הנה ימים באים

מבוא

חדר האוכל החדש בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל נחנך בטקס רב רושם בחודש אוגוסט 1980, לאחר שנים שבהן הצפיפות בחדר האוכל הישן — מבנה סטנדרטי מעץ שהוצב במקום עם הקמת הקיבוץ בשנות החמישים — הפכה לכמעט בלתי־נסבלת. חודשים ספורים מאוחר יותר, בפברואר 1981, החליטו החברים באספת הקיבוץ על סיום הלינה המשותפת, וילדי הקיבוץ עברו ללון בבתי הוריהם. שני האירועים הללו נולדו מתוך ויכוחים ודיונים פנימיים שנמשכו למעלה מעשור; לשניהם היו השלכות נרחבות הן על המרחב הבנוי והן על חיי היומיום של חברי וחברות הקיבוץ. הסמיכות ביניהם מלמדת על הקשר בין הסדר המרחבי והסדר החברתי, דרך נקודה בזמן שבה הצטלבו תהליכים שנעו בכיוונים סותרים ואף איימו זה על קיומו של זה — האחד ביטא את הרצון לחזק את הקולקטיב והשני את הרצון לחזק את התא המשפחתי.

ספר זה עוסק במרחב הקיבוצי ובהיבטים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים של תהליכי השינוי שלו, מנקודת מבט בין־תחומית. הוא מתמקד בתהליכים שהתרחשו בקיבוצים בשנות השבעים של המאה העשרים, שנים שבהן החלה להיפרם ההתאמה המושלמת בין המרחב הפיזי לבין האידיאולוגיה והתפיסה החברתית הקיבוצית. מקובל לראות שנים אלה כתקופה של יציבות יחסית שקדמה למשבר הכלכלי והחברתי של שנות השמונים, אולם בספר זה אבקש להראות כיצד תהליכים שהתרחשו באותן שנים "מתחת לפני הקרקע" הם שהובילו בהמשך לתהליכי הפרטה נרחבים.

בשנים אלה המרחב הקיבוצי הפך בהדרגה ממרחב ממורכז, רציף ומסוגר, המתפקד כעולם בפני עצמו, למרחב מבוזר ומקוטע, הפתוח לסביבה הקרובה והרחוקה. במקביל התרחש מעבר מתפיסת הקיבוץ כבית אחד גדול של קהילה המורכבת מיחידים — שנתפסה במובנים רבים כמשפחה מורחבת — אל התפיסה הרווחת של חברה המורכבת מתאים של משפחות גרעיניות. דרך ניתוח האופן שבו האירועים התרחשו בקיבוץ אחד, קיבוץ יפעת, אראה כיצד השינוי התחולל בעיקר דרך פעולות יומיומיות ספונטניות של חברי וחברות הקיבוץ, כתגובה לצרכים חדשים שנולדו בעקבות תהליכים פנימיים, ארציים וגלובליים, וללא הליכי תכנון וחשיבה מסודרת של הקיבוץ ושל התנועה, כפי שהיה בעשורים הראשונים.

בנקודה זו חשוב להבהיר את המושג מרחב, אשר מופיע כשחקן ראשי לאורך הספר כולו: מושג זה מתייחס כאן למאפייני החלל הבין־בנייני ולאופן שבו התנהלו חיי היומיום בתוכו. המרחב הוא חלל תלת־ממדי שכולל את המבנים, את הנוף ואת האנשים; את המתוכנן ואת הספונטני; הוא דינמי, מאורגן לפי כללים מסוימים אך אינו אחיד, והוא מגיב ומושפע מדפוסי שימוש ומפעולות יומיומיות, כמו גם מתפיסות סימבוליות והיררכיות חברתיות.

בין הציבורי לפרטי

המרחב הפיזי של הקיבוץ תוכנן בְּהתאמה לקהילה שהאידיאולוגיה והתפיסה החברתית הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלה — חברה משימתית קולקטיבית עם יעדים חברתיים ולאומיים ברורים. הוא ערער על דגמים מקובלים ותפיסות הנוגעות ליחסים בין הציבורי והפרטי, ובין החוץ והפנים: עיקר שטח הקיבוץ נפרש במעגלים מתרחבים של מרחב ציבורי בדרגות שונות, שבמרכזם חדר האוכל, ואילו המרחב הפרטי הוגבל ל"חדר" אשר יועד רק לשינה; מרחב אמביוולנטי ורב־סתירות שבו חדר האוכל, המקום הציבורי ביותר, נתפס גם כמקום פרטי שזר לא ייכנס בו; שבו אזורים שאמורים היו להיות פרטיים נחוו כחשופים ופומביים לא פחות מהציבוריים, והמרחבים הפתוחים נתפסו גם כמרחבי־פנים בהתייחס אל הקיבוץ כולו כבית גדול, מפורק במרחב ומסוגר כלפי חוץ.

עיקר הפעילות היומיומית של חברי וחברות הקיבוץ התרחשה במרחב הציבורי, הפתוח והבנוי. אם המרחב הציבורי, כהגדרתה של חנה ארנדט, הינו זירה של פעולה, בָּמה שעליה מוצגים חיי היומיום של היחיד (ארנדט, 2013 [1958]) הרי שבקיבוץ, בשונה ממקומות אחרים, כמעט כל המרחב היה ציבורי והציבוריות הכילה את כל תחומי החיים. חייו של היחיד התנהלו רוב הזמן "על הבמה", חשופים לעין הציבור, ומרבית פעולותיו היו פומביות. סמדר גונן מתארת זאת בספרה שחזור אינטימי: "הרוח הקיבוצית חודרת דרך הכתלים ואינה מאפשרת הפרדה ממשית בין תחום הפרט לתחום הכלל. אפשר לתאר זאת כמעין רשת מנהלת־כל ורואת־כל שה'אח הגדול' פרש על חצר הקיבוץ. חברי הקיבוץ חיו תחתיה, ורק מדי פעם היו נמלטים לנוח בתוך חדרם הפרטי. לאחר זמן קצוב הם היו חייבים לצאת שוב החוצה, לתחום הכלל" (גונן, 2009: 113). גונן מתארת את המתח בין היחיד לקולקטיב במרחב שאין בו מקום אינטימי. תיאורה ממחיש שני סוגים של ציבוריות שהתקיימו במרחב הקיבוצי: ציבוריות ממשית — זו המתקיימת במרחבים הציבוריים ושבה פעולותיו של אדם חשופות לעיני הציבור הקיבוצי; וציבוריות מופנמת — זו הגורמת לאדם להרגיש חשוף לעין הקולקטיב גם כאשר הוא לבד.

היחס בין הציבורי לפרטי במרחב הקיבוצי השתנה לאורך השנים, אולם המתח בין התחומים אפיין תמיד את החיים בקיבוץ. המתח הזה הלך וגבר בשנות השבעים של המאה העשרים. היו אלה שנים שהחלו בשפע ושגשוג בתנועות הקיבוציות, לאחר מלחמת ששת הימים, והסתיימו בראשית שנות השמונים עם פרוץ "משבר הקיבוצים" — משבר כלכלי קשה שהוביל לתהליכי הפרטה נרחבים.1 מתחת לתחושה של יציבות־לכאורה התרחשו בקיבוצים באותן שנים תהליכי עומק אידיאולוגיים וחברתיים. היעדים שוב לא היו ברורים כמקודם וכך גם ערכי היסוד שעמדו בבסיס דרך החיים הקיבוצית.

סדר חברתי וסדר מרחבי

החיים בקיבוץ בשנות השבעים התנהלו במרחב שתוכנן בהתאמה לעולם המדומיין של המייסדים, אולם לא התאים עוד לתפיסה החברתית ולאורח החיים שהשתנו. בהדרגה החלו לצוף שאלות חדשות כמו: למה ללכת שלוש פעמים ביום לחדר האוכל כשאפשר להכין חלק מהארוחות בחדר הפרטי, במסגרת משפחתית מצומצמת? למה לצאת כל ערב מהבית להשכיב את הילדים לישון בבית הילדים, בנפרד מהוריהם? האם המועדון לחבר במרכז הקיבוץ עדיין רלוונטי בחברה רב־דורית שבה לכל דור יש צרכים שונים בשעות הפנאי? האם חדרי המגורים חייבים להיות אחידים גם בארגון הפנימי, או שיש לאפשר התאמה של הארגון הפנימי של הדירה לפי רצון החבר/ה?

שאלות אלה ודומות שעלו באותן שנים בחברה הקיבוצית מעידות על תחושה גוברת של אי־נוחות, שנבעה מחוסר הלימה בין המרחב לבין חיי היומיום המתנהלים בו. אבינועם מאיר ויובל קרפלוס הגדירו את המושג "מרחב כליל" כמצב שבו מתקיימת הלימה בין הממדים השונים של המרחב. יציבותו המדומיינת של המרחב מקנה לחברי הקהילה שיצרו אותו את ערכו — הם מכירים ומקבלים את כללי המרחב, ובתמורה הוא מקנה להם רווחה אישית וקבוצתית, וביטחון חברתי ופוליטי (מאיר וקרפלוס, 2015). במצב של אי־הלימה, לדבריהם, המרחב, שבמצבו השגרתי והיציב נמצא ברקע החיים החברתיים ולא מושך תשומת לב מיוחדת, הופך להיות נוכח באופן פעיל בתודעה האישית והקולקטיבית של בני הקבוצה. הקיבוץ בשנות השבעים, כפי שיוצג בספר, מהווה דוגמה למצב שבו התפתחה אי־הלימה שכזו. בחינה של ייצור המרחב דווקא בתקופה כזו ממחישה באופן ברור יותר את הממשק בין מרחב, אידיאולוגיה, תפיסה חברתית ופעולות יומיומיות.

זיהוי המתח שגבר בקיבוצים בשנות השבעים, והתחושה של אי־הלימה בין המרחב לבין חיי היומיום, היוו את נקודת המוצא של המחקר שיוצג בספר זה: המרחב הקיבוצי הותאם במיוחד לדרך חיים שנובעת מתפיסה חברתית מסוימת, אולם מה קורה כאשר התפיסה החברתית משתנה והחיים נמשכים באותו המרחב, כמו אדם הלובש חליפה ישנה שאינה תואמת עוד למידתו? מטרת המחקר, לפיכך, הייתה לבחון את מערכת היחסים בין מרחב מובנה לבין חיי היומיום, בקהילה קולקטיבית־טוטלית, בתקופה של שינויים אידיאולוגיים וחברתיים משמעותיים.

השאלה הגדולה הזו מורכבת משאלות משנה רבות ושונות. חלקן רוחביות, כגון: כיצד מרחב מובנה מאוד, יציב־לכאורה, שנתפס כנצחי, מגיב לשינויים כלכליים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים — וכיצד שינויים אלו הופכים לשינויים מבניים פנימיים? מה ניתן ללמוד מכך על הקשר בין הבדלים אידיאולוגיים לבין הבדלים מרחביים? כיצד נפרמת ומשתנה התאמה בין סדר מרחבי לסדר חברתי? האם וכיצד נוצר סדר חדש?

שאלות אחרות מתייחסות לאופן שבו הדברים התרחשו בפועל: מה התרחש בעקבות החלטות ממוסדות ומסודרות, ומה בעקבות פעולות של יחידים? מה נהרס, מה התחדש, ומה נשמר? שאלות נוספות נוגעות למקומם של המרחב הפיזי והאדריכלות בתהליכים חברתיים: מה חלקם ביצירת הבדלים בין קבוצות שונות, ביצירת היררכיה, ביצירת מנגנון הפיקוח החברתי ובשינוי שלו, ובאופי האינטראקציות בין יחידים?

המבט הבין־תחומי מאפשר לחשוב באופן חדש על הַקשר בין מרחב, חברה ותרבות, דרך הפרספקטיבה של המרחב הפיזי. הספר מציג גישה הבוחנת את המרחב באופן רב־פנים, כמרקם של היומיום, ותוך כך ממקם את האדריכלות ככלי מחקרי עבור ניתוח ופרשנות של תהליכים חברתיים ותרבותיים. שילוב התחומים מספק תובנות ונקודות מבט חדשות על תופעות מוכרות. כך, לדוגמה, בחקר הקיבוץ, הבחינה הכוללת של ידע שמגיע מתחומים שונים, שנחקרים על פי רוב בנפרד, מאפשרת לזהות השפעות הדדיות ומציגה פנים חדשות והקשרים נוספים לנושאים שכבר נידונו. מבט כזה חושף גם את התהליכים הסמויים מן העין בתקופה שנתפסה כתקופת מעבר, שנדמתה כיציבה, וקושר אותם לתהליכי עומק שחלו בחברה הישראלית באותן שנים, כגון אינדיבידואציה הולכת וגוברת.

בהקשר של הדיון האדריכלי, בחינת המרחב הקיבוצי, אשר תוכנן במיוחד לקהילה קולקטיבית עם השקפה חברתית ואידיאולוגיה מובחנת, תורמת להבנת האופן שבו סביבה בנויה מגויסת לשירות אידיאולוגיה בחיי היומיום, ולהבנת השינויים החלים בה באמצעות דפוסי שימוש ויוזמות אישיות. האדריכלות אינה רק ייצוג או ביטוי של תפיסה חברתית ושל אידיאולוגיה, היא שחקנית של ממש בשדה, שפועלת ומייצרת משמעויות.

סעיפי המבוא שלהלן מניחים את התשתית לדיון שמתקיים בספר: תחילה דרך הצגת תיאוריות היומיום והזיקה שלהן למרחב הבנוי, כמפתח לניתוח ולהבנת חיי היומיום במרחב הקיבוצי; ובהמשך בפרישׂת שיטת המחקר אשר הובילה לגיבושם של חמשת דפוסי השינוי המרחבי — אלו מהווים את הבסיס שעליו נסמך הספר כולו.

אדריכלות וחיי היומיום

בחינת המרחב הקיבוצי והאופן שבו הוא התעצב והשתנה נערכת כאן תחת מסגרת תיאורטית שרואה את המרחב הפיזי לא רק כמטפורה לחברה או כביטוי לאתוס שלה, אלא כגורם המעצב את החיים החברתיים ושותף בתהליכים היסטוריים. בדיון זה, המתקיים הן בתחומי ידע שעוסקים ישירות במרחב הפיזי, דוגמת גיאוגרפיה, אדריכלות ותכנון ערים, והן בתחומים אחרים כסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מדע המדינה או לימודי תרבות, נשאלות שאלות כגון: כיצד מקום מייצר עמידות ויציבות עבור קטגוריות חברתיות, ובו בזמן תורם ליצירת הבדלים והיררכיות? איך הוא מארגן דפוסי אינטראקציה בין אנשים? מה חלקו בהגדרת נורמות וסטייה מהן? כיצד הוא תורם לייצורם של זיכרונות קולקטיביים ואתוסים, המגדירים את גבולות הקבוצה ואת השייכות של היחיד אליה?

הפניית תשומת הלב למרכזיותו של המרחב המעוצב ומיוצר על ידי האדם כאמצעי להבנת תהליכים היסטוריים וחברתיים קשורה למפנה המרחבי, אשר התרחש במחצית השנייה של המאה העשרים. הגישות התיאורטיות החדשות שהתפתחו בשנים אלה לא ראו עוד במרחב ישות אובייקטיבית ונתונה, המכילה את הפעילות החברתית, אלא בחנו אותו כחלק אינטגרלי מהפעילות החברתית, ויותר מכך — כתמריץ ואף כמניע לפעילות החברתית, אשר מצידה מגויסת כדי להשפיע עליו ועל מהותו. המרחב הפיזי, לפי תפיסה זו, הוא מוצר חברתי, מיוצר ולא נתון, אשר עובר טרנספורמציה תמידית בחיי היומיום.²

התיאוריות העוסקות בחקר חיי היומיום בהקשר של הסביבה המתוכננת והבנויה שבה הם מתנהלים, הן הפריזמה שדרכה נבחן כאן האופן שבו המרחב מעצב את פעולות היומיום, ובו זמנית גם מתעצב על ידן. הדיון התיאורטי, הכולל מושגים כדוגמת "מרחב ממשמע", "מרחב־ביניים", או "גבול", המתייחסים הן למרחב פיזי והן למרחב מטפורי, מספק כלים לניתוח קשרי הגומלין שבין הממד הפיזי של המרחב לבין ממדים נוספים — חברתיים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים. חלק זה של המבוא יציג את תרומתן של הגישות העוסקות בחיי היומיום למחקר המתמקד במרחב הפיזי ובאדריכלות, ואת הצורך בשילוב של גישות תיאורטיות שונות על מנת להציג את עומק הרבדים והמשמעויות האצורות במושג "מרחב".

תיאוריות היומיום

חיי היומיום, שיוריים במובן מסוים, המוגדרים על ידי ״מה שנשאר״ לאחר שכל הפעילויות הנבדלות, המיוחדות והמובנות הובחנו על ידי ניתוח, חייבים להיות מוגדרים כמכלול... חיי היומיום קשורים קשר עמוק לכל הפעילויות, הם מקיפים אותן עם ההבדלים והקונפליקטים ביניהם; זהו מקום המפגש, הבסיס המשותף שלהן. (Lefebvre, 1991: 97)

גישה זו של אנרי לפבר מציגה את היומיום כמצוי מחוץ לשדות הידע, ובו־זמנית גם בתוכם. כפי שהגדיר זאת חוקר התרבות בן היימור, היומיום אינו שדה־ידע בפני עצמו, אלא מעין ״meta-field״ שכוחו אינו באיחוד דיסציפלינות, או בהיותו בין־דיסציפלינות, אלא בכך שהוא אנטי־דיסציפלינארי במהותו (Highmore, 2011). המונח "חיי היומיום", טוען היימור, מתייחס גם, ואולי בעיקר, להיבטים הנסתרים של החיים, ולכן המשמעות של חקר היומיום היא להפוך את הנסתר לגלוי.

היימור אפיין שתי פרספקטיבות שדרכן נבחנים חיי היומיום: האחת מתבוננת בהם דרך פעולות סינגולריות של יחידים, צורות שונות של התנגדות וקונפורמיזם, חוויות ורגשות. השנייה בוחנת את היומיום באופן מבני, כהכללה, דרך ניתוח מבנים חברתיים, מוסדות ושיחים, כאתרים של כוח שמבנה וקובע את היומיום. נעמי שור אפיינה באופן מעט שונה שתי גישות לחקר היומיום: האחת, שאותה כינתה "נשית", בוחנת את היומיום הביתי, האישי, דרך ריטואלים של החיים הפרטיים; הגישה השנייה, ה"גברית" כהגדרתה, מתעניינת במרחבים הציבוריים וגיבורה הוא "המשוטט" (Schor, 1992:188).

חקר חיי היומיום קשור על פי רוב למרחב הפיזי שבו מתנהלים החיים, וגם כאן קיימות גישות שונות שקוראות לחשוב על המרחב באמצעות היומיום, ועל היומיום באמצעות המרחב. מחד גיסא המרחב נבחן כמכשיר שליטה שמהווה כלי בידי הממסד, ובאמצעותו ניתן "להפעיל" את הסובייקט, שנתפס כפסיבי, ולעצב את חיי היומיום שלו. מאידך גיסא, היחסים בין היומיום למרחב נבחנים במונחים של התנגדות, "מלמטה", דרך פעולות יומיומיות, אקטיביות, של יחידים. לפי הגישה הראשונה המרחב נתפס כתוצר של אינטרסים כלכליים ופוליטיים, ו"מומחי המרחב" (כדוגמת אדריכלים ומתכנני ערים) הם שמתווכים בין בעלי האינטרסים לבין האובייקט האדריכלי, מתוך מודעות מלאה או חלקית. כלומר, הם לא רק עוסקים בסדר ובאסתטיקה, אלא הם גם אלה שמאפשרים למדינה לנצל את המשאבים של המרחב (למשל Harvey, 1997; Lefebvre, 1997; Dovey, 1999). הגישה השנייה שמה דגש על אותם אנשים ונשים שמנהלים במרחב את חייהם. במקום לתפוס אותם רק כסובייקטים פסיביים המופעלים באמצעות המרחב, נחקרת גם האפשרות שלהם להשפיע עליו ולשנות אותו. מישל דה סרטו, לדוגמה, מזהה את הפרקטיקות של חיי היומיום כטקטיקות של התנגדות, ובוחן כיצד הן מאפשרות לאתגר את יחסי הכוח בתוך מסגרות הסדר החברתי הקיים (De Certeau, 1984). פייר בורדייה, העוסק גם הוא בפרקטיקות יומיומיות במרחב, מנתח את הקשר בינן לבין עמדה חברתית ויחסי כוח בחברה.³

בקטגוריה הנשענת על היומיום בחקר החברה והמרחב, בולט הממד הביקורתי המתייחס למבנים חברתיים כדוגמת המדינה המודרנית ומאתגר את ההנחות העומדות בבסיס תהליכי המודרניזציה. היבט זה עולה לא מעט בהקשר הישראלי. כותבות וכותבים רבים התייחסו לאופן שבו גויסו מערכי היומיום, למשל סביבות המגורים, ליצירת מסגרות המטמיעות את האידיאולוגיה. חלקם חקרו את המתח שבין המרחב הלאומי והאישי, ואת האופן שבו מוסדות המדינה ייצרו את המרחב, באמצעות מדיניות ציבורית, כמסגרת המעצבת את חיי היומיום. עבודות אלה מתייחסות אל המרחב כפועל וכמשתנה, ולא רק כתוצאה גמורה וסטטית של התכנון המקצועי (לדוגמה: קלוש, 2006; פנסטר, 2007; ברגר, 2015). אחרים שמו דגש על האופן שבו קבוצות שונות מעצבות את המרחב באופן עצמאי ובנפרד ממוסדות המדינה, בין אם הן קבוצות מוכפפות או ממושטרות (יפתחאל וצפדיה, 2014), ובין אם הן קהילות תרבותיות ייחודיות, כמו החברה הבדווית בנגב או החברה החרדית (מאיר וקרפלוס, 2015). נקודת מבט זו רלוונטית במיוחד לדיון בחברה הקיבוצית בשל הזיקה ההדוקה שבין היחיד לבין המבנים החברתיים שבתוכם הוא פועל.

תיאוריות היומיום בדיון האדריכלי

בשדה האדריכלות, שמאז ומעולם עסק במרחב פיזי, המפנה המרחבי סימן את כניסתם של תחומי ידע אחרים לדיון האוטונומי־לכאורה, ואלה הובילו לשינוי של השיח ולהעברת הדגש מהמבנים אל המשתמשים.⁴ אם קודם לכן האדריכלות נתפסה בעיקר כתהליך העיצוב והייצור של מבנים על ידי אנשי מקצוע, ועם השלמת המבנים התיאורטיקנים דנו בהם כאובייקטים מושלמים בעיקר במונחים של סגנון, טיפולוגיה, חומריות וכדומה — בעשורים האחרונים הדיון התיאורטי עוסק יותר ויותר באופן שבו אדריכלות ממשיכה להתגבש ולהשתנות לאחר השלמת הבניה. החוויה, התפיסה, השימוש וההתאמה של הסביבה הבנויה, נבחנות הן דרך הפעילות המתקיימת במקום ומייצרת את המשמעויות שלו, והן כהמשגה מחדש של המוצר האדריכלי.

עם הרחבת גבולות השיח נכנסו לדיון הפנימי האדריכלי גם תיאוריות היומיום, כגוף־ידע ביקורתי בעל הקשרים מרחביים. כניסה זו ביטאה במקרים רבים ביקורת על האדריכלות המודרניסטית: חיי היומיום נתפסים כסתירה למרחבים הציבוריים המודרניסטיים בערים רבות — מרחבים מתוכננים בקפידה שהשימוש בהם מועט. בדיון זה עולה ביקורת על השאיפה המודרניסטית לייצר עיר סטרילית, ועל הדחף לתכנן אורבניזם נשלט, מפוקח ומבוקר, כאילו הוא בניין פונקציונלי (לדוגמה ;Kaliski, 1999 Crawford, 1999). התכנון המודרניסטי נתן ביטוי מרחבי לרעיונות של המודרניות הקפיטליסטית וחשף באמצעות המרחב את הבעייתיות החברתית של הזנחת היומיום. תוצאותיה של הזנחה זו ניכרות היטב בניכור ובזרות שמשדרות לעיתים קרובות מדי ערי העולם, כפי שציינה ג'יין ג'ייקובס בספרה מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות (ג'ייקובס, 2008 [1961]).

הקריאה לאדריכלים להתמקד בחיי היומיום מגיעה גם מכיוון אחר, באמצעות התנגדות לאדריכלות ה"ממותגת" שהפכה דומיננטית בשנות התשעים: תרבות של אדריכלים־סלבריטאים המתכננים מבנים שכל תכליתם למשוך את תשומת לב התקשורת והציבור (Harris, 1997; Berke, 1997). לפי גישה זו תשומת לב ל"חיי היומיום" משמעה לחקור את הצרכים של רבים במקום של מעטים, ולהתייחס למגוון של מעמדות, תרבויות ומגדר. מכאן נבעה גם קריאה לאדריכלים ללמוד מהבניה הוורנקולרית, שנתפסת כמותאמת יותר למה שאנשים "רגילים" עושים בחיי היומיום שלהם.⁵

תיאוריות היומיום והאדריכלות הקיבוצית

חיי היומיום של אנשים ונשים במרחב מתוכנן ובנוי הם, אם כן, פריזמה שדרכה נחקר האופן שבו המרחב מיוצר "מלמעלה" על ידי בעלי הכוח, או מ"מלמטה" על ידי המשתמשים. בניסוח אחר: האופן שבו חיי היומיום מעוצבים באמצעות המרחב, או מעצבים אותו. בהקשר זה המרחב הקיבוצי הוא מקרה מבחן מעניין משום שהוא מחייב לחשוב מחדש על הבחנות אנליטיות מקובלות, למשל ההבחנה בין בעלי הכוח למשתמשים, או בין פרטי לציבורי. במקרה הקיבוצי, האדריכלים והמתכננים היו בעצמם חברי קיבוץ, האידיאולוגיה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום ולא הוכתבה מלמעלה, וההבחנה בין האינדיבידואל לקולקטיב הייתה עמומה, כמעט לא־קיימת, כך שחבר/ת הקיבוץ פעל/ה בו בעת גם כיחיד וגם כחלק מהממסד. מכאן שאימוץ רק אחת מהפרספקטיבות יחמיץ את המורכבות של תהליכים, שלמעשה מתרחשים תמיד גם "מלמעלה" וגם "מלמטה", גם אם במבט ראשון הם נדמים כחד־כיווניים.

במטרה להבין ולתאר את שלל ההיבטים ואת המורכבות של חיי היומיום במרחב הקיבוצי, אשקף אותם להלן גם דרך פעולות ספונטניות של יחידים וגם דרך החלטות ממוסדות; תוך התבוננות ביומיום הביתי, הריטואלי, וגם באירועים המיוחדים, הקולקטיביים, הציבוריים. ברוח המבט הבין־תחומי יוצלבו בתהליך הניתוח גישות תאורטיות שונות, שכל אחת מהן בנפרד מספקת הסבר חלקי בלבד לתופעה שנבחנה.⁶

האדריכלות שאפיינה את הקיבוצים בעשורים הראשונים לקיומם מהווה נושא למחקר מגוון לאורך השנים. מרבית המחקרים בוחנים את אדריכלות הקיבוץ דרך פרספקטיבה היסטורית: חלקם מתמקדים במקורות הרעיוניים של תכנון המרחב (למשל חנין 2006, חיוטין וחיוטין 2010); חלקם מציגים סקירה מקיפה של אדריכלות הקיבוץ לאורך השנים (למשל בר אור ויסקי, 2010; כהנא, 2011); חלקם עוסקים באדריכלות הקיבוץ כחלק ממחקר כולל של האדריכלות בארץ (למשל אפרת, 2004); וחלקם מתמקדים בחקר פועלם של אדריכלים שהרבו לתכנן בקיבוצים (לדוגמה צור ודניאלי, 2008; אינגרסול, 2009). חלק מהעבודות נכתבו בידי המתכננים עצמם, אשר שוטחים את תפיסת עולמם ואת האופן שבו השתקפה, לתפיסתם, בתכנון (לדוגמה רכטר, 1940; 1976 Sharon,; פיינמסר, 1984; מסטצ'קין, 1986).

רבות מהעבודות העוסקות באדריכלות הקיבוץ מתמקדות במרחב הציבורי ובפרט במרכז הקיבוץ (למשל טל, 1994; כלימור, 1985; בר אור ויסקי, 2010). המרחב הציבורי בקיבוץ מתאפיין בקנה מידה ובמשמעות שאין דומה להם בצורות יישוב אחרות; במבני ציבור הניחנים באופי אדריכלי ייחודי (כדוגמת המבנה הרב תפקודי של חדר האוכל); וכן במוסדות תרבות ואמנות, כדוגמת מוזיאונים, ספריות ואולמות תרבות, שאין כדוגמתם ביישובים פריפריאליים קטנים. בבסיס המחקרים העוסקים במרחב הציבורי בקיבוץ עומדת התפיסה כי ערכי השיתוף והשוויון באו לידי ביטוי בראש ובראשונה בעיקרון של מרחב משותף לכל תחומי החיים, כאשר הזירה המרכזית של החיים הקיבוציים היא המדשאה הגדולה במרכז הקיבוץ ומוסדות הציבור שסביבה.

עבודות אלה סוקרות את המרחב דרך הפרספקטיבה של התכנון ושל המתכננים. החוקרים מנתחים את המורפולוגיה והטיפולוגיה של המבנים, את הסגנון האדריכלי ואת מיקומם במרחב, וחוקרים את ההקשרים ההיסטוריים והאידיאולוגיים של יצירתם. במרבית המקרים הם אינם מביאים בחשבון את החיים שהתרחשו במבנים וביניהם, את דפוסי השימוש במרחב ואת חוויית המרחב. הם מתמקדים בעיקר בגורמים ובתהליכים שהשפיעו על האדריכלות, ופחות מתייחסים לאדריכלות כגורם שיש לו גם השפעה על תהליכים חברתיים.

סוג אחר של עבודות שנכתבו, בעיקר משנות האלפיים ואילך, בוחנות את השינויים שחלו במרחב הקיבוצי כביטוי של השינויים במבנה החברתי של הקיבוץ, בעקבות המשבר הכלכלי והחברתי שהתרחש במחצית שנות השמונים. בעבודות אלו נבחנים השינויים שחלו בטיפולוגיה של מבני הציבור (שביט, 2009), מבני המגורים (קרניאל, 2011), או בארגון המרחב הקיבוצי כולו, דרך תופעת ההרחבות הקהילתיות (גלס, 2008; גרינברג, 2012; גרנק־עשבי, 2015). נקודת המוצא של מרבית העבודות הללו היא גיאוגרפית־סוציולוגית: הן מוסיפות לדיון את ההיבטים החברתיים, אולם נעדרים מהם כלי ניתוח אדריכליים אשר יתרמו להבנה מעמיקה יותר של קשרי הגומלין בין המרחבי לחברתי.

הדיסציפלינה האנתרופולוגית תורמת פן נוסף לחקר המרחב הקיבוצי העכשווי. ניר אביאלי, לדוגמה, ניתח את חדר האוכל הקיבוצי ואת מערכות היחסים החברתיות שהוא מכיל בכלים אנתרופולוגיים, כדוגמת ריאיונות ותצפיות בחדרי אוכל בשלבים שונים של הפרטה. אביאלי מערער על ההנחה שהמשבר בתנועה הקיבוצית הוא תוצאה של תהליכי אינדיבידואליזציה בחברה, ומציין גורמים נוספים האחראיים לכך, כמו התחזקות מוסד המשפחה, או היווצרות קבוצות אתניות ומעמדות חברתיים שונים (Avieli, 2012). תמה חלפין בחנה תהליכי שינוי בחברה אוטופית דרך תצפית משתתפת בקיבוץ אחד (חלפין, 2015). חלפין חקרה את החיים במרחב ואת הזמן כחלק מתהליכי השינוי. מחקרים אלו מציעים זווית אחרת להתבוננות במרחב, החושפת יחסים חברתיים ומשמעויות תרבותיות דרך פרקטיקות יומיומיות.

המחקרים הללו מציגים היבטים מסוימים של המרחב — אדריכליים, אידיאולוגיים, היסטוריים, או חברתיים. לעומתם, המחקר המוצג בספר זה מתמקם בין הדיסציפלינות: הוא מתייחס לדגמי המבנים, לידע הדרוש לתכנון ולמקורות הרעיוניים שעמדו בבסיסו, ואף עושה שימוש בכלי ניתוח אדריכליים, אולם הוא מביא בחשבון גם את חוויית השימוש ואת הפעולות היומיומיות במרחב מתוך תפיסה כי האדריכלות כוללת גם את החיים שמתרחשים בה, מעוצבת על ידם ומעצבת אותם.

איסוף, חיתוך, עריכה וחיבור: המחקר כשמיכת טלאים

חלקו האחרון של המבוא מתייחס בהרחבה לשיטת המחקר אשר הובילה לממצאים ולמסקנות המוצגים בספר. הסיבה לכך שתיאור השיטה עצמה תופס מקום כה רחב היא שלתהליך המחקרי המתואר בספר זה יש חשיבות בפני עצמו, לא רק כהסבר לממצאים. למעשה מוצעת כאן דרך חדשה לחשוב על הקשר שבין חברה, מרחב ותרבות, ולהפיק תובנות חדשות דרך שילוב שיטות מחקר ונקודות מבט שונות.

המחקר שיוצג להלן הוא מחקר איכותני המשלב כלים של הדיסציפלינה האדריכלית עם כלים מתחומי מדעי החברה, ובפרט לימודי התרבות, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. נקודת המבט הבין־תחומית טומנת בחובה אתגרים, אך גם יתרונות לא מעטים: היא מסתכנת בפיזור ובשטחיות, אולם בזכות אותה פרישׂה לרוחב היא עשויה להציע נקודות מבט חדשות על תופעות, לעומת התבוננויות דיסציפלינאריות. הצירוף של מגוון פרקטיקות, מתודולוגיות, חומרים אמפיריים ופרספקטיבות, בתוך מחקר יחיד, מוסיף רוחב יריעה, מורכבות, עושר ועומק (Flick, 1998: 230). נורמן דנזין ואיבונה לינקולן מציעים להתבונן בשפע החומרים שנאספים דרך שיטות שונות באופן שמבטא בו־זמניות ולא רציפות לינארית — הרבה דברים מתרחשים בבת אחת, והם נחקרים במקביל מזוויות שונות (Denzin and Lincoln, 1994). המכלול שמתקבל מתאר את המציאות כמעין שמיכת־טלאים: החוקרת מצרפת, עורכת ותופרת יחד פיסות של מציאות, לתמונה עשירה, מגוונת ורבת רבדים.

המשך הפרק בספר המלא