גם

1.

שלג ירד בצפון ובעיר הבירה. שלג כבד. סופה. שבוע חיכו לה. שבוע התריעו חזאים. שבוע הועלו השערות. שבוע מבטים הוגנבו אל על. ובדלי שיחה, כל כך הרבה בדלים. נדמה לאחות הבכורה שהיא רואה את המילים נצברות במוחות בטרם התקדרו עננים. רואה את המשפטים נטענים בחלל הפה לפני שהאוויר נמלא חשמל. היא תכננה לשלוח את המחשבה לבן הזקונים. הוא יֵדע להעריך אותה. אם ימצא לה מקום בין מחשבותיו. הוא כתב מכתבים ארוכים, רצופי פרטים, תיאורי טבע ובהייה במתכונות הכוכבים. ייאוש שקט נשב מהם.

היא צפתה במשדרי החדשות. השלג נדד מפינתו של החזאי אל מוקד המהדורה, והחזאי עמו. הוא ענה ברעד על שאלות המגישה, ביראה. עיניו זהרו מרוב תשוקה. אולי סוף סוף זכה לתהילה שבשוליה היה מכרסם כל העת. התהילה האבודה. לפני שנים הנחה תוכנית ילדים, שרק בני דורה הצילו ממנה מחווה או מטבע לשון. הם נשאו אותם עמם כצופן, להזדהות בפני הדומים להם.

האב, שגופו התרשל על הספה התלת מושבית, אמר, למה הם משדרים את התמונות האלה על השלג, כאילו מה, מוציאים את האנטנה מהשקע ויש כמה שלג שרוצים בטלוויזיה.

הם יביאו מחר גם לפה, בטרקטורים, או משאיות, אמרה האם, ככה הבטיחה ראשת המועצה האזורית.

הייתי רוצה לנסוע להסתכל בעצמי, אמרה היא, מה מרגישים בתוך כל היופי הלבן הזה.

עוד פעם את והשמועות שלך, האב אמר.

האם אמרה ששמעה במספרה, הספרית, בעלה ־

עוד בעל כזה ואבדנו.

אצטרך להגיע למקום אחר, שבו הסערה משתוללת שבועות.

מסכן, אמרה האם על בן הזקונים, כמה חיכה לבוא לשבת ־

גם אצלם היה קר. לא קר מאוד, אבל קר מספיק. לפעמים האם והאב זכרו חורף אכזר, מימי נעוריהם. בתיהם העראיים, העשויים בד ופח, הוצפו. נכסיהם המעטים נסחפו בקילוחי מים. שבילי העפר הותכו לנהרות. זרמו. בקולות מהוסים זכרו, בשברי סיפור. רשמים מרוצצים. בהשתוממות דיברו. הם ביקשו זה אצל זה ודאות. אם יהדהד הזיכרון שלו את שלה ידעו שהדברים אירעו. אבל המכיתות לא דמו. כל אחד מהם אחז בפיסה שונה, משוננת.

בחוץ התבגרו השמיים. גזיר הירח היה שיור של ירחים אחרים, וגם הוא נסתר בעננות. זיו מנוחש, גמיש, מעבר לגושי האד.

האם אמרה, אין סיכוי שייתנו לו לצאת, תראה מה זה -

על המרקע נפרשו טורים של מכוניות, דוממות על הכביש. הפנסים חתכו בצניחת הפתותים הטהורים. חשש לחייהם של אזרחים, שיבלו שעות ארוכות על הכביש עד שערמות השלג בכניסות לערים יפונו, אמר אי מי, צליל חנוק, מהמרקע גם הוא, משוסע בצופרים, צרימות במציאות המוחרשת במשקעים, המציאות הבלומה.

2.

האחות הבכורה תכננה ללכת לבדה אחר הצהריים. אבל האחיינית נטפלה אליה. על השלג המיובא שמעה האחיינית בבית הספר. ערמו אותו ברחבה לצד תחנת מגן דוד אדום, על כר הדשא. האחיינית כבר היתה בבית ההורים כששבה האחות הבכורה מראיון העבודה במשרד הקבלנים. עור פניה של האחות הבכורה היה כווי מן הרוח שקמה בלא התראה כשיצאה מהבניין. פרץ אלים, קצר מועד. היא לא הספיקה לכרוך את הצעיף.

האחיינית ישבה בשיכול רגליים על השטיח במרכז הסלון. כדורים בגדלים שונים היו פזורים סביבה, מהם זרועי עוקצים וזיזים. היא הרימה אחד מהם, מחצה אותו בידה, או סקרה בעדו את החדר, בולשת אחרי מה. הניחה אותו חזרה. התבוננה בסדר הכדורים. טרפה אותו. ערכה אותו בשנית, והרימה אחר.

מה את עושה פה, שאלה את האחיינית.

האחיינית אמרה, בפסקנות, אני באה אתך לשלג. והוסיפה שהיא מוכנה, היא רק תלבש את המעיל ותנעל את המגפיים. יש לה זוג מגפיים חדש, אדומים, כמו שרצתה.

האחות הבכורה הנידה בראשה לשלילה.

האחיינית אמרה שההורים שלה יגיעו מאוחר, ומנתה שמות של ילדים, כנראה בני כיתתה, הם כבר יגנבו כל מה שאפשר לגנוב, ולא ישאירו לה כלום, היא יודעת. מילותיה הושחלו על החוט ההוא של הפלדה, שצץ, בלא שיטה או הקשר, בקולה של אמה, האחות האמצעית.

מה כבר אפשר לקחת מהשלג, תהתה היא.

את הלבן שלו, ואת הכוח. הם ימצצו ממנו את הכוח ולה יישאר רק קרח עלוב.

האחות הבכורה הנהנה. שבתה מההנהון. ונדה במיאון.

האחיינית השעינה את עורפה על שולחן הסלון. והסבה את פניה. הצדודית היתה מושלמת. רחוצה באור הרפאים של איום הגשם מחוץ.

כל כך חשוך פה, חשבה האחות הבכורה, ונגעה במתג. שטף הנורה גדש את הצדודית מרץ. יש פעימה של יופי חי מנגד הלמות הלב. הטלפון צלצל. תמיד נדמה לה שאיזו הילה מתחשרת סביבו בטרם יצלצל, והטרטור הפעמוני מפוגג. היו פעמים שלטשה בו עיניים, בהתה. היו פעמים שכמעט תפסה את פלישתו לממשות. ביתר הזמן עמד מגושם, שנהבי. השפופרת על כנה, החוגה מונה בחשאי ללא הרף את הספרות אל העולם.

היא הרימה את השפופרת. מתוך האפרכסת בקע רחש, התערבל באוזנה, התנשפות. סליחה, אמרו מהעבר השני, טעות במספר.

אבל אתה אפילו לא יודע לאן התקשרת.

כשסיימתי לחייג תפסתי שחייגתי את המספר הלא נכון.

אז למה נתת לטלפון לצלצל ולא ניתקת מיד?

רציתי לשמוע מי יענה.

הקול היה גרגירי, מעובה. ההתנשפות בו פחתה, אבל עוד היה דחוק. הרחש גאה ושפל סביבו.

אתה על חוף הים?

איזה חוף ים בראשך? ראית פעם טלפון על הים?

אולי בסוכה של המציל ־

בסופה ה - הזאת?

הרחש כיסה על המילה. היא השלימה אותה לעצמה. הנהדרת. אז איפה אתה?

מאחורייך.

היא פנתה על כורחה. האחיינית התרוממה על רגליה, במאמץ כביר, נדמה לה. עם כל תזוזה גדלה בשנים, מתעטפת בימות המחר שלה, עד שהזדקפה. דמותה, חזותה, לא נבדלים במאום מאלו של האחות האמצעית, אותו יופי פזרני, מוסח. אותו חום נוקשה, שרוף, בעיניים, ושפתיים שבירות, נכונות לפראות. היה הבדל. הבדל היה. משהו מבשרנות הגיס בלט במפרקי האמות ובלחיים.

רק שבריר שנייה התמיד הגלגול. מדקרות הכווייה בעור פניה של האחות הבכורה התחפרו, חתרו אל העצבים תחתם. היא התנערה. האחיינית בת השש לכסנה מעלה את מבטה. היא בחנה אותה. צליל הניתוק באפרכסת היה למורס בהול. שירי לי. נקודה. נקודה. נקודה.

האחיינית אמרה, בלחישה נחושה, זה מקום של ילדים, אם תבואי בלי ילד, יגידו עלייך.

האחות הבכורה עמדה, משותקת, והשפופרת המצטווחת בידה. חלפה בה מחשבה. אולי אני צריכה לעשות את התנועה ההפוכה לזו שלה, אני אלך כמו מי שהייתי כשהייתי בגילה. האחיינית אמרה, באוושוש, כמעט לעצמה, ואם אני יהיה בלי הורים, יזמינו משטרה.

3.

האחיינית אמרה שבן הזקונים הבטיח לתת לה במתנה משחק טלוויזיה כשיבוא לשבת. את יודעת איזה משחק זה, שאלה. אני יגלה לך - את בבית קברות ואת צריכה לתפוס נשמות של מתים שקופצות, ויש גדולות כאלה, כמו שדים, ואם את מוצאת אוצר, של זהב ויהלומים, את יכולה לבלוע אותם, ואז נהיית לך חרב ואת חותכת אִתה -

פטפוטי האחיינית קפצצו כמוה. האחות הבכורה ניסתה לתזמן את צעדיהן, אבל מחשבותיה דחקו בה הלאה, וקצב הילוכה גבר. האחיינית השיגה אותה בדילוגים ושוב פיגרה. כשצלצל הטלפון חשבה שמתקשרים להודיע לה מה עלה בגורל ראיון העבודה. אם מחזירים תשובה במהירות, בוודאי נכשלה בו. המראיינת, שהיתה ראש הלשכה של הקבלן, אמרה לה שהן קצת מכירות. מביתה שלה שמעה שהאחות הבכורה היתה תלמידה טובה בבית הספר, ושתקופה גם למדה באוניברסיטה, אף על פי שהאחות הבכורה נמנעה מלציין את הלימודים בקורות החיים שהגישה. המראיינת שאלה לסיבה.

האחות הבכורה אמרה שחשבה שהפרט הזה זניח.

המראיינת תהתה אם חששה להיתפס כמתנשאת, או להיפסל מחמת מקצועיות יתר.

היא אמרה, לא. רק שנראה לה לא חשוב, לא מהותי.

ומנין הידיעה שלה בשפה השנייה, לא מהאוניברסיטה?

לא. בבחינות הקדם פטרו אותה, כי השיגה את התוצאה הגבוהה ביותר. היה טבעי לה בבית הספר לתפוס את העקרונות של השפה השנייה. היא מכינה נערות לבגרות בשפה הזו. היא לא הוסיפה שהיא קוראת בה בקלות, ספרים ארוכים, מתמשכים. נעימתם מוזרה, אבל האמת שבהם שרירה וקיימת.

והשפה השלישית?

דיברו בבית, לא רצו שתקשיב, אבל היא קלטה, בתמימות של נפש צעירה. ולא אמרה, נסתרה בה ילדותם של ההורים שמעולם לא סיפרו בה, ואני נדרכתי אליה. היינו צריכים להמציא ילדות משלנו, האחות האמצעית, בן הזקונים ואני, ולא תפסנו איך נתחיל.

ההורים דיברו?

היא אמרה, כן, הם למדו שם, במדרשות של הכובשים. ולא אמרה, העולם לא התאים, היה הכרח לתרגם אותו חזרה.

רעל לימדו אותם.

היא חייכה בתגובה. חשה את המתח בשפתיים, בשרירי הלסת. היא לא הוסיפה דבר.

רעל, רעל, אבל בחברה הם עובדים עם ספקים מהארץ ההיא, לקוחות מתים על העיצובים שלהם. היא דוברת אותה בצורה מספקת?

לצרכיה, כן.

עיניה החרוכות של המראיינת השתהו עליה. מה צרכיה? היא אמרה, כן, כן, כן. לשכנע את עצמה. וכן אחרון, לפייס את חומרת הסבר של בת שיחתה. את הידיעה בשפה הרביעית החסירה מפירוט כישוריה. מה היא צריכה להרגיז, לעורר קנאה. וממילא את השפה רכשה מצפייה בסדרות זולות, בוהקות, בטלוויזיה. המשפטים שאימצה לה לא נגעו לעסקי הבנייה. קבלנים מקימים קירות וקורעים בהם חלונות ודלתות, מציבים מזוזות ומחפים בתקרה. הם לא אחראים לרוחות הרפאים שישתכנו ביניהם, גם לא לאושר והדם שיולידו אותם. משהו כזה.

היא לא נשואה, קבעה המראיינת וצקצקה בלשונה. קצת מבוגרת לעבודה מסוג זה, אבל הרווקות היא יתרון. בשל ההבדלים בין אזורי הזמן של הספקים לאזור הזמן המקומי לפעמים זקוקים להן גם בשעות הערב. ישיבות שיש לתמלל, ועם הידע שלה בשפות בוודאי תהיה נחוצה.

האחות הבכורה אמרה שלפעמים היא שומרת על האחיינית, כשהאחות האמצעית והגיס יוצאים.

נתגמש אם צריך.

וגם היא עדיין נותנת שיעורים פרטיים, אבל אותם אפשר ־

למה אם כן היא מחפשת משרה קבועה?

שוב חייכה האחות הבכורה ושתקה.

אמרתי שנתגמש, אבל לא להגזים. להקליד היא יודעת?

היא היססה מה לכתוב בקורות החיים. לא הקלידה על מכונת כתיבה מאז סיום התיכון. מהירות ההקלדה לא נפגמה. המעבר למקלדת מחשב בלימודיה באוניברסיטה היה קל, אגבי. אבל יכול להיות שתתקשה להסתגל מחדש ־

אנחנו ממוחשבים, שיא הטכנולוגיה. היא תופתע.

האחות הבכורה הנהנה.

זהו, כבר יודיעו לה. יש להם עוד מועמדות, אבל ־

האחיינית קראה בשמה. הקריאה הידפקה רפות על תודעתה. היא עצרה מלכת והסתובבה. האחיינית היתה מאחור, על המדרכה, מנופפת בידה, מכופפת את ברכיה ומתיישרת. כמה תושבים, ופמליית זאטוטים נרגשת, אגפו אותה מבלי להאט.

היא מיהרה אליה. מה קרה?

המגפיים, הם לוחצים לה. בוער לה באצבעות בצד ומאחורה.

בעקב?

מאחורה.

רק שפשוף.

היא לא יכולה ללכת.

האחות הבכורה הציעה שיחזרו.

האחיינית אמרה, לא. פעמת הסירוב דנדנה בפריכות האוויר. לא, היא אמרה, אני לא מוכנה.

האחות הבכורה אמדה את כברת הדרך עד המרפאה. לא מבוטלת, חשבה.

האחיינית אמרה, סבא אמר שבכוונה שמו שם את השלג, כדי שאם ילד ייפול, ישר יכניסו אותו למיון.

אישה אחת שחלפה על פניהן גיחכה.

תרימי אותי על הגב שלך, אמרה האחיינית.

את תהיי לי כבדה.

תרכיבי אותי, תרכיבי אותי. כל ציווי צווחני מקודמו. כל ציווי מידקק לסיכה.

היא כרעה לפניה ועמסה אותה על הגב. זרועות זרדיות כרוכות סביב צווארה, ורגליים, גפרוריות, על המותניים. קרינת הגוף הקטן איכלה בעד שכבות הבגדים. משקלו דלף אליה והוסיף על משקלה. האחיינית נשפה על אוזנה. הם ירפאו אותי, ואז נלך לשלג.

איזה רוך התעצם באחות הבכורה עם כל פסיעה ומחה את המכווה על פניה. אולי תירש משהו מבשר האחיינית, מהמציאות שהאחיינית אצה אליה, מחפזונה להימזג בקיים.

4.

ילדים הסתערו על תל השלג מכל עבר. הם קרעו להם מן הלובן הקפוא. הוא כבר התלכלך, ובכל זאת נצץ ביריעות של אור זהוב, על רקע זריחת הדשא. הם חפנו והשליכו, וקיפצו במעלה התל, וגלשו, אם היו זעירים דיים לגלוש, אם עצמותיהם היו עדינות מספיק. האחיינית היתה להוטה להצטרף אליהם, ואל מקהלת הצווחות שנשזרה לצהלה אחת. היא חישבה לחלוץ את המגפיים, ושהקור עצמו ישכך את הבעירה, את פצע החיכוך. האחות הבכורה לא שעתה לתחינתה. היא המשיכה אל דלת המרפאה.

בחור שאת מתארו לא קלטה, אף שחלל המרפאה היה שטוף בוהק יותר מן החוץ, קם לקראתה. הוא גרר את הכיסא שלו, מיקם אותו מאחורי גבה. היא כרעה מעט ופיתחה את חיבוקה של האחיינית. זו החליקה למושב, עדיין מוחה, אבל חלושות.

זה שום דבר, אמרה לבחור. כשחלצה את המגפיים מעל רגלי האחיינית, והסירה את הגרביים, הדהד אותה, זה שום דבר.

עכשיו יכלה להבחין בו יותר. מגודל, רך עיניים, כהה. אם יניח לשיער הקצוץ לצמוח בוודאי יסתלסל, כמו השערות שבצבצו מבעד צווארון חולצת הטי. צמרירי, חשבה.

הוא הצטמרר.

היא הסיעה את מבטה ממנו אל סימני השפשוף ברום העקב של האחיינית והדימום בזרת ימין. הוא השתופף למול האחיינית, וחיטא בליטוף את הפציעות. האחיינית פלטה קריאת כאב. והידקה את שפתיה. הדמעות זלגו על לחייה, למרות מאמצי העפעוף.

הוא הורה לאחות הבכורה על הדלפק. על השולחן מאחוריו נחה תיבה. היא גחנה לעברה ומשכה. פלסטרים בגדלים שונים התגבבו בתוכה. היא נשאה את כולה אליו. דלת פנימית נפתחה מצדם. גבר כפוף יצא ממנה, נסמך על אישה צעירה, חדת תווים, נוקרנית, שאחזה במקל ההליכה שלו בידה הפנויה. מאחוריהם הציצה רופאה צעירה. הכול בסדר, שאלה, אז מה, כל התחזיות שלך התבדו. ילדה אחת, מכל הילדים החבולים והנקועים שציפית להם?

הוא אמר, חששתי, לא ציפיתי.

גם חשש הוא ציפייה, אמרה הרופאה.

החובש נשא מבטו דווקא אל האחות הבכורה וקרץ. הרופאה צחקקה קצרות ונסוגה אל חדר הטיפולים. הוא קם מכריעתו. הוא נבלע מאחורי דלת נוספת. האחות הבכורה שמעה את קילוח המים, את צליל השניקה של קרצוף הידיים. פלסטר כיסה את החריכות ברום העקבים של האחיינית. גזה ריפדה את זרת הימין. האחות הבכורה הרימה את המגפיים.

אני לא רוצה אותם, אמרה האחיינית, הם קטנות.

בואי נראה, אמר החובש. כבר נחלץ מקיטון הרחצה. היה דבר מה מרהיב בחיוכו, לא הקצוע השיניים. תכונה שמעבר לגופי, למוחשי, שהתעטפה בקלסתר הפנים. לא. מכל השלמויות שסידור האף, הגבות, קמטי המצח, זוויות השפתיים, תפיחות הלחיים, שמסכת השרירים ועצמות הגולגולת יכלו להשיג, זו היתה השלמה ביותר. הוא לקח מהאחות הבכורה את מגף שמאל והצמיד את סולייתו לכף רגלה של האחיינית. הם במידה שלך, אמר, אבל המידה לא תופסת את הצורה של הרגל. לי למשל יש רגליים שטוחות ורחבות, ואצבעות עבות, ויש אנשים עם אותה מידה, אבל הרגל שלהם צרה, כמו של נחש. כל פעם שאני קונה זוג נעליים חדש, אני צריך להתאים אותם.

למה אתה לא חותך לעצמך את הרגליים, שאלה האחיינית, שייכנסו בקלות.

שוב בחן את האחות הבכורה. החיוך נגוז. ומה תפס את מקומו. זעזוע מבודח. הוא נעל נעלי ספורט שחורות, חסרות ייחוד.

סתם איזו מעשייה שקראתי לה, אמרה האחות הבכורה. ולא אמרה שהיא מופתעת שהאחיינית הפנימה אותה. תמיד נתקפה האחיינית תזזית באמצע ההאזנה ושיסעה את הקריאה בשאלות מחאה מטופשות.

הוא הנהן. עברה הזדהרות צהובה בקשתיות, גוון נגלה תחת הכהות. הוא אמר, בגלל זה עושים את המגפיים מחומר גמיש, אחרי כמה הליכות הם יתאימו בדיוק לצורה שלך. את אוהבת את הצבע?

קודם אהבתי. עכשיו לא. היא הורתה על הגרב שהאחות הבכורה אחזה בידה, כתם דם התכהה בזווית החרטום.

זה לא אותו צבע, אמר החובש, אין צבע בעולם שדומה לזה.