אני, חבקוק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני, חבקוק

אני, חבקוק

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: טוטם ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 238 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 58 דק'

רבקה רז

רבקה רז (נולדה ב-9 בדצמבר 1936) היא סופרת, משוררת, מתרגמת ועיתונאית ישראלית. רז שהתה שנה בפריז ושנה בדבלין שבאירלנד. משם נדדה דרך לונדון ושהתה מספר שנים בנורווגיה, שם לימדה ספרות עברית באוניברסיטת אוסלו וכתבה מאמרים על ספרות עברית בעיתון הנפוץ "Aftenposten" באוסלו. בהמשך שהתה בשוודיה, דנמרק והולנד. בהולנד (1970-1965) לימדה באוניברסיטת חרונינגן וכתבה מאמרים לעיתונים Dagbladet ,Rotterdam Courant & ולמגזינים Vrei Nederland & Zero.

ב-1970, אחרי שהות של חמש שנים באמסטרדם, חזרה לישראל יחד עם הבמאי איזי אברהמי. כאן כתבו שניהם את הטקסט והפזמונים למחזמר והאנטי-מלחמתי "קפוץ", בליווי מוזיקה של דני סנדרסון, עם הזמר עוזי פוקס ועם יוסי אלפי בתפקיד ראשי. ב-1991, במהלך מלחמת המפרץ, ולרגל עבודתה ככתבת תרבות ואמנות ל"ידיעות אמריקה", פגשה את המלחין בן-ציון אורגד, חתן פרס ישראל למוזיקה. יחד יצרו את היצירה המוזיקלית "קולות", (2001) עם טקסט מתוך "בצלם אישה" של רז ומוזיקה לקלרינט של אורגד. היצירה בוצעה בעברית ובאנגלית.

ספריה ראו אור בארץ, בארצות הברית, בספרד, בשווייץ ובהולנד.

כתבותיה בנושאי אמנות, תיאטרון וספרות הופיעו במגזינים "שבעה ימים" ו"ידיעות אמריקה" של ידיעות אחרונות בניו יורק, בכתבי העת לאמנות "סטודיו", "ארבע על חמש" ו"טרמינל", במוספי התרבות של “Rotterdam Courant”, “Zero Magazine”, בהולנד, ו“Aftenposten” בנורווגיה. סיפוריה הופיעו ב"קשת", ב"עתון 77", ב"מאזנים", ב"שבו" וב"גג".

ספריה של רז נכתבים הן באנגלית והן בעברית. היא כתבה שני מדריכים לכתיבה יוצרת – "הסופר שבפנים" ו"לרוץ עם מילים". ספרה "ההר" הומחז בבימוי רנה ירושלמי והועלה על ידה בתור הצגת יחיד באוניברסיטת ניו יורק (1985). המופע "קולות", לקוראת ולקלרינט, המבוסס על טקסט מתוך "בצלם אשה", הועלה על הבמה עם מוזיקה של בן ציון אורגד, בביצוע של מירה זכאי, בקריאה, ואביגייל ארנהיים בקלרינט. ב-2006 בוצעה היצירה בקריאה של חיותה דביר ויונתן הדס בקלרינט. אופרה על פי המהדורה האנגלית של ספרה "מא' עד ת'", (יצא לאור באמסטרדם באנגלית 1969) בחמש שפות, עם מוזיקה פרי עטו של המלחין האיטלקי ברונו מאדרנה (הוצגה בטלוויזיה ההולנדית NOS, ‏1969) וייצגה את הולנד בתחרות הבינלאומית באיטליה באותה שנה. "מא ועד ת" הועלתה על הבמה בדרמשטאדט, גרמניה (1970). בתחילת שנות ה-80 התחילה לעסוק באמנות כשהיא משתמשת בספריה כחומר פיסולי. הציגה מספר תערוכות יחיד, "פיסול בספרים" בניו יורק, בתל אביב, ובאמסטרדם.

פרסים
2009 - פרס אקו"ם ליצירה בעילום שם עבור ספרה "אני הולך למות, הוא אמר".
2001 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים.
1995 - פרס אקו"ם ליצירה בעילום שם עבור ספרה "דרך מילים באישה".
1995, 2002, 2009 - מענק קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3ssw55k9

תקציר

רבקה רז, שהתפרסמה ברומן הביכורים הניסיוני והמעולה שלה "ההר" (עם עובד, פרוזה אחרת, 1988), חוזרת ברומן
חדש, אוונגרדי וכובש, "אני, חבקוק". הגיבור שלה, ששמו הייחודי בא לו באופן מקורי, הוא משורר ללא קוראים, אמן המחפש קהל ונאחז בקוראת אחת ויחידה בלית ברירה בחזקת נפש נוגעת בנפש. הרומן נוגע כמובן בבדידותו של האמן בתוך המרחב החברתי. חבקוק הוא דמות ביזארית של משורר השואף להבקיע דרך אל הים מבעד למנהרה שהוא חופר סמוך לביתו. יש כאן ברומן הקאמרי הקצר הזה קטעי דיאלוג נדירים בין אדם לנוף כסוג של סמל לחופש ולחירות.

עולמות פנטסטיים שלמים נפתחים לפני חבקוק, לא על כוכבים רחוקים אלא ממש כאן, מעבר לדלת. אפילו מבט סתמי בבקבוק של מים מינרליים פותח עולם.

בין פרקי הפרוזה שזורים ברומן קטעי שיר קצרים. מה שמפתיע הוא שדווקא השיר, שאמור להיות בדרך כלל מבע חופשי, אקספרסיבי אווירתי, הוא זה שמקדם את העלילה מבחינה התרחשותית, וקטעי הפרוזה הארוכים דווקא הם תיאוריים ואקספרסיביים, וטעונים משמעות רגשית. קסם המילים שזור בפרוזה של רז, גם אם היא תיאורית יותר וסטאטית יותר. לפנינו כישרון כתיבה נדיר של פרוזה אחרת.

רן יגיל: מבקר, עורך וסופר

פרק ראשון

1.

קוראים לו חבקוק

אמו קוראת לו חבקוק, בבית הספר קוראים לו חבקוק אך הוא יודע שזה לא שמו. הוא אינו חבקוק באמת. כשבכיתה קראו את שירה של זלדה "לכל אדם יש שם", הוא ידע שחבקוק איננו שמו.

הוא לא בטוח אם היה זה בחלום או במציאות, אך כשהיה בן שמונה הופיע בבית איש זר חובש מגבעת שחורה ואמר לו: מעכשיו אני אבא שלך. חבקוק לא ידע כמה זמן האיש הזר יהיה אבא שלו, אבל לא העז לשאול. לאיש הזר היה ילד משלו, הוא היה בן שמונה וחצי וגם לו קראו כמו שקראו לחבקוק לפני שקראו לו חבקוק.

האיש הזר, זה שחבש מגבעת שחורה ואמר לו שמעכשיו הוא אבא שלו, קבע שלא ייתכן שלשני ילדים במשפחה אחת יהיה אותו שם. הילד הצעיר צריך לקבל שם חדש.

אמא חיבקה אותו חזק חזק ולחשה באוזנו, כאילו שזה סוד רק בינה לבינו: איזה מזל יש לך שאתה יכול לבחור לך את השם שלך, שם אישי, שם שאתה באמת אוהב. לאף ילד בעולם אין אפשרות לבחור את השם שלו.

עד אז חבקוק חשב שכל ילד נולד עם שם משלו שדבוק אליו, כמו העור שעל הגוף, וחשש שעכשיו יצטרכו לקלף לו את העור ולהדביק לו עור אחר עם שם אחר וזה יכאב מאוד. מה פתאום, קראה אמא, זה בכלל לא כואב. זה דווקא נורא מעניין. בוא נחפש לך ביחד שם, וחזרה והדגישה איזה מזל שיש לו הזדמנות לבחור לו שם משלו, הזדמנות שלה למשל אף פעם לא היתה.

הם ישבו יחד על הספה בסלון, ואמא פתחה את ספר השמות. בעוד אמא קוראת שם אחר שם, עלה בדעתו שהוא צריך לבחור שם כזה שאין לאף ילד, כדי שלא יצטרך להחליף אותו בפעם הבאה שמישהו שהוא אבא של מישהו אחר יאמר לו שמעכשיו הוא אבא שלו. אמא קראה לו מן הספר את כל השמות שיש בעולם, מאלף ועד תיו. אבל כל השמות נשמעו מוכרים וכבר היו של ילדים אחרים, והוא בשום אופן לא הסכים.

ואז אמא הציעה שיביטו בתנ"ך ושהוא יבחר לו שם של שופט, מלך או נביא. אבל גם רוב השמות של השופטים, המלכים והנביאים כבר היו תפוסים. לרגע התלבט בין צדקיהו לבין אחאב. הוא לא הכיר אף ילד שקוראים לו צדקיהו או אחאב, אבל ביטל את הרעיון על הסף, כי אם יהיה שמו צדקיהו הילדים ילעגו לו ויגידו, מי אתה חושב שאתה, צדיק גדול? ואחאב הוא שם של מלך מגעיל. כשהגיעו לשם חבקוק, אמר, זהו זה, חבקוק.

"שם מצחיק," אמרה אמא, "מה פתאום חבקוק?"

"שם מגוחך," אמר האיש שאמר שהוא אבא שלו, וגם הוסיף בשקט, איזה מין שם זה חבקוק? וחוץ מזה חבקוק היה נביא לא חשוב. ישעיהו או ירמיהו או אפילו יונה הם שמות של נביאים חשובים הרבה יותר, שמות שיש להם משקל היסטורי, וכל אחד מכיר פסוקים כמו "נחמו, נחמו, עמי" או "העם ההולכים בחושך". אבל לשם חבקוק אין היסטוריה ולא זיכרון, בטח לא לילדים בבית הספר שלך.

אבל חבקוק התעקש.

"השם חבקוק לא מופיע בניירות הרשמיים," קרא האיש שאמר שהוא אבא שלו. "לא בכרטיס קופת חולים ולא בתעודת הזהות."

חבקוק עמד על שלו. הוא ייקרא חבקוק אפילו שזה מצחיק ואולי מגוחך ואין לו משקל ואפילו שזה לא השם האמיתי שלו ולא יירשם בתעודת הזהות. לאיש בעולם לא קוראים חבקוק, והשם הזה יהיה רק שלו.

"אני חבקוק," הכריז. והילדים? הילדים באמת צחקו. קראו לו חבקוק בקבוק, קראו לו קוקו בקוק, קראו לו בוקבוק, קראו לו קפטן קוק. השמות האלו הצחיקו אותם. גם הוא צחק. אבל לא היה אכפת לו כי כבר התיידד עם שמו החדש.

המורה שלו דווקא חשבה שחבקוק הוא שם יפה. יש לו צליל מעניין, ויותר חשוב, הוא מתבסס על המילה "לחבק". היא אמרה, "אם בחרת בשם המיוחד הזה בוודאי יש לשם איזה מובן סמוי, אפילו סודי, שאתה בעצמך עוד לא יודע מהו."

המילה סוד הדליקה את כל הכיתה. כולם התחילו לקרוא את שלושת הפרקים של ספר חבקוק, אפילו שהם בכלל לא קלים לקריאה. ואיזו הפתעה! הם גילו פסוקים מוכרים, כמו "עוד חזון למועד", "אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא", "צדיק באמונתו יחיה", פסוקים שלא ידעו שהם מספר חבקוק. ואז מישהו ציין שבפרק ב' פסוק ב' כתוב, "כּתוֹב חזון... למען ירוץ קורא בו". כל הכיתה הסכימה שזו נבואה שאומרת שחבקוק יהיה סופר. ילד אחר גילה שהספר מסתיים בשתי המילים "למנצח בנגינותי", וזה אומר שחבקוק יהיה מנצח ויכתוב שירים.

סופר? מנצח בנגינותיו? כותב שירים? חבקוק הקשיב בשתיקה ושמר את הדבר בלבו.

אחרי חגיגת הבר מצווה, שהיתה לבקשתו צנועה ובקרב המשפחה וחברים קרובים בלבד, וקיבל לבקשתו מחשב חדש ומתוחכם, ואחרי שמי שאמר שהוא עכשיו אבא שלו נעלם יחד עם בנו, ששמו היה כשם חבקוק לפני שחבקוק נקרא חבקוק, שמו שלו עלה שוב לתודעתו והעסיק אותו. הוא חקר את משמעות שמו של אדם במחשב המתוחכם, ומצא תשובות שונות ונוגדות זו את זו.

אלי ויזל, סופר שהעריך ושספרו "לילה" נלמד בבית הספר, כתב שמי ששורד הוא לא החזק ביותר ולא החכם ביותר, אלא מי שיכול להסתגל לשינויים.

למשל, חשב חבקוק, כמו לשינוי שם.

אבל לעומת זאת גיתה כתב, כי שמו של אדם אינו גלימה שתלויה על כתפיו ושאותה הוא יכול להחליף או להסיר, אלא לבוש המתאים לו בשלמות, ואשר, בדומה לעורו, גדל עמו.

חבקוק שקל את האפשרויות בינו לבינו: האם שמו של אדם הוא חלק מגופו, כמו שגיתה גורס, ואם יגרדו או יקלפו אותו ייגרם לאדם נזק בלתי הפיך? גם חבקוק חשב כך פעם, אבל הנה, הוא החליף את שמו ושום דבר רע לא קרה לו, להפך, מאז שאימץ את השם חבקוק הרגיש יחיד ומיוחד ועם שם שלא ניתן להחלפה.

שנים אחר כך הצטרף לחבר שלמד עמו במחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטה ויחד הם פתחו משרד עצמאי, בניגוד לעצות יודעי דבר וחברים למקצוע שהמליצו להם לחבור למשרד מבוסס ובעל־שם. מאז לא עבר יום שבו לא נחקר על ידי לקוח זה או אחר לשמו התימהוני. חבקוק היה מחייך בסבלנות ומשיב בשאלה: האין זו זכותו של אדם לבחור לו שם שנכון לו, שהוא אוהב או שנוח לו עמו?

עכשיו, משעמד ברשות עצמו, השתוקק למרחב פרטי, למקלט משלו, הרחק מהמולת המשרד. הוא שכר לו דירה קטנה בקומה שלישית של בניין ישן, שאומנם פנתה לרחוב סואן אבל במרחק הליכה מהים. החלון השקיף על עץ זקן בחצר, שהניע את ענפיו כממתיק עמו סוד. בחנות יד־שנייה שבפינה, קנה שולחן כתיבה שהזכיר לו את שולחן הכתיבה העתיק שסבו הביא עמו מחוץ לארץ, מיקם אותו ליד החלון, והניח עליו את השירים שנהג לשרבט בשעת לילה מאוחרת.

 

הים לא נראה מהחלון

אך הבטיח שקיעות חלומיות

בגוונים של סגול ואדום.

למטה, מתחתיו,

מימינו ומשמאלו

התמשכה שדרת היקרנדה.

רבקה רז

רבקה רז (נולדה ב-9 בדצמבר 1936) היא סופרת, משוררת, מתרגמת ועיתונאית ישראלית. רז שהתה שנה בפריז ושנה בדבלין שבאירלנד. משם נדדה דרך לונדון ושהתה מספר שנים בנורווגיה, שם לימדה ספרות עברית באוניברסיטת אוסלו וכתבה מאמרים על ספרות עברית בעיתון הנפוץ "Aftenposten" באוסלו. בהמשך שהתה בשוודיה, דנמרק והולנד. בהולנד (1970-1965) לימדה באוניברסיטת חרונינגן וכתבה מאמרים לעיתונים Dagbladet ,Rotterdam Courant & ולמגזינים Vrei Nederland & Zero.

ב-1970, אחרי שהות של חמש שנים באמסטרדם, חזרה לישראל יחד עם הבמאי איזי אברהמי. כאן כתבו שניהם את הטקסט והפזמונים למחזמר והאנטי-מלחמתי "קפוץ", בליווי מוזיקה של דני סנדרסון, עם הזמר עוזי פוקס ועם יוסי אלפי בתפקיד ראשי. ב-1991, במהלך מלחמת המפרץ, ולרגל עבודתה ככתבת תרבות ואמנות ל"ידיעות אמריקה", פגשה את המלחין בן-ציון אורגד, חתן פרס ישראל למוזיקה. יחד יצרו את היצירה המוזיקלית "קולות", (2001) עם טקסט מתוך "בצלם אישה" של רז ומוזיקה לקלרינט של אורגד. היצירה בוצעה בעברית ובאנגלית.

ספריה ראו אור בארץ, בארצות הברית, בספרד, בשווייץ ובהולנד.

כתבותיה בנושאי אמנות, תיאטרון וספרות הופיעו במגזינים "שבעה ימים" ו"ידיעות אמריקה" של ידיעות אחרונות בניו יורק, בכתבי העת לאמנות "סטודיו", "ארבע על חמש" ו"טרמינל", במוספי התרבות של “Rotterdam Courant”, “Zero Magazine”, בהולנד, ו“Aftenposten” בנורווגיה. סיפוריה הופיעו ב"קשת", ב"עתון 77", ב"מאזנים", ב"שבו" וב"גג".

ספריה של רז נכתבים הן באנגלית והן בעברית. היא כתבה שני מדריכים לכתיבה יוצרת – "הסופר שבפנים" ו"לרוץ עם מילים". ספרה "ההר" הומחז בבימוי רנה ירושלמי והועלה על ידה בתור הצגת יחיד באוניברסיטת ניו יורק (1985). המופע "קולות", לקוראת ולקלרינט, המבוסס על טקסט מתוך "בצלם אשה", הועלה על הבמה עם מוזיקה של בן ציון אורגד, בביצוע של מירה זכאי, בקריאה, ואביגייל ארנהיים בקלרינט. ב-2006 בוצעה היצירה בקריאה של חיותה דביר ויונתן הדס בקלרינט. אופרה על פי המהדורה האנגלית של ספרה "מא' עד ת'", (יצא לאור באמסטרדם באנגלית 1969) בחמש שפות, עם מוזיקה פרי עטו של המלחין האיטלקי ברונו מאדרנה (הוצגה בטלוויזיה ההולנדית NOS, ‏1969) וייצגה את הולנד בתחרות הבינלאומית באיטליה באותה שנה. "מא ועד ת" הועלתה על הבמה בדרמשטאדט, גרמניה (1970). בתחילת שנות ה-80 התחילה לעסוק באמנות כשהיא משתמשת בספריה כחומר פיסולי. הציגה מספר תערוכות יחיד, "פיסול בספרים" בניו יורק, בתל אביב, ובאמסטרדם.

פרסים
2009 - פרס אקו"ם ליצירה בעילום שם עבור ספרה "אני הולך למות, הוא אמר".
2001 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים.
1995 - פרס אקו"ם ליצירה בעילום שם עבור ספרה "דרך מילים באישה".
1995, 2002, 2009 - מענק קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3ssw55k9

עוד על הספר

  • הוצאה: טוטם ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 238 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 58 דק'
אני, חבקוק רבקה רז

1.

קוראים לו חבקוק

אמו קוראת לו חבקוק, בבית הספר קוראים לו חבקוק אך הוא יודע שזה לא שמו. הוא אינו חבקוק באמת. כשבכיתה קראו את שירה של זלדה "לכל אדם יש שם", הוא ידע שחבקוק איננו שמו.

הוא לא בטוח אם היה זה בחלום או במציאות, אך כשהיה בן שמונה הופיע בבית איש זר חובש מגבעת שחורה ואמר לו: מעכשיו אני אבא שלך. חבקוק לא ידע כמה זמן האיש הזר יהיה אבא שלו, אבל לא העז לשאול. לאיש הזר היה ילד משלו, הוא היה בן שמונה וחצי וגם לו קראו כמו שקראו לחבקוק לפני שקראו לו חבקוק.

האיש הזר, זה שחבש מגבעת שחורה ואמר לו שמעכשיו הוא אבא שלו, קבע שלא ייתכן שלשני ילדים במשפחה אחת יהיה אותו שם. הילד הצעיר צריך לקבל שם חדש.

אמא חיבקה אותו חזק חזק ולחשה באוזנו, כאילו שזה סוד רק בינה לבינו: איזה מזל יש לך שאתה יכול לבחור לך את השם שלך, שם אישי, שם שאתה באמת אוהב. לאף ילד בעולם אין אפשרות לבחור את השם שלו.

עד אז חבקוק חשב שכל ילד נולד עם שם משלו שדבוק אליו, כמו העור שעל הגוף, וחשש שעכשיו יצטרכו לקלף לו את העור ולהדביק לו עור אחר עם שם אחר וזה יכאב מאוד. מה פתאום, קראה אמא, זה בכלל לא כואב. זה דווקא נורא מעניין. בוא נחפש לך ביחד שם, וחזרה והדגישה איזה מזל שיש לו הזדמנות לבחור לו שם משלו, הזדמנות שלה למשל אף פעם לא היתה.

הם ישבו יחד על הספה בסלון, ואמא פתחה את ספר השמות. בעוד אמא קוראת שם אחר שם, עלה בדעתו שהוא צריך לבחור שם כזה שאין לאף ילד, כדי שלא יצטרך להחליף אותו בפעם הבאה שמישהו שהוא אבא של מישהו אחר יאמר לו שמעכשיו הוא אבא שלו. אמא קראה לו מן הספר את כל השמות שיש בעולם, מאלף ועד תיו. אבל כל השמות נשמעו מוכרים וכבר היו של ילדים אחרים, והוא בשום אופן לא הסכים.

ואז אמא הציעה שיביטו בתנ"ך ושהוא יבחר לו שם של שופט, מלך או נביא. אבל גם רוב השמות של השופטים, המלכים והנביאים כבר היו תפוסים. לרגע התלבט בין צדקיהו לבין אחאב. הוא לא הכיר אף ילד שקוראים לו צדקיהו או אחאב, אבל ביטל את הרעיון על הסף, כי אם יהיה שמו צדקיהו הילדים ילעגו לו ויגידו, מי אתה חושב שאתה, צדיק גדול? ואחאב הוא שם של מלך מגעיל. כשהגיעו לשם חבקוק, אמר, זהו זה, חבקוק.

"שם מצחיק," אמרה אמא, "מה פתאום חבקוק?"

"שם מגוחך," אמר האיש שאמר שהוא אבא שלו, וגם הוסיף בשקט, איזה מין שם זה חבקוק? וחוץ מזה חבקוק היה נביא לא חשוב. ישעיהו או ירמיהו או אפילו יונה הם שמות של נביאים חשובים הרבה יותר, שמות שיש להם משקל היסטורי, וכל אחד מכיר פסוקים כמו "נחמו, נחמו, עמי" או "העם ההולכים בחושך". אבל לשם חבקוק אין היסטוריה ולא זיכרון, בטח לא לילדים בבית הספר שלך.

אבל חבקוק התעקש.

"השם חבקוק לא מופיע בניירות הרשמיים," קרא האיש שאמר שהוא אבא שלו. "לא בכרטיס קופת חולים ולא בתעודת הזהות."

חבקוק עמד על שלו. הוא ייקרא חבקוק אפילו שזה מצחיק ואולי מגוחך ואין לו משקל ואפילו שזה לא השם האמיתי שלו ולא יירשם בתעודת הזהות. לאיש בעולם לא קוראים חבקוק, והשם הזה יהיה רק שלו.

"אני חבקוק," הכריז. והילדים? הילדים באמת צחקו. קראו לו חבקוק בקבוק, קראו לו קוקו בקוק, קראו לו בוקבוק, קראו לו קפטן קוק. השמות האלו הצחיקו אותם. גם הוא צחק. אבל לא היה אכפת לו כי כבר התיידד עם שמו החדש.

המורה שלו דווקא חשבה שחבקוק הוא שם יפה. יש לו צליל מעניין, ויותר חשוב, הוא מתבסס על המילה "לחבק". היא אמרה, "אם בחרת בשם המיוחד הזה בוודאי יש לשם איזה מובן סמוי, אפילו סודי, שאתה בעצמך עוד לא יודע מהו."

המילה סוד הדליקה את כל הכיתה. כולם התחילו לקרוא את שלושת הפרקים של ספר חבקוק, אפילו שהם בכלל לא קלים לקריאה. ואיזו הפתעה! הם גילו פסוקים מוכרים, כמו "עוד חזון למועד", "אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא", "צדיק באמונתו יחיה", פסוקים שלא ידעו שהם מספר חבקוק. ואז מישהו ציין שבפרק ב' פסוק ב' כתוב, "כּתוֹב חזון... למען ירוץ קורא בו". כל הכיתה הסכימה שזו נבואה שאומרת שחבקוק יהיה סופר. ילד אחר גילה שהספר מסתיים בשתי המילים "למנצח בנגינותי", וזה אומר שחבקוק יהיה מנצח ויכתוב שירים.

סופר? מנצח בנגינותיו? כותב שירים? חבקוק הקשיב בשתיקה ושמר את הדבר בלבו.

אחרי חגיגת הבר מצווה, שהיתה לבקשתו צנועה ובקרב המשפחה וחברים קרובים בלבד, וקיבל לבקשתו מחשב חדש ומתוחכם, ואחרי שמי שאמר שהוא עכשיו אבא שלו נעלם יחד עם בנו, ששמו היה כשם חבקוק לפני שחבקוק נקרא חבקוק, שמו שלו עלה שוב לתודעתו והעסיק אותו. הוא חקר את משמעות שמו של אדם במחשב המתוחכם, ומצא תשובות שונות ונוגדות זו את זו.

אלי ויזל, סופר שהעריך ושספרו "לילה" נלמד בבית הספר, כתב שמי ששורד הוא לא החזק ביותר ולא החכם ביותר, אלא מי שיכול להסתגל לשינויים.

למשל, חשב חבקוק, כמו לשינוי שם.

אבל לעומת זאת גיתה כתב, כי שמו של אדם אינו גלימה שתלויה על כתפיו ושאותה הוא יכול להחליף או להסיר, אלא לבוש המתאים לו בשלמות, ואשר, בדומה לעורו, גדל עמו.

חבקוק שקל את האפשרויות בינו לבינו: האם שמו של אדם הוא חלק מגופו, כמו שגיתה גורס, ואם יגרדו או יקלפו אותו ייגרם לאדם נזק בלתי הפיך? גם חבקוק חשב כך פעם, אבל הנה, הוא החליף את שמו ושום דבר רע לא קרה לו, להפך, מאז שאימץ את השם חבקוק הרגיש יחיד ומיוחד ועם שם שלא ניתן להחלפה.

שנים אחר כך הצטרף לחבר שלמד עמו במחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטה ויחד הם פתחו משרד עצמאי, בניגוד לעצות יודעי דבר וחברים למקצוע שהמליצו להם לחבור למשרד מבוסס ובעל־שם. מאז לא עבר יום שבו לא נחקר על ידי לקוח זה או אחר לשמו התימהוני. חבקוק היה מחייך בסבלנות ומשיב בשאלה: האין זו זכותו של אדם לבחור לו שם שנכון לו, שהוא אוהב או שנוח לו עמו?

עכשיו, משעמד ברשות עצמו, השתוקק למרחב פרטי, למקלט משלו, הרחק מהמולת המשרד. הוא שכר לו דירה קטנה בקומה שלישית של בניין ישן, שאומנם פנתה לרחוב סואן אבל במרחק הליכה מהים. החלון השקיף על עץ זקן בחצר, שהניע את ענפיו כממתיק עמו סוד. בחנות יד־שנייה שבפינה, קנה שולחן כתיבה שהזכיר לו את שולחן הכתיבה העתיק שסבו הביא עמו מחוץ לארץ, מיקם אותו ליד החלון, והניח עליו את השירים שנהג לשרבט בשעת לילה מאוחרת.

 

הים לא נראה מהחלון

אך הבטיח שקיעות חלומיות

בגוונים של סגול ואדום.

למטה, מתחתיו,

מימינו ומשמאלו

התמשכה שדרת היקרנדה.