הקדמה מאת מפקד חיל האוויר
בהיכל התהילה של חיל האוויר שמור מקום מיוחד למפקדים בכירים, לאלופי הפלות ולמעוטרים באותות ובצל"שים. תא"ל (בדימוס) ישראל בהרב הוא בין הבודדים שעומדים בכל שלושת התבחינים הללו – לוחם ותיק ומנוסה שזקופות לזכותו שתים־עשרה הפלות של מטוסי אויב, אשר עוטר בעיטור המופת על פועלו בטייסת 101 במהלך מלחמת יום הכיפורים, ושסיים את שירותו ארוך השנים כמפקד בכיר בחיל האוויר כראש להק המודיעין. בתום שירות הקבע המשיך ישראל להדריך בבית הספר לטיסה את דור העתיד של טייסי הקרב על ערכי החיל במשך יותר מעשור.
ישראל היה שותף לעשייה המרכזית של חיל האוויר במשך יותר מארבעה עשורים – כטייס קרב החל ממבצע “סחף זוטא" ביולי 1966 (הקרב על המים ברמת הגולן) ועד פעילות בט"ש בלבנון בשלהי שנות השמונים, כמומחה לבניין כוח שהיה חבר בצוות שהמליץ לאחר מלחמת יום הכיפורים על הצטיידות במטוס ה־F-15 כמטוס הקרב העתידי של החיל, ושנים לאחר מכן שימש ראש מחלקת אמצעי הלחימה של החיל וראש מחלקת התכנון האסטרטגי בצה"ל.
הספר שלפניכם, “בין רקיע לארץ", מספק זווית הסתכלות מרתקת על חיל האוויר לאורך תקופה של עשור, החל מאמצע שנות השישים, זאת מנקודת מבטו האישית של טייס קרב – החל מימיו הראשונים לאחר קורס הטיס ועד לפיקוד בפועל על טייסת במלחמת יום הכיפורים. המאפיינים הנצחיים של תופעת המלחמה, לרבות מקומו הקריטי של האדם במעשה המלחמה, נותרו בעינם, ולכן חוויותיו של בהרב – מרצף האירועים המבצעיים שבהם השתתף ועד דרך החשיבה היצירתית והמיוחדת שמאפיינת אותו – מאפשרים לספר סיפור בעל ערך רב ורלוונטיות גם ללוחמים ולמפקדים של ימינו.
השנה אנו מציינים חמישים שנים למלחמת יום הכיפורים – הקשה במלחמות שבהן השתתף חיל האוויר מאז ועד היום. בספר זה ניתן לקרוא על התקריות ועל המקרים שקדמו למלחמה, וגם להיחשף להלך הרוח של סגן מפקד טייסת שנקלע למצבי קיצון בשעת טיסה באוויר ובפיקוד על הקרקע. כל הרוצה ללמוד על חיל האוויר במלחמה זו, כדאי לו לקרוא בעיון ספר זה.
אלוף תומר בר
מפקד חיל האוויר
הקדמה
סיפורים על אירועי טיִס שבהם השתתפתי במשך השנים מופיעים מפעם לפעם באמצעי התקשורת ובאינטרנט. סיפורים על מבצעים, על חידושים תעופתיים וטכניים, על פעולות ואפילו על תאונות – שאליהן הייתי קשור ולעיתים קרובות אפילו הייתי הציר המרכזי בהן – הופיעו בעיתונות, נשמעו ברדיו, נראו בטלוויזיה וגם סיפרתי עליהם כשנתבקשתי.
השתדלתי לתעד אירועים אלו סמוך למועדי התרחשותם, כפי שחוויתי אותם. עם השנים הבנתי שתיעוד האירועים העקבי והמפורט סייע לי להשלים עימם, לקבל בענווה את ההצלחות ולחיות בשלום עם הכישלונות. תיעוד האירועים אִפשר לי לנתח אותם עד לפרט האחרון, לטוב ולרע. לעיתים גם בריאליות כואבת ובוטה. בין השאר, כנראה כדרך לפרוק מעליי את עוצמת ההשפעה הרגשית שהם נטעו בי.
חברים וקרובים שנחשפו לסיפורים המליצו על כתיבת ספר. עד לאחרונה לא מצאתי לכך סיבה ראויה והייתי עסוק באירועי החיים.
״הסיפורים עשויים להיות מעניינים אבל אינני רואה איך לאגוד אותם לספר,״ טענתי, ״חסר לי חוט מקשר.״
"אתה החוט המקשר!" אמר לי לאחרונה בקולו העמוק חברי, איש הטלוויזיה, יאיר אלוני. "הקשר בין סיפורי האירועים השונים הוא מי שאתה ומה שאתה," הוסיף, "יהיה בזה עניין מעורר מחשבה לקוראים. כתוב וחבר את הסיפורים לספר!" כמעט פקד עליי.
החלטתי לפנות זמן לליקוט הסיפורים ולכתיבת החסר והמשלים. במיוחד להתאים את הסיפורים גם לקורא שלא החזיק בידיו סטיק1 מעולם. לא תיארתי לעצמי עד כמה אוהב את הכתיבה ואת התיעוד, וכמה רבה העבודה. השתדלתי להימנע מלכתוב אוטוביוגרפיה; לא מצאתי שיש בכך חשיבות. הצלחתי חלקית. כמות האירועים המתועדים יוצרת התגבשות של סיפורים ושל עובדות המקשים על הפרדה מוחלטת בין אוטוביוגרפיה לאסופת סיפורים רק לשם שיתופם עם הקורא.
כל התיאורים באים ממקור ראשון. ביצעתי אותם, השתתפתי בהם, או הייתי עד ראייה להם. לכאורה, כל סיפור עומד בפני עצמו, אלא שאכן יש ביניהם קשרים המתחברים אליי. בעזרת פועה, אשתי, שחוותה איתי את מרביתם, ניסיתי לחשוף בפני הקורא ובפניי אני את מאפייני התנהלותי, את מרכיבי אישיותי, את מחשבותיי ואת דרך הגעתי להחלטות ולפעולות, לעיתים מהירות כברק, השזורים בסיפורים.
בספר מתוארים אירועים מתקופה קצרה ואינטנסיבית בחיי, תקופה של שנים ספורות – החל מתקופת טרום־מלחמת ששת הימים, המלחמה עצמה, מלחמת ההתשה2 ומלחמת יום הכיפורים – שנים שבהן הוכשרתי ולחמתי כטייס קרב. שנים אלו הותירו בי חותם עמוק. במלחמות אלה, בעיקר במלחמת יום הכיפורים, מצאתי את עצמי פועל במצבים שחייבו אותי לקחת אחריות כבדה, להגיב במחשבה מהירה, ללא לוקסוס של זמן לניתוחי עומק, אלא לאחר מעשה, בתחקיר. פיתחתי מנגנון שיאפשר לי להתגבר על הפחד המבצעי האישי שלי, להתמודד עם הצורך לקבל החלטות קשות ולהתנהל באופן חריג עם המערכת. אך מעל לכול – עמד לצידי מזל רב!
סיפורים מילדותי ומנערותי בקיבוץ שדות ים שבו נולדתי וגדלתי משובצים בספר כדי לחשוף את הקורא לתקופה שהיוותה בסיס להתפתחות ועיצוב אישיותי. הקושי בלימודים שאילץ אותי לפתח טכניקות ללמידה עצמית, יצירתיות, אומץ ומתן דרור לדמיון, ואלה אפשרו לי ליזום פרויקט שאפתני של בניית אצטדיון בהיותי נער בן 15. העמידה בדרישות הקמת האצטדיון הצריכה תעצומות נפש שהקנו לי דבקות במטרה, יכולת להתמיד וביקורת עצמית אין־סופית.
השיט התחרותי, שעל פניו נשמע תמים ומהנה, נתגלה כענף ספורט קשה ומסוכן.
קרבת קיבוץ שדות ים לחוף הים התיכון יצרה אווירה מיוחדת שהביאה את מרבית ילדי הקיבוץ להשתתף בה. התלהבות מהצלחות לצד טלטלות מסכנות חיים טיפחו בנו יכולות מיוחדות שהתבטאו בפיתוח יציבות רגשית, שאיפה לדיוק, שליטה עצמית וביטחון עצמי.
היות שתחילת דרכי בחיל האוויר לא הייתה מבטיחה בלשון המעטה, בחרתי לתאר גם אותה בנאמנות לעובדות, מאחר שגם לה הייתה השפעה משמעותית על עיצוב החשיבה ועל דרך התנהלותי כטייס וכמפקד. שקדתי על הטמעת מורשת חיל האוויר והמצוינות הנדרשת מלוחמיו. ידעתי שעליי להטמיע בי ובפקודיי את מסורת "תרבות התחקיר" של חיל האוויר, תוך כדי ניתוח האירועים בחשיבה רציונלית, מוכוונת מטרה, שבבסיסה המקצוענות, היסודיות והיצירתיות, גם אם לעיתים יש צורך בבחירת דרך לא מוכרת, שונה, בלתי שגרתית שאף מטילה ספק במקובל, וכל זאת – כדי לעמוד בקו אחד עם קבוצת לוחמים נבחרת זו, המהווה את חוד החנית של ביטחון מדינת ישראל.
אני מכניס את הקורא עימי אל תוך הקוקפיט (תא הטייס), כדי שיישאר בו איתי. הערות והסברים של מונחים מקצועיים מלווים את התיאורים בתחתית העמודים עבור מי שטיסה קרבית אינה חלק משגרת חייו.
- פרק 1 -
רגל שמאל מרקדת
הפלות ראשונות – שני מיג 21, 6 באוקטובר 1969
"רריננננג... רריננננג... רריננננג..." צלצול פעמון ההזנקה מחריד את שנתי! אני מקיץ, הלום. מוצא את עצמי לבוש בסרבל טיסה, בחליפת לחץ (ג'יסוט),3 ובנעלי טיסה (זו הפיג'מה של הטייסים הנמצאים בכוננות). בתוך שניות עולה שריקתה החדה של הסירנה וקצב פעימות ליבי עולה באחת. אדרנלין מוזרק לעורקיי, ערפול הופך לריכוז, רוגע לערנות. אל ההמולה מצטרפים קולות חבריי הנרגשים. השקט הנעים ששרר עד כה בחדר הכוננות של הטייסת בשדה התעופה רפידים,4 (ביר גפגפה בסיני) מופר באחת! אני מזנק מהמיטה, חוצה את דלת חדר הכוננות בריצה לכיוון מטוס ה"שחק"5 הממתין לי בעמדת ההזנקה בשקט דרוך, מנסה לשנן את סדר הפעולות המיידיות בהתנעה להזנקה, אך ההתרגשות מפירה את הריכוז שלי, המחשבה מתערבלת בשאיפה "לזנק, להיכנס לקרב... להפיל!" אם זוהי אכן הזנקת אמת, תהא זו הזנקת הבתולים שלי, חולפת המחשבה בראשי.
אוקטובר 1969, תקופת מלחמת ההתשה מול מצרים. חבריי לטייסת כבר הוזנקו מספר פעמים, צברו ניסיון בפטרולים ובקרבות אוויר אמיתיים, בעוד שאני לא זכיתי להזנקה או אפילו לכוננות ״הנע והמתן״ בתא הטייס.
עודד מרום, מוביל המבנה6 שלי ומפקד הטייסת, רץ לפניי אל מטוסו. אני מהדק את אבזמי חליפת הלחץ תוך כדי ריצה מהירה, מתנשם ומתנשף מחייך אל המכונאי הממתין לי ליד סולם המטוס, והוא עוזר לי להשחיל את ידיי אל תוך ה״מיי וסט״7 בתנועה סיבובית אופיינית.
טיפוס זריז בסולם, וכבר – בתוך המטוס. המכונאי קושר אותי במיומנות. אני סומך עליו.
אבטחות בחוץ, חגור מהודק, קסדה על הראש, ו... "זנק לכיוון צפון, מטוסי אויב תוקפים בבלוזה!"8 נשמע קול באוזניות.
שם, כמה עשרות קילומטרים צפונית למיקומי ממוקמת סוללת ההוק הנתקפת.
לסימני היד של המכונאי – אני לוחץ על כפתור ההתנעה. אוויר דחוס מתחיל לסובב את המנוע ברעש אופייני. סיבובי המנוע כאילו אינם רוצים לעלות, על אף שאני יודע שזהו הקצב הרגיל. 40 שניות עכשיו – הן נצח. הפעם המנוע לא יאכזב אותי, הוא חייב להתניע כבר בניסיון הראשון.
התניע!
מטוס השחק מקרטע על משטחי הבטון העקומים, אחרי "מספר 1" אל מסלול ההמראה, כשתוך כדי ההתיישרות להמראה סוגר רצועות אחרונות ומשלים הפעלת מפסקים. עודד פותח בריצת ההמראה וכמה שניות אחריו גם אני, ואנו ממריאים אל האובך בנוף המדברי. שובלי טילי ה"הוק" ששוגרו על ידי הסוללה שלנו אל מטוסי האויב התוקפים נראים בעת ההמראה. נראה שההוקים9 מחטיאים. הבקר לוקח אותנו ל"חיתוך דרך" לכיוון צפון מערב, בתקווה לתפוס את התוקפים בדרכם חזרה מערבה. נראה שהסיכוי קטן כי הוזנקנו באיחור. הטווח גדול והמיגים בורחים לכיוון מצרים. עודד איננו מפחית את כוח המנוע אחרי ההמראה, אלא משאיר "מבער אחורי",10 "כוח מלא". המרחק בינינו נפתח בהדרגה מכעיסה. הישאר מרוכז ושמור על קשר עין,11 אני אומר לעצמי.
בתוך שניות מודיע הבקר על מבנה מיגים12 נוסף הטס מזרחה כדי להגן על חבריהם שתקפו בדרכם חזרה בכוונה ברורה להתעמת עימנו – אם יידרש. מטוסי היירוט המצריים, מיג 21, מהווים יריב חזק יותר מחבריהם – מטוסי התקיפה הנמלטים, והבקר מבהיר שהם היריב שלנו, מעלה אותנו ל־20,000 רגל ומפנה אותנו יותר ויותר מערבה.
הפנייה מערבה מקשה עליי לראות את מספר 1. סנוור השמש מקשה אף הוא. שעת אחר צוהריים מאוחרת, אביך, והשמש על סף שקיעה. אנו מתקרבים לתעלת סואץ במהירות על־קולית של 1.1 מאך.13 הוראות הקבע אוסרות את חציית התעלה ללא אישור!
"רשות לחצות את התעלה," מבקש עודד המוביל מספר פעמים ברדיו.
"שלילי," התשובה החוזרת מהבקר, "המשך לכיוון 270, רביעיית מיגים ב'שעה 12' מושכת אליכם!"
הבקר הטוב, אשר גם הוא לכוד בין ההוראה "לא לחצות את קו התעלה" ובין מתן ההכוונה הטקטית הנכונה, מוצא את הדרך להיות בסדר גמור עם ההוראות וגם איתנו. ברגע זה אנו חוצים את התעלה.
"למפגש!"14 מודיע הבקר.
"הפעל מפסקים!"15 מורה עודד, כאילו היה דרוך לקראת הודעת הבקר.
ההוראה מעבירה בי מעין זרם חשמלי, ומטיחה אותי אל מציאות קרב האוויר. קרב אוויר אמיתי! את עודד אני כבר בקושי רואה.
נדמה שהוא אי שם ב"שעה 12", כשלפתע הוא מודיע, "קשר עין. נכנס על זוג מיגים!"
שוב אני מחסיר פעימה. אני מגלה זוג נוסף, שני מיג 21, חולפים מתחתיי מימין לשמאל בפנייה ימינה לכיוון עודד. אני "קדמי"16 מדי, עם עודף מהירות אדיר. כדי להגיע אל הגזרה האחורית17 של המיגים עליי לנצל את עודף האנרגייה ולבצע תמרון חריף, כי רק כך אוכל להגיע לעמדת ירי עליהם. אני מושך חזק למעלה תוך כדי שאני חולף מעליהם במצב אף18 גבוה, עדיין עם כל שלושת ה"בידונים"19 העל־קוליים (אחד של 880 ליטרים ושניים של 500 ליטרים). יהיה עליי להשליכם כדי להקל על המטוס לבצע תמרונים זריזים. המיגים ממשיכים בפנייה אופקית ימינה מכיוון דרום מערב, צפונה אל עודד.
לפתע אני חש שרגלי השמאלית רועדת וחובטת בדוושת הכיוון בלי שיש ביכולתי להפסיקה. מוזר... תופעה חדשה, עוברת המחשבה במוחי, דרך מקורית לבטא התרגשות. אני מוודא שיש לי שליטה מוחלטת בהיגוי המטוס, חש בכושר מלא להילחם והריכוז בקרב מסיח את דעתי מהרעידות.
בשיא המשיכה אני מוריד חריף את אף המטוס לכיוון הקרקע וממשיך אנכית למטה תוך כדי כניסה לביצוע חצי לולאה מאונכת מטה שבשפת טייסי האירובטיקה נקראת "ספליט S) " S חצויה).20 זה בדיוק התרגיל האירובטי שניסיתי לבצע ללא אישור ומבלי לדעת את שמו, בסולו הראשון שלי כחניך ב"פוגה"21 ושממנו נחלצתי בעור שיניי... בחלקו האנכי של התרגיל אני עובר לביצוע "גלגול/ תפירת מאזנות"22 וחותך אל תוך הפנייה של זוג המיגים "שלי". התרגיל שביצעתי מביא אותי לכיוון צפון ואת אף השחק חזרה אל האופק בטווח של כ־800 מטרים אחרי מיג מספר 2 בזוג.
בשלב זה אני כבר יכול ואף נאלץ להשליך את מכלי הכנפיים הנתיקים אשר עד כה לא אפשרו למטוס השחק להביא לביטוי מלא את יכולת התמרון המדהימה שלו, ההכרחית לקרב. אני מזהה שזוג המיגים שלי יוצר עימי קשר עין, עוזב את עודד ומתייחס אליי. אני מתיישר לשנייה ומשליך את נתיקי הכנפיים ומשאיר את מכל ה־880 שבגחון, מאחר שיש בו עדיין דלק שיספיק לשלוש דקות קרב נוספות, שלוש דקות העשויות להיות יקרות מפז.
רגל שמאל כל הזמן ממשיכה לרעוד על הדוושה, אך איננה מפריעה לפעולות ההטסה שלי...
זוג המיגים מבצע בעיקר תמרונים אופקיים, כשמספר 2 האומלל משתדל להידבק למוביל שלו ככל שהוא יכול. התמרונים החדים שלהם גורמים למרחק שביניהם להיפתח. בשלב זה מגיעה מהבקר התרעה על רביעיית מיגים נוספת ״בדרך לקרב״. למרות להט הקרב אני רואה את עודד מתמודד עם המיגים שלו, ותוך כדי כך נאלץ "לשבור"23 פעמיים, כדי להבטיח את זנבי. אני מצליח להמשיך בקרב עם הזוג שלי שהגיע לעמדת נחיתות ברורה ביחס אליי.
כשאני מתקרב לטווח 600 מטר, בזווית צידוד24 טובה, מחליט טייס המיג המצרי מספר 2 שבשלב זה כדאי לו כנראה להתחיל להתייחס אליי בלבד ולעזוב את המוביל שלו.
"נתק מגע!" נשמע לפתע קולו של הבקר.
מה?... כבר?... אני יודע שבמצב כזה מותר לי לסיים הפלה. המיג נכנס לסדרה של הפיכות הטיה פראיות אשר מקרבות אותי במהירות לטווח 250 מטר.
רגל שמאל עדיין רועדת לסירוגין, כאילו היא שייכת למישהו אחר.
אני מבין שבתמרונים פראיים כאלה הסיכוי "לשים כוונת"25 כראוי לירי תותחים, קלוש, שלא לדבר על שימוש בטיל "שפריר 1" שהיה ידוע כטיל מאכזב. הרבה זמן אין לי, כי המיג המוביל מתחיל להתרחק, והרי החלטתי שעליי להפיל גם אותו, וכבר הגדרתי אותו לעצמי כמטרה מספר 2 להפלה בקרב זה. עליי להספיק להפיל את המיג הראשון ורק אז להתמקד בשני. החלום מתחיל להתפוגג. למיגים מנוע חזק ומיגים מתרחקים – קשה לתפוס. לרגע אני חש שהחלום להפיל שני מיגים בקרב הראשון עלול להישאר חלום וההחלטה המקדימה הזו לא תתממש. כשחשבתי על קרבות אוויר, דמיינתי מצבי קרב, מעין אימונים מנטליים. תמיד "ראיתי" קרבות שבהם אני עובר בטבעיות ממיג מופל אחד לעוד אחד ולעוד. רבים דיברו על הפלת מיג, אצלי בראש היו תמיד "הפלות של מיגים". תמיד יותר מאחד.
מיגים נוספים מצטרפים לקרב, מטרידה אותי המחשבה.
תמרוני הפיכות ההטיה המהירות והחריפות של המיג שלפניי אינן מונעות ממני "לשמור מקום" אחריו, אך קצב ההפיכות לא מספק לי את הזמן הנחוץ לייצוב הכוונת עליו. אני מחליט לנסות "ירי בחליפה". בחליפה הבאה שלו משמאל לימין אחכה לו עם ה"פיפר" (נקודת המכוון שבכוונת) בהטיה הפוכה לשלו. וכך אני עושה: לוחץ על הדק התותחים על פי שיפוט26 עצמאי. עוצמת הפגזים הנורים מרעידה את המטוס שלי אך אין פגיעה.
״אנסה שוב בחליפה הבאה,״ לוחש לעצמי, ומבחין שרגל שמאל ממשיכה בריקוד.
אין זמן למחשבות סרק. אני מייצב את הפיפר, דרוך כנמר הממתין לטרף, אבל המיג חולף מתחת לקו הטיסה שלי ולא נופל למלכודת. אני לא יורה, ומחשב מחדש את מרחק ההיסט27 ואת שניית הלחיצה על ההדק. אסור לטעות הפעם! ברור לי שהחליפה הבאה תהיה גם ההזדמנות האחרונה. הטווח יהיה קרוב מאוד, כ־200 מטר! יש סיכוי ש"אעוף קדימה" או "למעלה" בגלל הפרשי המהירויות ביני ובין המיג. בשנייה שבה נראה לי שנתיב הפגזים יפגוש את המיג, אני סוחט את ההדק אל תוך הסטיק למשך שנייה שלמה. צרור ארוך של זוג תותחי ה־30 מ"מ מרעיד את המטוס ושולח כ־50 פגזים אל המיג. לאחר שבריר שנייה המיג נדלק. להבה כתומה־אדומה פורצת ממנו, פחים מתקלפים עפים לכל עבר והוא כאילו נעצר בשמיים, וכפי שחששתי – נוצרת בינינו מהירות סגירה מסוכנת. משיכה אינסטינקטיבית בסטיק ואני חולף מעל מה שנשאר ממנו. הניסיון שרכשתי באימונים והאינטואיציה שיחקו לי.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
