הלהבה

פתח דבר

המהדורה הזו כוללת את עבודותיו האחרונות של אבי כמשורר. הלוואי שהיה רואה את הספר מגיע לקו הגמר, לא מפני שתחת ידיו היה רואה אור ספר טוב יותר — ממשי יותר ונדיב יותר ויפה יותר — או מפני שהיה דומה יותר לו ולאופן שבו הוא דמיין את הצעת ההגשה הזו מגיעה לקוראיו, מקרוב יותר, אלא משום שהספר החזיק אותו בחיים, עד נשימתו האחרונה, לבסוף. בתקופה הלא פשוטה שבה חיבר אותו, הוא היה שולח אימיילים מסוג "נא לא להפריע" למעטים בינינו שהיו מבקרים אותו בקביעות. הוא חידש את המחויבות שלו למדיטציה קשוחה כדי שיוכל להתמקד על אף הכאבים העזים מכמה שברי דחיסה ומהיחלשות כללית של הגוף. לעתים קרובות ציין בּפָנַי, שמתוך כל מִתווי האומנות וסגנונות החיים שחווה במשך חייו העשירים והמורכבים, הוא מצטער שלא דבק יותר, היה נאמן יותר, לתובנה שכתיבה היא נחמתו היחידה, ותכליתו האמיתית ביותר.

אבא שלי היה, לפני כל דבר אחר, משורר. הוא ראה בעיסוק הזה, ומחברותיו מעידות על כך, מעין "שליחות במצוות ה'" (או בלשונו "G-d" — מתוך יראת כבוד לאלוהות הוא נמנע מלכתוב את השם האלוהי אפילו באנגלית — מחווה לנוהג היהודי העתיק ועדוּת נוספת לדבֵקוּת שהתקיימה בו לצד החופש). "דת, מורים, נשים, סמים, הדרך, תהילה, כסף... דבר מאלה לא ממסטל אותי ומציע לי הקלה מהסבל כמו דפים מתמלאים ומשחירים מדיו, כתיבה." הצהרת הכוונות הזאת היתה גם הצהרת חרטה: הוא ראה בקידוש הספרות עילה לאבּהוּת העלובה שלו לתחושתו, למערכות היחסים הכושלות ולהזנחת הבריאות וניהול הכספים שלו. אני נזכר באחד השירים הפחות ידועים שלו (ואחד האהובים עלי): "הלכתי כל כך רחוק עבור יופי, הותרתי כל כך הרבה מאחור." אבל לא מספיק רחוק, מסתבר: בעיניו הוא לא הותיר מספיק. והספר הזה, הוא ידע, יהיה תרומתו האחרונה.

כילד, כשביקשתי מאבא שלי כסף לקנות ממתקים בחנות הפינתית, פעמים רבות הוא אמר לי לחפש מטבעות או שטרות נשכחים בכיסי הבלייזר שלו. בכל פעם, ללא יוצא מן הכלל, הייתי מוצא פנקס בזמן החיפושים. בשנים מאוחרות יותר, כששאלתי אם יש לו מצית או גפרורים, הייתי פותח מגירות ומוצא ערימות של דפים ומחברות. פעם כששאלתי אם יש לו טקילה, הופניתי אל המקפיא, וגם בו מצאתי מחברת תועה, קפואה. אכן, אבא שלי בהחלט היה (לצד דברים מופלאים רבים אחרים) אדם מרובה ניירות, מחברות ומפיות קוקטיילים — כתב ידו המוכר על כל אחד מהם — פזורים (במסודר) בכל מקום. הם הגיעו מארוניות לילה בבתי מלון, או מחנויות הכול בדולר; המוזהבים שבהם, הכרוכים בעור, המהודרים או מפגינים חשיבות עצמית מכל סוג אחר — לא זכו לשימוש מעולם. אבא שלי העדיף כלֵי קיבול צנועים. כבר בשנות התשעים המוקדמות היו מחסנים מלאים בקופסאות המחברות שלו, מחברות שהכילו חיים של התמסרות לדבר שהגדיר את האדם הזה יותר מכול. כתיבה היתה סיבת הקיום שלו. האש שטיפח, הלהבה החשובה ביותר שהזין. היא לא כבתה אף פעם.

הרבה מילים ונושאים חוזרים בעבודות של אבא שלי: קפוא, שבור, עירום, אש, להבה. בגב העטיפה של האלבום הראשון נראות (כפי שהוא כינה אותן בשיר מאוחר יותר) "הלהבות שרודפות את ז'אן ד'ארק". "מי בָּאש?" הוא שאל בשירו המפורסם שעשה שימוש מרושע בתפילה יהודית. "הדלקתי נר ירוק ודק כדי שתקנאי בי." הנר הזה היה רק הראשון מחומרי הבעירה. לכל אורך יצירתו יש מינֵי אש ולהבות, שבוראות ושמחריבות, שמחממות ושמאירות, שאחוזות תשוקה ושמגשימות. הוא הצית את הלהבות והוא השגיח עליהן בקפידה. הוא בחן ותיעד את ההשלכות שלהן. הסיכון שבהן הסעיר אותו — פעמים רבות אמר על אומנותם של אחרים, שאין בה די "משחק באש", ודיבר בשבח "הריגוש מרעיון שעלה בלהבות".

ההוויה היוקדת הזאת נמשכה עד הסוף ממש. "אתם רוצים שיהיה אפל יותר, נכבה את הלהבה," הטעים באלבומו האחרון, אלבום הפרידה שלו. הוא מת בשבעה בנובמבר, 2016. ונראה שעכשיו אפל יותר, אבל הלהבה לא כבתה. כל דף נייר השחיר בדיו הוא עדות מתמשכת לנשמה בוערת.

– אדם כהן, פברואר 2018

הערת העורכים

בחודשים האחרונים של חייו, על אף מגבלות פיזיות חמורות, לאונרד כהן בחר את החומרים שייכללו במהדורה האחרונה של שיריו. "הלהבה" מציג את הבחירות האלה בפורמט שלדעת עורכיו — הפרופסורים רוברט פאגֶן ואלכסנדרה פּלֶשוֹיאנוֹ — והמוציא לאור הקנדי שליווה אותו שנים רבות, משקף את כוונותיו של לאונרד, על בסיס כתב היד שהוא הרכיב, ועל בסיס בחירות סגנוניות שעשה בספרים קודמים. רוברט פאגן החל את העבודה על הפרויקט בצמוד ללאונרד, ואלכסנדרה פלשויאנו הצטרפה כדי לעזור בהשלמת העריכה באפריל 2017. אדם כהן, בנו של לאונרד, הציע את הכותרת.

לאונרד סיפק הנחיות ברורות באשר לארגון התוכני של הספר, שנועד לכלול חומרים כתובים ומדגם רחב של רישומים ודיוקנאות עצמיים שלו. הוא דימה לעצמו שלושה חלקים. הראשון יכלול שישים ושלושה שירים שהוא בחר בקפידה מתוך מאגר של עבודות שנכתבו על פני עשורים, ועדיין לא פורסמו. לאונרד נודע כמי שעבד על שיריו במשך שנים — לעתים עשורים רבים — לפני שזכו לפרסום; הוא ראה בשישים ושלושה השירים האלה עבודות מוגמרות.

החלק השני כולל את השירים שהפכו למילות השירים המולחנים מארבעת אלבומיו האחרונים. כל המילים לשיריו של לאונרד מתחילות כשירה, כך שאפשר להעריך אותם כפואמות בפני עצמן, להבדיל מרוב כותבי השירים המולחנים. וכך, לאונרד פירסם כמה משיריו כפואמות במגזין "הניו יורקר", לפני צאתם לאור כשירים מולחנים באלבומים. למשל, לאחרונה, השיר "לנווט את דרכך", ומוקדם יותר השירים "רחוב", "כמעט כמו הבלוז" ו"הולכים הביתה". בהצגת המילים של שירי האלבום "אזהרה כחולה" (2006) של אַנג'ני תומאס (שלאונרד הפיק), ושל האלבומים של לאונרד "רעיונות ישנים" (2012), "בעיות מוכרות" (2014) ו"אתם רוצים שיהיה אפל יותר" (2016), נשארנו נאמנים לפורמט שלאונרד בחר לספר השירה והשירים שלו "מוזיקה מוזרה יותר" (1993), שכלל מילים של שירים מולחנים רבים. קוראים חדי־עין ישימו לב להבדלים בין האופן שבו שירים אלה מופיעים ב"הלהבה" לעומת הופעתם בדפי המילים המצורפים לאלבומים.

החלק השלישי של הספר מציג מבחר רשומות ממחברותיו של לאונרד, שאותן מילא מדי יום מאז נערותו ועד יומו האחרון. רוברט פאגן פיקח על העברת הנוסח הכתוב של יותר משלושת אלפים עמודי מחברות, שנמתחו על פני שישה עשורים. אף שלאונרד לקח חלק בבחירת הרשומות עבור "הלהבה", הוא לא הכתיב את הסדר הסופי שלהן. הצגה כרונולוגית שלהן היתה עשויה להיות מאתגרת עד בלתי אפשרית, שכן לעתים קרובות חזר לאונרד לאותן מחברות על פני שנים, עם עטים בצבעים שונים עבור רשומות שונות. לאונרד מיספֵּר את המחברות שלו על פי שיטה שאיננו מבינים. עם זאת, בחרנו לעקוב אחר הסדר המספרי של המחברות, גם אם הוא לא תמיד כרונולוגי. הרשומות הנבחרות כוללות לעתים מגוון של בתי שיר או שורות — מה שלאונרד כינה פעם "פיסות" — וקוראים שמכירים את עבודתו יזהו לפעמים רשומות שנראות כמו טיוטות עבודה של שירה ומילות שירים. לא נעשה כל ניסיון לייצר נרטיב מובחן בין המחברות האלה, והרשומות הועתקו לכאן קרוב ככל האפשר לאופן שבו הופיעו במחברות עצמן, ללא כל ניסיון לשנות סימני פיסוק או מעברי שורות. בהעברת הנוסח הכתוב של רשומות המחברות שמרנו על קונבנציות מסוימות בעזרת הסימנים הבאים: { } מסמן מילה או ביטוי שנכתבו מעל או מתחת לשורה; [?] מסמן מילה או ביטוי שלא הובנו; *** מסמן מעבר בין רשומות במחברת.

נוסף על שלושת חלקי הספר האלה, לאונרד ביקש לפרסם את הנאום שנשא בטקס קבלת פרס הנסיך אסטוריאס בספרד, ב־21 באוקטובר, 2011. במָקום אחר אנו כוללים — באדיבות חברו ועמיתו של לאונרד, פיטר סקוט — את אחד מחילופי הדואר האלקטרוני האחרונים של לאונרד, שנכתב פחות מעשרים וארבע שעות לפני שהלך לעולמו.

לאונרד הציע שהספר יכלול חלק מהדיוקנאות העצמיים ומהרישומים שלו, מהלך שבו החל ב"ספר הכמיהה" (2007). מאחר שלא היה בידו די זמן לביצוע הבחירות האלו, אלכסנדרה פלשויאנו בחרה קרוב לשבעים דיוקנאות עצמיים מתוך יותר מ־370 שאותם צייר, ולצידם עשרים וארבעה רישומים מעבודות האומנות שלו. הוא גם נתן את הסכמתו להציג עמודים ממחברותיו כדי להעשיר את הספר ויזואלית; עשרים בחירות כאלה מופיעות כאן.

לסיום, כמה הערות על שירים מסוימים. השיר "תעסוקה מלאה" הוא למעשה גרסה ארוכה של השיר "אלוהים רוצה את השיר שלו". הדמיון בין השירים "לילה בר־מזל" ו"שתיתי הרבה" שווה אזכור גם הוא. השיר "זרם תחתי" יצא כשיר מוקלט באלבומו של לאונרד, "הת'ר היקרה" (2004). השיר "אף פעם לא עשיתי צרות לאף אחד" שוחרר גם הוא כשיר באלבום ההופעה החיה של לאונרד, "לא נשכח: מזכרת מסיבוב ההופעות הגדול" (2015). השירים "רחוב" ו"תודה על הריקוד" מופיעים בגרסאות מעט שונות כמילות שירים בחלק השני של הספר. אלו מכם שמכירים את אתר האינטרנט Leonard Cohen Files של ז'ארקו אריצאלו, יזהו כמה שירים, דיוקנאות עצמיים ורישומים, שפורסמו שם באישורו של לאונרד.

רוברט פאגן ואלכסנדרה פלשויאנו

יולי 2018

שירים

מה שקורה ללב

תמיד אני עובד על משהו

בלי לקרוא לו אמנות

קורא את מרקס, אורב לישו

מדיכאון יוצא מרוט

האש שלי כמעט דועכת

ניצוץ גווע מהבהב

לך ספֵּר לו, למשיח

על מה שקורה ללב

אובך נשיקות של קיץ

כשחסמתי חניה

יריבוּת כה מרושעת

רק נשים שם בשליטה

זה שום דבר, רק עסקים

אבל כתם התגנב

אז חזרתי לבקר כאן

את מה שקורה ללב

 
מכרתי תכשיטים מפח

נראיתי קוּל, פחות או יותר

היתה לי חתולה במטבח

ופנתר חי בחצר

בכלא של המוכשרים

הסוהר אותי חיבב

כך יכולתי לא לראות

את מה שקורה ללב

 
איך לא ראיתי את זה מגיע

הרי כתבתי את התסריט

מבט אחד בה כבר התריע

שאסתבך עם בוגדנית

ברור, שיחקנו זוג מדהים

משחק שאני ממש לא אוהב

זה לא יפה ולא עדין

מה שקורה ללב

עכשיו המלאך מנגן בכינור

והשטן בנבל מלבב

כל נשמה היא כמו דגיג

כל מחשבה כריש רעב

פתחתי כל חלון בבית

אבל הבית חשוך וכואב

תרים ידיים, זה פשוט

מה שקורה ללב

תמיד אני עובד על משהו

בלי לקרוא לו אמנות

העבדים כבר שם ממילא

הזמרים כבולים בלהבות

מאזני הצדק כבר קורסים

הפצועים צועקים, הַקְשֵב!

נכשלתי קשות בניסיון להגן

על מה שקורה ללב

 
למדתי פעם עם קבצן אחד

קבצן מטונף ומצולק ביותר

טפרים של הרבה מדי נשים

חרצו בעורו, והוא לא שיחרר

אין פה משל וגם לא לקח

שום שירת עפרוני משתובב

רק קבצן מטונף שמברך

על מה שקורה ללב

תמיד אני עובד על משהו

בלי לקרוא לו אומנות

סחבתי דברים, אך לא כבדים

כמעט זרקו אותי מהאיגוד

ידעתי לטפל בנשק

לאבא היה רובה ציידים

לחמנו על מטרה מקודשת

לא על הזכות שלא להסכים

 
האש שלי כמעט דועכת

ניצוץ גווע מהבהב

לך ספֵּר לו, למשיח

על מה שקורה ללב

24 ביוני, 2016