מבקש להציג תזה כזאת או אחרת, וגם אינו מאורגן סביב שאלת מחקר או סוגיה ספציפית, אלא במידה רבה אינו חדל להתנהג כמבוא. זו מונוגרפיה שעניינה בראש ובראשונה הצגה ראשונית, שיטתית ככל האפשר, של קורפוס מוגדר ונתון.

אומנם אין כוונתי לומר שמדובר אך ורק בסיכום של ידע קיים; לאורך הדרך יש לא מעט ניסיונות לקבוע עמדה בנקודות ספציפיות השנויות במחלוקת, או להציג הבנות חדשות במקומות שהמחקר טרם נתן דעתו עליהם, אבל כל זה קיים בראש ובראשונה לצורך השיטתיות של הדיון, ועולה ככל שהדברים מתבקשים מן הטקסטים עצמם. מטרתו המרכזית של הספר אינה בהצגה של תזה עקבית, אלא בניסיון להביא תיאור עקבי של פיגורה ספרותית מורכבת.

מבוא, ולא כל שכן כזה המיועד לקהל קוראים זר, פטור למעשה מלגעת בשאלות של התקבלות הסופר, ולא כל שכן - מעיסוק במחקר שנעשה על־אודותיו. הפיכת המבוא לספר חייבה אותי אפוא לפתוח את דברי לדיאלוג עם המחקר והביקורת הקיימים. דויד גרוסמן הוא בלי ספק מן הפופולריים בסופרי הספרות העברית של הדורות האחרונים, וכתביו עוררו אינספור רשימות ומאמרים, אוהדים יותר או גם פחות. אבל הדבר המפליא הוא שחרף פופולריות זו, היקף המחקר הממשי ביצירותיו אינו רחב ביותר. די לציין שלמרות שפע האִזכורים של גרוסמן והכתיבה על־אודותיו, למעשה יצאו עד כה רק שני ספרים שלמים העוסקים ביצירתו, ושניהם מחקרים או מסות הממוקדים באספקט ו/או בקורפוס מוגדרים ומצומצמים.¹ בצד זה יש ויש כמובן מאמרי מחקר בבמות שונות, אבל הרוב הגדול של הספרות הביקורתית הרחבה וההתייחסות לדויד גרוסמן הם מאמרי ביקורת, רשימות וראיונות בעיתונות היומית ובכתבי־עת פריפריים, ורובם טקסטים שלא כונסו מעולם.

השתדלתי לאתר כל מה שניתן בתחום זה, בין שאלה מחקרים מובהקים ובין שרשימות ביקורת, אך אני יודע בוודאות שלפחות בתחום רשימות הביקורת יש עוד לא מעט חומר שלא הגיע לידי. אילו היה ספרי מתמקד בסוגיית ההתקבלות, ודאי שלא הייתי רשאי להשאיר שוליים כאלה, אלא שנגעתי בשאלות ההתקבלות בעיקר בנושאים שהיו שנויים במחלוקת, כמו היחס לשואה בעיין ערך אהבה, או היחס ל"מצב" באשה בורחת מבשורה, אבל לא זה ולא זה הם מוקד הספר.

העניין שלי בביקורת נובע מכך שלעתים קרובות קווי התיחום בינה לבין הכתיבה המחקרית מטושטשים למדי מלכתחילה. חלק מכותבי הרצנזיות הם ביסודו של דבר גם חוקרי היצירות (גרשון שקד, אריאל הירשפלד, מיכאל גלוזמן ורבים אחרים), וממילא הדברים שהם אומרים ברשימותיהם עומדים ביחס קרוב יותר לעבודת המחקר שלהם, מאשר אל הביקורת. אבל הרבה מעבר למאמריהם של בעלי הסמכא האלה, הופתעתי לראות שברשימות הביקורת, גם אלה של המקומונים או של הבמות הנידחות והזניחות ביותר, ניתן למצוא מדי פעם הבחנות דקות ופוריות לא פחות מאלה שבבמות המחקר הנחשבות והמרכזיות. וכך, אף שהיו שם דברים רבים היפים רק לשעתם, או גם לא זה, התגלתה הנבירה באותו חומר ככדאית ביותר. צברתי אפוא כמות לא מבוטלת של רצנזיות, כפי שניתן לראות ברשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר. לא על כל החומר הזה אני ממליץ, אף־על־פי־כן, כאשר היה מקום לכך - וזה קרה לא מעט - הפניתי אל הטקסטים הללו ואף ציטטתי מהם.

עכשיו, כשהספר עומד לראות אור, אני שמח להביא רשימה לא ארוכה, אך מכובדת ויקרה לי מאוד, של מי שאני מודה להם:

במהלך הכתיבה והכנת הטקסט סייעו לי מאוד צוות היעץ של הספרייה של אוניברסיטת חיפה, וצוות מחלקת האוספים המיוחדים בבית הספרים הלאומי בירושלים, ותרמו תרומה גדולה באיתור חומרים עיתונאיים ותכתובות.

ידידותי ועמיתותי פרופ' מיכל בן חורין והסופרת שרה שילה הקדישו זמן רב לקריאת כתב־היד בגרסותיו השונות, וקשה להפריז בערך של הערותיהן ותגובותיהן לקראת עיצובו של הנוסח הסופי.

מנחם פרי, שערך את מאמרי הראשונים על דויד גרוסמן לפני כארבעה עשורים במסגרת כתב העת סימן קריאה, קיבל עכשיו את ספרי בנדיבות ובזרועות פתוחות לשם הוצאתו בספריה החדשה במסגרת ספרי סימן קריאה ותרם לו בעריכתו.

מירי צפריר, עורכת המשנה, והצוות של הוצאת הקיבוץ המאוחד טיפלו במסירות ובאדיבות בהתקנת הספר, הגהתו והפקתו.

הוצאת הספר התאפשרה במידה רבה הודות לסיוע שקיבלתי לשם כך מרשות המחקר של אוניברסיטת חיפה, מהפקולטה למדעי הרוח באותו מוסד, וממרכז הספר והספריות.

קצת מוזר להודות למי שהוא המושא לספרי, אבל דויד גרוסמן, הנושא בתפקיד הזה, לא היה יכול למלאו טוב יותר: במקומות שבהם נזקקתי לו סייע לי בנדיבות, ובשאר המקומות נקט עמדה של ריחוק ושל אמון מלא, שהעניקה לי מרחב פעולה פתוח, וחופש לכתוב כל דבר, נקי מכל מבוכה או תחושה של חייבות.

ולבסוף - אשתי, רחל צורן, שהיתה שותפתי לקריאת יצירותיו של דויד במשך שנים רבות, ובלי דקויות הבנתה והבחנתה, ספק אם הספר היה נראה כפי שהוא נראה עכשיו.

לכל אלה נתונה תודתי החמה.

גבריאל צורן

חיפה, דצמבר 2023

חיים ומפעל־חיים: הערת פתיחה

סיפוריו הראשונים של דויד גרוסמן החלו להופיע בראשית שנות השמונים, ומיד עם פרסומם זכו לתשומת־לב כמעט חסרת־תקדים. בתוך זמן קצר הוא תפס מקום של מעין "קלסיקון", בצידם של שני מחברי הפרוזה הוותיקים, א"ב יהושע ועמוס עוז, וזאת אף שמבחינת גילו הוא צעיר מהם כמעט בשנות דור, ומשתייך למה שנוטים לכנות "דור יום הכיפורים".² כתביו שפורסמו מאז מונים שורה ארוכה של רומאנים ונובלות, ובנוסף לכך ספרי נוער, שפע של ספרי ילדים, מעט מחזות, וכתיבה פובליציסטית ועיתונאית ערה.

תשומת־הלב שזכה בה התפשטה מהר מאוד גם מעבר לגבולות הארץ; ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בשורה ארוכה של פרסים בארץ ובעולם. מעבר למעמדו כסופר, הוא מרבה להגיב על סוגיות ציבוריות חברתיות ופוליטיות, וקולו השפוי הוא אחד הצלולים שבמחנה השמאל הישראלי, והוא זוכה לקשב גם בקרב מי שאינם שותפים מובהקים לעמדותיו.³ גם בעולם הוא מייצג את פניה המתונים, המפוכחים ורודפי השלום של ישראל, שבמערכות הפוליטיות והציבוריות הקיימות הם ניכרים פחות ופחות.

הביוגרפיה שלו נטולת קווי היכר יוצאי־דופן, והיא, על־פי דרכה, ישראלית מאוד. הוא נולד בירושלים ב-1954 (ב-25 בינואר). אמו ילידת הארץ, בת למשפחה שהגיעה מפולין בשנות ה-20. אביו עלה לארץ מפולין ב-1936. ילדותו עברה עליו בשכונותיה המערביות של ירושלים, תחילה שכונת העולים קריית יובל, ומאוחר יותר שכונת בית־הכרם, המבוססת יותר. אביו עבד כנהג אוטובוס, ומאוחר יותר כמתווך נדל"ן. דויד למד בבית־הספר בית־הכרם, ומאוחר יותר בתיכון שליד האוניברסיטה העברית. מגיל צעיר עבד כשחקן וכשדרן ב"קול ישראל". בצבא שירת ארבע שנים בחיל המודיעין, ולאחר־מכן חזר לעבוד ברדיו כעורך, מגיש וכותב תוכניות ותסכיתים לילדים ולמבוגרים. במקביל לעבודתו למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית.

ספרו הראשון, דו־קרב (1982), חובר במקורו כסדרת רדיו לילדים, ועם פרסומו זכה בפרס "זאב". סיפורים אחרים שכתב באותו זמן, "חמורים" ו"יאני על ההר" זכו אף הם, עוד טרם פרסומם, בפרסי ביכורים ("פרס ניומן לסופר צעיר" ב-1979 ו"פרס הרי הרשון" ב-1980). זמן קצר לאחר־מכן הופיעו סיפוריו בכתב העת סימן קריאה בעריכת מנחם פרי, ומיד בסמוך לכך בקובץ סיפוריו הראשון, גם כן בהוצאת "ספרי סימן קריאה". ב-1988 התפטר מעבודתו בשירות השידור בעקבות חילוקי דעות עם הממונים עליו, ומאז הוא חי אך ורק מכתיבתו. והוא ממשיך עד היום להוציא את כל ספריו, לרבות ספרי עיון ונוער, בעריכתו של מנחם פרי בהוצאת ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, ואילו את סיפוריו לילדים הוא מוציא בקביעות בהוצאת עם עובד.

הוא נשוי למיכל אשל, פסיכולוגית קלינית במקצועה, והם הביאו לעולם שני בנים, יונתן ואורי, ובת אחת, רות. לימים גויסו שני בניו זה אחר זה לצה"ל, ושירתו שניהם בחיל השריון. בשנת 2006, כשהיה בנו הצעיר, אורי, קרוב לסוף השירות, פרצה מלחמת לבנון השנייה, וביום האחרון ללחימה נפל אורי מפגיעה של טיל בטנק שלו. הדבר שהעצים עוד יותר את הטרגיות שבכך הוא שממש קודם־לכן קרא דויד גרוסמן, יחד עם סופרים עמיתים, להפסקת הלחימה ולכניסה למשא־ומתן.

מיותר לומר אילו תעצומות נפש נדרשו ממנו וממשפחתו כדי לעמוד באסון הזה. אבל הוא המשיך כל הזמן בפעילותו הספרותית והפובליציסטית, וממשיך בה גם כיום, הגם שאותות הטראומה ניכרים היטב בכל עבודתו.

האם ניתן, במקביל לקווים ביוגרפיים אלה, לשרטט גם תהליך פנימי של צמיחה ספרותית? האם יש מקום לדבר על ביוגרפיה ספרותית?

קריאה בכתביו תגלה כי יש קווים משותפים לכל מה שכתב במהלך ארבעת העשורים של היצירה שלו: יש תמות המלוות את כתיבתו מראשיתה, ויש קווי היכר סגנוניים שניתן לזהותם בלי קשר לזמן. אף־על־פי־כן ניתן לאפיין במהלך הקריירה הספרותית שלו שלוש תקופות עיקריות, הגם שקווי ההבחנה ביניהן לא לגמרי ברורים ומובהקים.

ניתן לסמן כתקופה ראשונה את פעילותו בשנים 1986-1980, ותקופה זו מתאפיינת בתהליך ההתגבשות שמתקיים בה. ניכר בה גישוש מסוים אחרי הקול האמיתי, וניתן לסמן קו מרשים, וגם מהיר מאוד, של צמיחה מסיפוריו הראשונים של סופר אלמוני ומבטיח, ועד לרומאן הגדול ופורץ הדרך עיין ערך אהבה. תקופה זו ניתן לאפיין ב"הליכה בגדולות": כתיבתו הספרותית נוגעת בגורלות פרטיים, אך הללו משיקים לשאלות היסטוריות וציבוריות גדולות: במיוחד סוגיית הכיבוש ב חיוך הגדי וסוגיית השואה וספיחיה ב עיין ערך אהבה.

התקופה השנייה נמשכת בין 1987 בערך ל-2003, ובמהלכה גרוסמן הוא כבר סופר מוכר ומוערך בארץ ובעולם. בתוכה קשה יותר להצביע על שינויים פנימיים או התפתחויות פנימיות. העניין הספרותי בתקופה זו מצטמצם יותר לשאלות על עולמו של הפרט, ולזירות המשפחה והזוגיות. כך ב ספר הדקדוק הפנימי (1991), שתהיי לי הסכין (1998), בגוף אני מבינה (2002). במוקד עומדת השאלה הפסיכו־פיזית, יחסי אדם עם גופו, ובמסגרת זו נבדקים גם יחסי האדם עם זולתו; הדגש הוא בעיקר על קיומו של האדם בעולם; לעומת זאת הסוגיות של האדם כיצור חברתי, והמסגרות החברתיות וההיסטוריות שהוא נתון בהן, נוכחות פחות בכתיבה הספרותית של השנים הללו. אין פירוש הדבר כי הן חדלות לעניין אותו; אבל המקום שבו הן מוצאות את ביטוין הוא בעיקר מחוץ לפעילות הספרותית המובהקת: באותה תקופה מחבר דויד גרוסמן גם שני ספרי רפורטאז'ה רבי־השפעה, הנוגעים בסוגיות החברתיות הנפיצות ביותר: הזמן הצהוב (1987), המוקדש לסקירת המצב בשטחים ו נוכחים נפקדים (1992), המוקדש לניתוח עולמם של הערבים אזרחי ישראל. כביכול מה שב חיוך הגדי של התקופה המוקדמת נתפס כפרויקט אחד, מתפצל בתקופה זו לשני מהלכים נפרדים. חוויית האבהות שחווה דויד גרוסמן בתקופה זו מניבה גם שפע של ספרי ילדים, ביניהם סדרת "ספרי איתמר" הפופולרית, ורבים אחרים, וכמו־כן שני רומאנים לנוער, שזכו לקהל קוראים נלהב גם מקרב המבוגרים, יש ילדים זיגזג (1994) ומישהו לרוץ אתו (2000).

התקופה השלישית, שראשיתה בערך ב-2003, קשורה אף היא בחוויית הורות, אולם הפעם - חוויית הורות לילדים גדולים הנקראים לשירות צבאי; וזמן קצר לאחר־מכן, הטראומה של השכול. נושאי כתיבתו באותה תקופה קשורים בחוויה של הקדשת הבן והועדתו למשימות לאומיות (המסה המקראית דבש אריות, 2003; והרומאן אשה בורחת מבשורה, 2008), והתקופה נמשכת בסיפורים על התמודדות עם בשורות קשות ואסונות (נופל מחוץ לזמן, 2011; סוס אחד נכנס לבר, 2014; ואתי החיים משחק הרבה, 2019). בתקופה זו ניתן להבחין שוב בשילוב הדדי בין הספֵירה האישית לציבורית, שהרי הטראומה שביסוד הסיפורים הללו כרוכה על־פי־רוב בהתערבות של רשויות פוליטיות בחיי הפרט, ורפיפות הקיום בכללותה נתפסת בתקופה זו בעיקר כתוצר של עמידה מול שרירות ציבורית.⁴

כמו שאמרנו, ה"תקופות" האלה אינן מופרדות בחדות, וחלק נכבד מאוד מן התמטיקה ומן האפיונים האמנותיים בכתיבתו של דויד גרוסמן חוצה את גבולותיהן וניכר, לעתים בבירור רב, לאורך כל התקופות. אם הקו הכרונולוגי הליניארי כמאפיין של התפתחות מעורר אפוא אי־נחת, אפשר גם ללכת בדרך אחרת, ולהמיר את הכרונולוגיה במיפוי, שיציג את מכלול היצירה במונחים מרחביים יותר. מיפוי כזה ייצור מודל מדומיין ומופשט לא פחות מזה הכרונולוגי, אף־על־פי־כן הוא יכול להפנות את שימת־הלב לדברים קצת שונים, ולסייע מעט לאישוש הדברים שכבר הובחנו.

אם נבקש אפוא למפות את כלל יצירתו של דויד גרוסמן, נוכל להבחין בשלוש טטרלוגיות העומדות בחזית או במרכז המכלול כולו:

הטטרלוגיה הראשונה מוכלת למעשה בתוך הרומאן עיין ערך אהבה, והיא עומדת על ארבע יחידות, המשולבות זו בזו, אך לכל אחת מהן עצמאות יחסית: "מומיק", "ברונו", "וסרמן", ו"האנציקלופדיה על חיי קאזיק". על עצמאותן היחסית של היחידות תוכל להעיד העובדה שהיחידה הראשונה אכן יצאה לאור גם כספר נפרד (מומיק, 2005).⁵ אף־על־פי־כן, מדובר כמובן ברומאן אחדותי, ואם נגדיר את המבנה המרובע שלו כטטרלוגיה, הרי זו טטרלוגיה במובן אורגני מכוּון וחמור.⁶

הטטרלוגיה הבאה חופשית יותר במבנה, וחלקיה עצמאיים ועומדים גם בפני עצמם. נוכל לכנות אותה "טטרלוגיית הגוף והנפש", כי מה שמצרף את יחידותיה הוא העיסוק האובססיבי שבכל אחת מהן בשאלה הפסיכו־פיזית. היא עומדת על היצירות ספר הדקדוק הפנימי (1990), שתהיי לי הסכין (1998), "אִטרוף" ו"בגוף אני מבינה" (2002).

את הטטרלוגיה השלישית נוכל לכנות "טטרלוגיית הבשורה והאובדן", ומה שמצרף את יחידותיה הוא שכולן נכתבו בתגובה לשכול ולאובדן שחווה דויד גרוסמן בעקבות מלחמת לבנון השנייה. היא עומדת על היצירות אשה בורחת מבשורה (2008), נופל מחוץ לזמן (2011), סוס אחד נכנס לבר (2014), ואתי החיים משחק הרבה (2019).

האופן שבו הטטרלוגיות הללו מתייחסות אל שאר הפעילות הספרותית משתנה ממקרה למקרה. הטטרלוגיה הראשונה מציינת את נקודת השיא של תקופת התפתחות וגישושים ספרותיים בת שש שנים; הטטרלוגיה השנייה מוקפת בפעילויות המגדירות את עצמן כנבדלות ממנה: מול העיסוק האובססיבי בסוגיה הפסיכו־פיזית, המביאה כמובן להסתגרות בעולמו של הפרט, מוצעת, כפי שכבר ציינו למעלה, התייחסות אל שאלות ציבוריות וכלליות באמצעות כתיבה בז'אנרים של רפורטא'ה עיתונאית, ומול תפיסת העולם הפסימית העולה מן הכתיבה למבוגרים, מוצעים שני הרומאנים לנוער, העוסקים בסוגיות דומות, אבל מתוך ראיית עולם אופטימית יותר. הטטרלוגיה השלישית, לעומת זאת, מוקפת בקורפוס עשיר של סיפורי ילדים, מאמרי דעה עיתונאיים, וגם שורת נאומים בעלי משקל.⁷

בין שנגדיר את הדברים במונחים כרונולוגיים, ובין שבמונחים מרחביים, בכל מקרה נמצא לפנינו קורפוס המתחלק לשלושה תת־גופים. נחלק אפוא את הדיון שלהלן בעקבות אותה סכמה לשלושה שערים: שער ראשון - "בין ההר לארץ־שם" - יעסוק בהתפתחות היצירתית המובילה עד לרומאן עיין ערך אהבה; השער השני, "הגוף והבית", יעסוק במכלול הטקסטים שבמרכזם הבעיה הפסיכו־פיזית, וגם בטקסטים אחרים המגיבים על המכלול הזה. השער השלישי, "קצר פה כל־כך האביב", יעסוק בנושא האובדן וההתמודדות עמו, על היבטיה הפוליטיים והפסיכולוגיים, ובמוקד תעמוד חוויית השכול.