הקוראת בצללים

האיש שלא היה שם
 

 אולי הציל הסיפור את מסַפְּרו. הוא לא הציל את גיבורו סְלוֹמוֹ, השחקן, בתפקיד חייו כך יתברר.

 כשהתעוררתי בבוקר על אדמת בית זרע היה הערסל התלוי מעליי מלא ודומם. כבד כמו פרי בשל. ידעתי שסלומו כבר לא יתעורר בתוכו. כמנהג חבל ירדניה, נתפרו שפתיו של הערסל על מי שקולל בידי הרואה בחלומות, ושם ישכב ויחכה; יעזוב עם רוחות היער. ביום מן הימים יחזור בגוף אחר. אסור היה לשוכן בתוכו ולאף אחד אחר לפתוח אותו, אבל אני קמתי, נחוש לבתק או לפרום את התפרים. אלא שהפרי הבשל הזה היה ריק, אולי כבר נכנסה בו רוח והכבידה עליו.

עורף הפלסטיק של דחליל עטוף מעיל כבד של חורף היה מופנה אליי, צופה בשדה החרוש שלפניי. השדה נחתך בבת אחת בשפת מצוק משונן ונתלה מעל תהום שתחתיתה נעלמה. שמש טיפסה במזרח מעל יער העד הירדנאי הפרוש משני צדדיו של נהר הירדן, עושה דרכו דרומה אל ים המלח.

מאחוריי, בפתח המישור המתנשא מעל הנהר, התרוממה חומת עצים צפופה; בליל אמש, סלומו ואני לא העזנו לחדור דרכה.

עכשיו נשארתי לבד. משב רוח קרה הפשיט את עצמותיי, ניער מהעץ שמעליי כמה ציפורים צווחניות, המשיך וניגן בעשבים השוטים שבשדה החרוש. ריח גשם נישא באוויר. לפתע השתתקה הרוח, אפשר שהגיעה לסוף העולם בעבר הירדן ועוד מעט תתחיל את דרכה חזרה. בשקט שנקרע בין הזמנים התרוממו באחת שאר ציפורי העצים שבגבול השדה ונעלמו; צלליהן נשארו לרפרף בבהלה.

ארץ בית זרע, השבט. ארץ לא נודעת, ארץ אסורה. אני כאן, נוסע צללים, סופר צללים, איש, ללא שם לגופו. תיק הצד שהיה למראשותיי התגולל מרחק פסיעות ממני, קרביו הפוכים. הטלפון נלקח ממני ואיתו אבדה הנקודה הכחולה, הפועמת, שנצפית בעין הלוויין שמעל. לבד, ללא מורה דרך, לא אוכל לעשות את הדרך חזרה. לא אעז לחדור את חומת היער ולחפש שם את סלומו. כדרכו של יער העד הירדנאי, בן רגע יתמלאו עקבותיי ברקב השנים ובן רגע יתרפאו אחריי ענפים שבורים ואני איבלע במעגל התעייה. לא אעז להיכנס לנחלת השבט בידיים ריקות ולא אוכל לקצוב לי, במתנות, זמן אורח — כמקובל בין אנשי ירדניה.

נשכבתי בחזרה על הקרקע. מתחת לערסל הריק מחיים הארכתי, בכוונה מרובה, במחשבות על לוי הצלם המפורסם — האיש שאת שמו נטלתי. "מי שזוכרים אותו לא נעלם," אומרים כאן. אולי יזדעק ויגיח, בשר ודם, מן הצד השני של הזיכרון.

הנחתי את ראשי על תיק הצד הנצחי שלי. לא הרגשתי איך רוּקַן במהלך הלילה. אך המחדד שלי, קמע הקמעות שמלווה אותי בכל מסעותיי, נשאר שם. ונשאר גם ספר דק (הלוקחים לא מצאו בו עניין): קרחת זהב — ספר הסופים. ספר של סופי סיפורים הכתובים בראש כל אחד מפרקיו. בין סוף לסוף דפיו ריקים; כל סוף דומה לתמונה, שקופית, שלוי הצלם ("אני כלב זקן") מניח על שולחן האור בביתו אחרי שהיא חוזרת מפיתוח; בבת אחת יזהר מתוכה סיפור אחד, נבחר משלל ההיסטוריות האפשריות שעלו בראשו "בזמן פיתוח", וישלשל אליו את דרכו אל הסוף המואר בתמונה.

"אני רוצה שתאיר את הצללים שעושה הפלאש שלי," אמר לוי, "איש הכרישים", כששכר את שירותיי כסופר צללים בהפלגה שלו. אם אכן אבליח בזיכרונו בצדו השני של אוקיינוס העצים הזה, אולי יבוא ויחפש אחריי — רוח הרפאים שקרא לה "האיש שלא היה שם".

איש הכרישים
 

פגשתי את "לוי הכריש" — צלם המעמקים, החי על יופיים מטיל המורא של כרישים, באותו מקום שפגש בו את בן דמותו מן האופל, "פטיש הכריש" — הצייד, הטובח בהם וחי על סנפיריהם.

"כל צלם מחפש את התמונה האחת," כתבתי, "התמונה שאין לה דימוי ולא תואר, אלא כשתעלה מתהומות ותציג עצמה ככזאת: 'התמונה האחת'; וכשתעלה, אפשר שתוליד בכך את החיפוש עצמו, תעניק לו תוכן וטעם, ובה עצמה הוא יסתיים."

אם היה יכול, אני מניח שלוי היה מוחק היום את המשפט הזה מהספר שכתבתי בשבילו כסופר צללים. את סיפור חייו כתבתי מבלי שראיתי אותו אפילו. לו יכול היה, אני בטוח, היה גם מוותר עליי — נוסע צללים — באותו מסע שהזמין אותי אליו בעקבות הספר ההוא. אותה "התמונה האחת" והסיפור הנורא שהסתיים בה הייתה התמונה שלא צולמה. אני, "האיש שלא היה שם", הייתי האיש שלא צריך היה להיות שם — כך מן הסתם חשב לוי בדיעבד. אבל הייתי שם. את פטיש הכריש — הצייד — לקח האופל, ועל הקריירה המפוארת של לוי הכריש — הצלם — הנחַתי מכת מוות; ואם לא די בכך, הוצאתי אותו מחוץ למים המוכרים שלו וגררתי אותו בעקבותיי — כך, בלי מכלי האוויר שלו — לחבל ירדניה, "שרק יתושים ותנינים יכולים לחיות באוויר הרקוב שלו," כלשונו.

"ממילא אין לך שם משלך," צחק בחביבות בשיחת הטלפון הראשונה שלנו. הוא הגיע אליי כקורא נלהב של בלוג הציטוטים שלי: "ט.ס.מניה — טיולי ספרים: מיומניהם של נוסעים מפורסמים", בלוג ליודעי ח"ן שחיפשו השתקפות למסעותיהם שלהם, בארצות רחוקות או ברווחת הכורסה בביתם.

"לא אכפת לי שתגנוב מאחרים... קצת בשר, קצת שומן," אמר, "הרי השד הטסמני אוכל נבלות," לגלג על תמונת הלוגו של האתר שלי.

וגם טורף, אם יש את מה, לא אמרתי.

"בסופו של דבר הרי אף אחד לא ממציא כלום," אמר, "אני שם פריימים על כרישים ואתה מסמן מעגלים בעיפרון על ספרים," ואז ציטט את משפט הפתיחה של האתר שלי: מה שאתה מצטט, נכתב בשבילך," צחק בלבביות, "צטט אותי, מהצללים, הפלאש שלי עושה הרבה כאלה."

 את גיבור איש הכרישים התכתי מכמה גיבורי מסעות שאספתי מספרים אחרים, ורקחתי לו סיפורי גבורה ממצולות האוקיינוסים. זו הייתה "האוטוביוגרפיה" של לוי.

 "יופי של חיים חיברת לי," אמר אחרי שקרא את כתב היד, וספק ברצינות הוסיף, "מי שלא יודע לשקר לא יודע לספר, מי שלא יודע לשקר גם לא קורה לו שום דבר ששווה לספר. עובדה!" את הספר כתבתי, לבקשתו, בזמן הווה, "זה הזמן האותנטי בשביל מי שמסתכל על התמונה," אמר, "וחוץ מזה," צחק, "אם אתה כותב הווה בגוף ראשון אתה נותן לי חיי נצח, כי הרי בן אדם לא יכול לספר על רגע המוות שלו עצמו."

 אני דווקא סיפרתי.

 לא התראינו גם אחרי שיצא הספר לאור בחגיגיות מרובה, מן הסתם כבר אז הפכתי לנוסע צללים במסע שלו.

למרות פרסומו הרב של לוי, מעטים מאוד קנו את הספר; סיפורי גבורה של צלם טבע איבדו מקסמם. "כרישים הם קופה רושמת," חזר על הבדיחה אינספור פעמים, "הם מימנו לגלית," (הבת הגדולה שלו), "את האוניברסיטה." אך בעת הזאת, מלתעות כבר לא צלצלו מטבעות, וכבר לא יממנו את לימודיה של בתו השנייה, "הקטנה שלי," (מעולם לא הזכיר את שמה) "ממילא רוצה לבזבז כסף­­­־אוניברסיטה על ציור, או צילום או כתיבה... 'יוצרת' היא קוראת לזה," לגלג, "בניגוד לכתיבה הורסת. ואני אומר לה שצייר צריך לצייר, כותב צריך לכתוב, בדיוק כמו שצלם צריך לצלם. רק ככה לומדים, רק ככה אני למדתי."

הופתעתי כשהתקשר שוב. כישלון "סיפור חייו" לא כיבה את התשוקה שלו. "אבל מה נשאר להציע?" מירר, "כל זב חוטם דיגיטלי מעלה מיליון תמונות בשקל... הרגע צילם, הרגע קיבל, הרגע שלח, הרגע שכח. אין שום זמן פיתוח — זמן סיפור בין מה שראית ובין מה שמתגלה אחר כך, בפלורסנט של השולחן... הכול אצלם זה על המקום ועל המקום זה נעלם 'בעננים' ולא נשאר איזה משהו שאתה יכול למשש."

"הכלב הזקן" נשבע לא לגעת בשום דבר דיגיטלי, אבל בי הוא תלה תקוות, שהרי אני משוטט בין שני העולמות, בין מילים מודפסות ובין אלו המתפוגגות בעננים; אולי אפתח בפניו את המערה של אלדין באותה מילת קסם (הוא העניק לה נפח של בוז) "אינטרשת".

"אז עשה את ההפך," פלטתי.

"ההפך ממה?"

התמהמהתי עד שקשרתי משהו לדברים שאמרתי. "צלם את הצד השני."

"הצד השני של מה?!" כמעט צעק.

"מיליון תמונות של כרישים טורפים כבר יש," האיר הרעיון את עצמו, "צלֵם אדם טורף כריש."

הוא הקשיב ואני נסחפתי במחשבה הזו, "בכל העולם נטרפים על ידי כרישים לא יותר מעשרה אנשים בשנה, כמה כרישים נטרפים בשנה על ידי בני אדם?"

"זאת בדיוק השאלה ששאלה אותי הקטנה... יותר ממאה מיליון," אמר. שתיקה השתררה על הקו, לוי עיכל את המספר שכבר ידע, "רק בשביל לעשות מרק מהסנפירים שלהם, חותכים אותם וזורקים את הכרישים חיים, לטבוע במים שלהם," דקלם את דבריה. שוב השתתק, עכשיו כדי לעכל את מה שציטט. בסוף מלמל, "הצד השני..." שקל את המילים, "מעניין מה טעם המוות שם. תצחק, או שלא, מעולם לא ראיתי כריש מת." ואז, כמו התעורר לרטט באצבעו שעל חוט דיג, משך עצמו אל המים הצלולים שלו, "צַלָם צריך לצלם," אמר.

 "דייג צריך לדוג," יאמר אחר כך פטיש.

 הצעתי לו להתחיל כאן, ברציף הכרישים של נמל עתלית — חדיש שהוקם על עתיק.

"נוסע צללים," אמר, "אתה לא תהיה שם. אני 'זאב בודד'," גם את זה ציטט מן הספר שלנו, "כתוּב! שחור על לבן," חזר וצחק על עצמו, "יש הצגה של איש אחד, אבל אני איש של הצגה אחת."

 עכשיו נעמד לוי לצדי על הרציף, לבוש מעיל דייגים צהוב עשוי גומי עבה, ידו מונחת על מצלמה שהייתה תלויה ברצועת עור על צווארו. הוא מתח קומתו לפניי. חשתי עליו מין בעלות — יציר דמיוני — וחשבתי שהוא משתקף לעצמו במילים שלי כמו במראָה־מראָה שעל הקיר. הצלחתי לזהות אותו מתוך שהשלמתי את סימני הזמן שנוספו לתמונה הקבועה שלו, המעטרת את מאות כתבות הצילום ועשרות הספרים שהוציא לאורך קריירה של חיים שלמים. מן הסתם, הדבר היחיד שנותר במקומו ובממדיו היו כתפיו של שחקן הכדורסל שהיה, ועכשיו נשמט מהן כל גופו תחתיו.

זיעה הבריקה את אודם פניו, משיזוף טרי ואולי ממאמץ לשאת את גופו הכבד. "ענק אדום", חשבתי על אותם כוכבים בשמיים שמסיימים את חייהם ברהב.

הוא תקע עיניו בעיניי וטייל ביניהן כמנסה לבחור מוקד כלשהו. עיני השמאלית נודדת זה מכבר החוצה אל שוליה, מנוּונת, מתאונה רחוקה בימים — רימון עתיק שמצאתי בחולות החוף והתפוצץ. לוי קרץ לי וצחק, "יש לך עין בלתי מכַוונת, כמו זו שאני לא תוקע במצלמה. היא רק מפריעה לנו לפוקוס."

 מעולם לא הפלגתי, ועד שלא התוודעתי לספרי הצילום הקודמים של לוי — אף לא בכורסת המסעות שלי. "צלם צריך לצלם," חזר על דבריו שוב ושוב והוסיף, "וקורא האיגרת יהיה השליח." תירצתי את ההסכמה שלי להצטרף אליו כעניין של תיקון, חוב על כישלון קודם. מתחת לפני הדברים, מתחת למזומנים הנדיבים שהציע, עלה גם אצלי רטט עדין, התרומם וחולל גלים: אני, הנוסע.

אני "איש הרכבות"; מִקְדש לבד בתוך המון אדם. "זאב בודד". רק על עצמי לספר אני יודע, גם אם ישתקפו הדברים מתוך חייהם של אחרים. "מה שאתה מצטט נכתב בשבילך"; שד טסמני אוכל נבלות וגם טורף. "הנה איש הרכבות!" כך רציתי שיזהו אותי.

 בשעת ערב מוקדמת חזרו סירות יום מהדיג. באור המנורות שנתלה מעל רציף הבטון ריחפו סלי נצרים עמוסי דגים; דומה היה שהם אינם נפרקים בשום מקום, מתקדמים על ראשי אנשים כגלים ברוח על פני שדה שיבולים. ריח חריף ננעץ בתמונה; בכל מסעות המעמקים שחיברתי בשבילו, כך חשבתי, לוי מעולם לא הריח את מה שצילם.

עקבתי אחרי הצלם, החותר בעדשה זקורה כנגד גלי הסלים בדרכו אל שפת הרציף. הוא נעמד לצד סירה שעגנה שם. שני אנשים חשופי גו התנהלו על סיפונה. לוי התקרב בצעד מהוסס אל ערמה של גופות כרישים והשניים עצרו. כריש גדול היה תלוי על מעקה הסיפון, מרותק למקומו באונקלי ברזל, בקצותיהם של שני מוטות ארוכים שאחזו השניים. לוי צילם והתמונה קפאה. באותו הרגע הבחנתי ברצועה ורדרדה על גבו של הכריש התלוי. בבת אחת התחוורו רצועות דומות גם בגבותיהם ובזנבותיהם של הכרישים על במת הבטון. סנפירי כולם נחתכו והצלקות הוורידו וזרחו בין רסיסי קרח שדבקו בהן. לוי שמט את המצלמה וזו נתלתה על צווארו. משהותרה הרצועה השלימו השניים את התנופה שנקטעה והשליכו את גופת הכריש אל הערמה, עוררו בה רטט קור וריח שלא הכרתי. מַעֲמַקי הים.

כריש נוסף הוטל אל הערמה, גלש וברטט בשר גרר אחריו כמה מקודמיו והם נפרשו אל שוליה.

לוי סילק אל גבו את המצלמה הקשורה וכרע תחתיו. הושיט יד מהססת שכמו הבקיעה וילון בלתי נראה, קרמה עור וגידים מעבר למלתעות הפעורות לעומתו, ואז נגע בקצה חודה של שן. בעדינות העביר את אצבעו ופרט על טורי השיניים. הוא הביט בי בפליאה.

"בערך שבעים כרישים," אמר פטיש, שהתייצב לידנו. קודם לכן הציג את עצמו: "פטיש הכריש, לא סתם כריש, כריש־פטיש... אלה הכי חכמים!" הצייד, נמוך ועגלגל, פניו מחוטטים במכתשים חלקים ששפתם מעוטרת בזיפים, שְׂער ראשו אסוף בגומי, הצביע על הערמה שלפנינו, "שבעים כרישים מעשר סירות. פעם כל סירה הייתה מביאה מספר כזה." הוא טפח על כתפו של לוי, "אבל אולי תביא מזל של מתחילים."

*המשך הפרק בספר המלא*