נשארנו מעטים

נשארנו מעטים
 

אֵיפֹה בּוֹעֵר בַּלֵּיל? אֲנִי נִשְׂבָּע, בּוֹעֵר

הֶחָלָל הָרֵיק שֶׁל נְיוּ־יוֹרְק —

בְּלִי מְשׁוֹרְרִים שֶׁל יִידִישׁ.

"התרנגול האדום" (אברהם סוצקבר)

הסיפור של שירת היידיש של המאה העשרים הוא סיפור טרגי - המחשה חיה של האמירה של ניל יאנג "אותו דבר שגורם לך לחיות הורג אותך בסוף" (מתוך השיר From Hank to Hendrix). מה שגרם לשירת היידיש של המאה העשרים לחיות הם המודרנה והמודרניזם - התמורות הגדולות והסוערות של המאה העשרים דחפו את משוררי היידיש לצאת מהשטעטל והביאו אותם אל הערים הגדולות של אירופה ואת חלקם אל מעבר לים - לניו יורק. את התנועה העזה והדרמטית במרחב הגאוגרפי ליוותה תנועה דומה במרחב השירה - המודרניזם בשירת העולם השפיע על משוררי היידיש באופן עמוק. וכך נוצרה שירת יידיש חדשה - מודרנית לעילא ועילא, לא פחות, ואולי יותר מהשירה העברית שנכתבה במחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ ישראל ובמחצית השנייה שלה במדינת ישראל. אולם אותן תמורות גדולות וסוערות הן גם מה שהרג את שירת היידיש - קודם כול, השואה שחיסלה את המרכז האירופאי של תרבות היידיש, סטלין שחיסל את משוררי וסופרי היידיש בבריה"מ ובמקביל כור ההיתוך האמריקאי וכור ההיתוך הישראלי שחיסלו, כל אחד בדרכו, את היידיש של הדור השני, דור ילדיהם של משוררי היידיש שהיגרו מאירופה. וכך, זמן קצר מאוד - במונחים היסטוריים - אחרי ששירת היידיש הגיעה לשיא שלה, היא איבדה את קהל הקוראים שלה.

 
ברומן שלו, "כשיאש נסע" (תרגם לעברית דן מירון) מתאר הסופר והמשורר יעקב גלאטשטיין מפגש של משוררי יידיש עם ביאליק, או בלשונו של גלאטשטיין: "חגיגה שערכו משוררי היידיש לכבוד המוכיח העברי הגדול". גלאטשטיין מתאר איך ביאליק מדבר אל המשוררים: "טווה את שיחו כמו עכביש המשלח חוטים דקיקים לכל כיוון" ובסוף מתברר "שכל החוטים החפים לא היו אלא רשת עכביש אחת, וברשת פרפר לו זבוב. הזבוב היה - שפת יידיש". כלומר, המסר של ביאליק למשוררים, בני שיחו, היה שהם הימרו על השפה הלא נכונה והכתובת (בעברית ככל הנראה) על הקיר מצהירה באופן חד משמעי על עתידם העגום. או, כמו שגלאטשטיין מנסח את זה: "אלא שנחמה בשבילנו בכל זאת לא הייתה בפיו. הוא איים עלינו באכזריותה ובהכרחיותה של ההיסטוריה, כאילו היה אומר: אתם, עגלים, פַּרפרוּ. אינכם רוצים, מסכנים, ללכת לשחיטה, מסכנים! אבל שחוט ישחטו אתכם". דן מירון, באחרית הדבר שכתב ל"כשיאש נסע" מתאר כך את מצבו של גלאטשטיין: "גלאטשטיין עצמו, כמשורר מודרניסט, היה נתון בפינה לחוצה ודחוקה במיוחד: הקוראים שעדיין נזקקו ליידיש לא ידעו 'כיצד אוכלין' את שירתו המודרנית, ואילו מרבית הקוראים שהיו יכולים למצוא טעם בשירה זו כבר לא נזקקו ליידיש, ואת מזונם הספרותי־הרוחני מצאו בשפע בספרויות האמריקנית והאנגלית המודרניות".

קהל הקוראים נעלם, אבל השירים נשארו ובטובים שביניהם עדיין מפעמת אותה רוח גדולה שינקה את האנרגייה שלה מרוחות הזמן העזות של המאה העשרים. היא עדיין שמורה בתוך המילים כמו שאטומים אוצרים בתוכם אנרגייה וכמו ששחרור האנרגייה האטומית מצריך התערבות חיצונית שמוציאה את האטומים משיווי המשקל הטבעי שלהם, כך גם שחרור הרוח המפעמת בשירים מצריך התערבות חיצונית. מדעני האטום של שירת היידיש הם המתרגמים, הם אלו שיודעים ללכוד את הרוח הכלואה בשפה שאין לה כבר כמעט קוראים ולהעביר אותה לגוף מילים חדש, בשפה חיה. הגוף הוא גוף חדש אבל הרוח, אם המתרגם עושה את מלאכתו נאמנה, היא אותה רוח. הבעיה היא שהשירה העברית (ובכלל זה השירה המתורגמת לעברית משפות אחרת) נמצאת במצב לא הרבה יותר טוב משירת היידיש - יש הרבה יותר דוברי עברית מדוברי יידיש אבל יש מעט מאוד קוראי שירה עברית. צריך, אם כן, משהו נוסף כדי להנגיש את שירת היידיש של המאה העשרים - בגופה העברי - אל קהל קצת יותר רחב מקהל קוראי השירה העברית. המשהו הנוסף הזה - שפרוייקט נשארנו מעטים מתבסס עליו - הוא המוזיקה, ובאופן ספיציפי, מוזיקת רוק.

בשיר אחר של ניל יאנג, Into the Black, מופיעה השורה: "עדיף לבעור עד כלות מאשר לדעוך" אשר מטיבה לבטא את האתוס של הרוק, שרבים מכוכביו אכן נשרפו בגיל צעיר. ואילו בשיר "יידיש" של אברהם סוצקבר מופיעות המילים:

אִם כֵּן, לְשָׁם אָבוֹא,

אֶפְעַר אֶת פִּי

וּכְמוֹ לָבִיא

לָבוּשׁ בְּלֶהָבוֹת

גם סוצקבר, כמו כוכב הרוק, נשרף אבל בניגוד לכוכב הרוק הוא לא מת בגיל עשרים ושבע (הגיל בו, משום מה, כוכבי רוק רבים סיימו את חייהם) אלא דווקא חי עד גיל תשעים ושבע. הבעירה של משוררי היידיש של המאה העשרים היא בעירה שונה מזו של כוכבי הרוק, הם לא מתכלים בשריפה גדולה וחד פעמית אלא הם בוערים לאט, לאורך שנים, והבעירה האיטית הזאת היא, כנראה, מתכון טוב נגד חלודה. יש משהו רוקנרולי בשירת היידיש המודרנית - משהו מְרוח ה"אף על פי כן" של הרוק, משהו מההַעֲמָדָה של "האני" במרכז הבמה ו"ימוּת כל העולם", משהו מהמרדנות, מהבעטנוּת, משהו מהבדידות של הגיבור הרוקנרולי בכרכים הגדולים. ויש גם את החשמל - כשהיא במיטבה, יש רטט חשמלי בשירת היידיש של המאה העשרים והוא דומה לרטט החשמלי של הרוק. בגלל כל אלה, החיבור בין שירת היידיש של המאה העשרים ובין מוזיקת רוק הוא חיבור טבעי, כמעט מתבקש.

איך בעצם נולד הרעיון של נשארנו מעטים? אני חושב שהכול התחיל כשקראתי את "כשיאש נסע". אז הבנתי שכנראה יש בה, בספרות היידיש, מודרניות ועוצמה וגדוּלה שכדאי להכיר. ככה הגעתי אל השירה של יעקב גלאטשטיין ובעקבותיה אל חבורת המשוררים הניו יורקרית "אִינזִיך" ("בתוך עצמך") שהוא היה ממייסדיה, אל ציליה דראפקין - שגם חיה בניו יורק והייתה מקורבת לחבורת "אינזיך" - ואל אברהם סוצקבר שחי וכתב רוב ימיו בתל אביב. להלחין שירים שאני אוהב זו הדרך שלי להתקרב אל השירים ואל מי שכתב אותם. לכל שיר יש אווירה מיוחדת משלו, הלך רוח משלו, תדר משלו ואל כל אלה אני מנסה לכוון כשאני מלחין. המסע של נשארנו מעטים החל בישיבה שלי עם הגיטרה ועם השירים ובחיפוש של התדר המוזיקלי הנכון. הלחנתי רק שירים שקראו לי להלחין אותם, שירים שמשהו בהם - המקצב, הדימויים, האווירה, העמדה של המשורר או המשוררת - משך אותי ממבט ראשון. השלב הבא היה העבודה עם שותפיי למסע - דולב סולומון ויובל ליבליך - על מבנה השירים ("פּרֵה־פּרודקשֵן"). אחר כך הגיע השלב של מציאת הזמרת או הזמר המתאימים לכל שיר. זה היה שלב מרתק של ניסוי וטעיה, שהתחיל בהעלאת שמות של זמרות וזמרים שהיה נראה לנו שהם מתאימים לשיר את השיר ואז פנייה אליהם, שלעיתים לא קיבלה שום מענה, לעיתים הובילה להאזנה שלהם לשיר ולתשובה "יפה אבל לא מתאים לי" ובמקרים השמחים הסתיימה בשידוך בין הזמרת או הזמר והשיר. הרעיון היה שכל זמרת או זמר יהפכו את השיר לשלהם, כלומר, יתנו לו את הפרשנות שלהם ויעבירו אותו דרך הפילטרים של הסגנון הייחודי שלהם. וכך, המנעד הסגנוני של נשארנו מעטים נפרש בין שירת הפּאנק של יורם מארק־רייך (סולן להקת "קילר הלוהטת" ששר את "הרהור שני"), דרך שירת הרוק של דני בסן ("התרנגול האדום") ועד השירה עם הסלסול הערבי של ענבל ג'משיד ("תפילה") והשירה הקברטית של לאורה ריבלין ("מלכויות של יהודים"). העיבוד של השירים הלך בעקבות הזמרות והזמרים.

נמל הבית של נשארנו מעטים היה האולפן של דולב בירושלים אבל ההקלטה של זמרות וזמרים ונגנים שלא גרים בירושלים הובילה אותנו להרבה גיחות לתל אביב וגם לגיחה צפונה לבית לחם הגלילית וגיחה דרומה לבאר שבע ולעבודה במגוון של חללי אולפן ועם טכנאים שונים. בדיעבד, נראה שתהליך ההקלטה של האלבום היה מעין הדהוד מקומי לפרישה הרחבה של תרבות היידיש בימי הזוהר שלה - בין ניו יורק, ורשה, וילנה, בואנוס איירס ותל אביב.

העבודה על נשארנו מעטים בשלישייה, גם היא אולי הייתה מעין הדהוד לחבורות המשוררים בשירת היידיש. עם יובל ליבליך אני מנגן כבר 40 שנה, ובמידה רבה אנחנו עובדים כיישות מוזיקלית אחת שיש לה שני ראשים ושתי זוגות ידיים. הרבה מפראזות הגיטרה שמלוות את שירי האלבום הן פראזות שאני המצאתי, או יותר נכון מצאתי, על הגיטרה האקוסטית וליבליך הלביש אותן בסאונד המופלא שהוא יודע לייצר עם הגיטרה החשמלית שלו והאפקטים והאצבעות. במהלך העבודה על עיבוד השירים לא הייתי צריך הרבה הסברים מילוליים כדי שליבליך יבין לאיזה סאונד בדיוק אני מתכוון, די היה במחווה עם כף היד, באזכור של להקה ששנינו אוהבים, במנוד ראש. ליבליך היה הסמן הרוקיסטי הפרוע בעבודה על האלבום - זה שתמיד לוקח את הדברים אל מחוזות הדיסטורשין, לא מפחד לסובב את כפתור הווליום במגבר עד הסוף, או להציע שינויים רדיקליים במבנה השיר. ומנגד, דולב היה הבסיס הממתן, זה שמזכיר שלפעמים פחות זה יותר, שמציע להוריד פזמון, לקצר את הפתיחה האינסטרומנטלית, לשנות קצת את ההרמוניה. זה שחוזר ואומר שלא כל מה שיפה הוא מה שמתאים בתמונה הכללית, זה שמקפיד על הפרטים, ברמת המכה על הבייס־דראם או ברמת שבריר שנייה יותר או פחות במשיכת סיום המילה על ידי הזמרת. וכמו בחבורת משוררים, כל אחד הביא איתו יכולות אחרות, חשיבה אחרת, עולם אסוציאציות סאונד קצת שונה, תפיסה קצת אחרת של מה זה "שיר טוב". פה ושם התווכחנו, פה ושם התעצבנו, אבל מצאנו את שיווי המשקל הנכון בין הסבלנות והפתיחות לתת לכל אחד מאיתנו ללכת עם הרעיון שלו ובין הנכונות לוותר על הרעיון היפה שלך כשמתברר שהחברים לא מתלהבים ממנו. והשלם - כך אני מאמין - עולה על סך חלקיו במקרה הזה. אני הלחנתי את כל השירים אבל נשארנו מעטים, במהותו, הוא עבודה של שלישייה ("זאַלבעדריִט" ביידיש, כפי שלימד אותי מנדי כהאן).

בסוף הספרון מופיעה רשימה ארוכה של תודות וקרדיטים. אבל יש תודה מיוחדת שאני מחוייב להביע כאן - בפתיחה. תודה לפרופ' אברהם נוברשטרן, מנהל בית שלום עליכם, שהעזרה שלו בהשגת תמיכה כספית הייתה קריטית להזנקה של העבודה על האלבום קדימה, בשלב בו הפער בין עלות ההפקה לכספים שעמדו לרשותנו גרם לנו לדשדש במקום בתסכול. מעבר לכך, פרופ' נוברשטרן עזר בעצה ובאיתור של טקסטים ביידיש והביקורים במשרדו בבית שלום עליכם, בנקודות צומת של העבודה על האלבום, תמיד היו מקור של עידוד.

כשהקלטנו את המתופף דני מקוב בשיר "ניו בלילה על שפת ההדסון" של ציליה דראפקין, הוא התפעל מהטקטסט והיה מופתע מאוד כשאמרתי לו שהוא נכתב ביידיש במחצית הראשונה של המאה העשרים - הוא היה משוכנע שמדובר בטקסט שנכתב ממש עכשיו. אני חושב שזה מעיד על המודרניות והרלוונטיות של שירת היידיש ואני מקווה שנשארנו מעטים יהיה גשר של צלילים וסאונד וחשמל (בפראפרזה על הביטוי "גשר של נייר" שטבעה משוררת היידיש קדיה מולודובסקי) בין השירה המופלאה הזאת והקהל הישראלי עבורו המונח "שירת יידיש" מעלה אסוציאציות של שירי עם מאובקים וריח חמצמץ של השטעטל.

את מילות השירים שבספרון מלווים קולאז'ים של חברי הוותיק איל בן צבי. איל נוהג לומר שמוזיקת ג'אז היא ההשראה הגדולה שלו בציור ושהוא מנסה לצייר כמו שמנגנים ג'אז. אני רואה בסגנון הציור שלו - התזזיתי, הפרוע והלא ממושמע, שמערבב ארטיפקטים מהרחוב (קרעי פוסטרים, כרטיסי פיס, עטיפות של קופסאות סיגריות) עם צבעים עזים ואייקונים תרבותיים ישראלים עם אייקונים תרבותיים של עולם הרוק - עוד מדיום שיונק מאותו מקור עוצמתי וכאוטי ששירת היידיש המודרנית והרוקנרול יונקים ממנו. איל יצר את הקולאז'ים במיוחד עבור האלבום והוא שילב בהם צילומים של סוצקבר, גלאטשטיין ודרפקין וגם דימוי של תרנגול אדום שמתכתב עם השיר "התרנגול האדום" של סוצקבר. את הקולאז'ים עיבד ועיצב דודי איבן - גרפיקאי הבית המוכשר של "הוצאת כהל" - שגם שילב בתוכם צילומים נוספים של המשוררים.

ומילה אחרונה על הספרון שאתם מחזיקים עכשיו ביד - התחלתי לשמוע מוזיקה בשיאו של עידן התקליטים, והחוויה של הקשבה לתקליט, כשאני מחזיק בידיים את דף המילים ואת העטיפה המעוצבת, זכורה לי היטב. זה היה מעבר לעניין הפונקציונלי של מעקב אחרי המילים שהזמר שר. היה בחוויה הזאת שילוב של מדיומים אמנותיים — דף המילים והעטיפה שהחזקתי בידיים לא היו משהו נלווה לתקליט, הם היו חלק בלתי נפרד מהשלם הגדול שנקרא "In the Court of the Crimson King" או "Stand Up". הדימויים שעל העטיפות - הפרצוף האדום הצורח באלבום של קינג קרימזון או חיתוך העץ שמציג את חברי הלהקה באלבום של ג'טרו טל - היו ההתגשמות במדיום של האמנות הפלסטית של אותה רוח שפיעמה מאחורי הצלילים. מילות השירים המודפסות על דף המילים הביאו אל תוך החוויה גם את המדיום של הספרות - ואפשר להתווכח אם הטקסטים של להקות הרוק המתקדם הם בגדר "ספרות" - אבל מה שהיה חשוב זה שהיו לי אותיות מודפסות מול העיניים שהסתנכרנו עם המוזיקה ששמעתי באוזניים. המעבר לתקליטורים שימר את החוויה הזאת, אם כי החליש אותה (בגלל המימדים הקטנים של חוברת המילים והמגע המנכר של קופסת הפלסטיק). המעבר לפלטפורמות סטרימינג הרג אותה לגמרי. הרעיון שעומד מאחורי הספרון של נשארנו מעטים הוא ליצור מחדש את אותה חוויה בעידן הסטרימינג. כמו דפי המילים של התקליטים וחוברות המילים של התקליטורים, הספרון כולל את הטקסטים של השירים (בעברית וביידיש), את הקרדיטים וגם אימג'ים ויזואליים (הקולאז'ים של איל בן צבי). בנוסף, מתחת לכל טקסט מופיע קוד שלחיצה עליו מובילה אל השיר הספיציפי ביוטיוב ובעמוד האחרון של הספרון יש קודים שלחיצה עליהם מובילה אל האלבום ביוטיוב, ספוטיפיי ואפל מיוזיק.

אז מה אתם צריכים לעשות עכשיו?

לפתוח את הספרון בכפולת העמודים 12-13, ללחוץ על הקוד בתחתית עמ' 13 שיוביל אתכם אל השיר "1919" ביוטיוב, לכוון את העיניים אל השורה הראשונה של השיר, ללחוץ על Play ולקרוא את המילים בזמן שערן צור שר אותן באוזניכם: "בזמן האחרון לא נשאר שריד ופליט מיענקל בן יצחק". לשוטט עם העיניים אל הדף המקביל, ולתת להן לשקוע קצת במילים הזרות־מוכרות של היידיש. להקשיב לכניסת התופים ולקפוץ רגע לקרדיטים בסוף כדי לגלות שחגי נחתומי מתופף עליהם, לחזור רגע אל הקולאז' שעל העטיפה ולנסות לנחש מי מהדמויות זה יעקב גלאטשטיין. לחזור אל המילים של השיר וללכת איתן ועם ערן צור ועם הגיטרה החשמלית של יובל ליבליך. לעצום עיניים, להרגיש את המגע של הנייר בידיים, להריח את הריח של הדפוס הטרי. לדמיין שאתם נקודה זעירה, מתגלגלת, לא ברחובות כמו יענקל בן יצחק, אלא במרחב האינסופי - למרות הכול - של האמנות.

יובל יבנה

1919
 

בַּזְמַן הָאַחֲרוֹן לֹא נִשְׁאַר שָׂרִיד וּפָלִיט

מִיַּעְנְקְל בֶּן יִצְחָק,

רַק נְקֻדָה זְעִירָה בְּהוּלָה

מִתְגַּלְגֶּלֶת בָּרְחוֹבוֹת,

וְעַל קְצוֹתֶיהָ, כְּעַל וָוִים, נִתְלוּ

אֵיבָרִים מְגֻשָּׁמִים.

הָאָדוֹן הַגָּדוֹל הִקִּיף בִּשְׁמֵי־הַתְּכֵלֶת

אֶת כָּל הָאֲדָמָה,

וְאֵין מִפְלָט.

"מַהֲדוּרוֹת אַחֲרוֹנוֹת" נוֹפְלוֹת מִלְּמַעְלָה

וּמוֹחֲצוֹת אֶת רֹאשִׁי הַמֵּימִי.

וּמָאן־דְּהוּ הוֹשִׁיט לָשׁוֹן אֲרֻכָּה

וּבִמְרִיחָה אֲדֻמָּה הִכְתִּים אֶת מִשְׁקְפַי לָנֶצַח,

וְאָדֹם, אָדֹם, אָדֹם.

אַתֶּם יוֹדְעִים מָה:

מַמָּשׁ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה יִתְפּוֹצֵץ בְּרֹאשִׁי מַשֶּׁהוּ כָּזֶה,

יִתְלַקֵּחַ בְּהֶלֶם אָטוּם,

וְיוֹתִיר עֲרֵמָה שֶׁל אֵפֶר מְלֻכְלָך.

וַאֲנִי,

נְקֻדָה עֲגֻלָּה,

אֶסְתּוֹבֵב בָּאֶתֶר לְנֶצַח־נְצָחִים

אָפוּף צְעִיפִים אֲדֻמִּים.