קספר האוזר
היום אספר לכם סיפור היסטורי. שלושה דברים אציין לפני שאתחיל: ראשית, כל מילה בסיפור אמיתית. שנית, הסיפור יעניין מבוגרים וילדים כאחד. שלישית, אף על פי שהגיבור מת בסיומו, אין לסיפור הזה סוף. וכאן טמון יתרונו — הסיפור נמשך עד היום, ואולי פעם נזכה לדעת איך הוא מסתיים.
כעת, אל תחשבו ש"הרי זה מתחיל כמו סיפור לנערים". לא אני התחלתי לחקור את התקרית הזאת ביסודיות ובאיטיות, אלא חבר מועצת הערעורים הסודית1 אנסלם פון פויירבך, שאלוהים יודע כי הוא לא תכנן את ספרו על קספר האוזר למען נערים בוגרים, אלא למבוגרים של ממש. בזמנו, ספרו של פויירבך נקרא בכל מקום, וכולי תקווה שתאזינו לסיפורי בעשרים הדקות הקרובות, כפי שאירופה עקבה אחריו בנשימה עצורה במשך חמש שנים מלאות, מ-1828 עד 1833.
כך נפתח הסיפור:
"יומו השני של חג הפנטקוסט הוא אחד מימי החג הנהדרים בנירנברג, ורוב התושבים יוצאים אל הכפר או אל היישובים הסמוכים. העיר, שהיא גם כך רחבת ידיים ביחס למספר תושביה המועט, נעשית — בייחוד במזג אוויר אביבי ויפה — שקטה וריקה מאדם. עד כדי כך, שהיא דומה יותר לאותה העיר הקסומה בסהרה מאשר לעיר מסחר ומלאכה סואנת. בחלקיה הרחוקים מהמרכז יכולים בקלות להתגלות כמה סודות בפומבי בלי לחדול להיות סודות. כך אירע ביומו השני של הפנטקוסט, 25 במאי 1828, בין השעות ארבע לחמש בערב. ובכן, סובייקט שהתגורר במקום הקרוי 'כיכר החֵלֶב' התעכב רגע לפני ביתו כדי ללכת משם אל מקום אחר הקרוי 'השער החדש', כשלפתע פתאום התבונן סביבו והבחין לא רחוק ממנו באיש צעיר, לבוש כבן איכרים, עומד ביציבת גוף מוזרה, מתאמץ לנוע קדימה כשיכור, מתקשה לעמוד או לשלוט ברגליו כראוי. הסובייקט התקרב אל הזר, וזה הגיש לו מכתב שבו נמצא הכיתוב הבא: 'אל האדון רם המעלה מפקד היחידה הרביעית של גדוד האבירים (Chevaux-Leger-Regiment) השישי של נירנברג'".2
כאן אני מוכרח לעצור את הסיפור, ולא רק כדי להסביר כי גדוד אבירים הוא "גדוד פרשים" כיום, אלא גם כדי לומר שהמילה הצרפתית הזאת נכתבה באופן שגוי לחלוטין, על פי שמיעה בלבד. חשוב, מפני שכך כדאי לדמיין גם את איות המכתב כולו, שקספר האוזר נשא עימו ושאותו אקריא לכם במלואו בהמשך. כי ברגע שתאזינו למכתב, תוכלו להבין מדוע מפקד הפרשים לא החזיק בנער זמן רב, אלא חיפש להיפטר ממנו במהירות האפשרית.
והדרך הפשוטה ביותר הייתה להתקשר למשטרה.
ודאי יודעים אתם כי כשפונים למשטרה בעניין כלשהו המשטרה פותחת תיק לפני הכול. וביום ההוא, כשמפקד הפרשים מסר לידי המשטרה את קספר האוזר משום שלא ידע מה לעשות איתו, נוצרו המסמכים הראשונים בתיק הענק "קספר האוזר", ששמור כיום על גבי ארבעים ותשעה כרכים בארכיון הלאומי של מינכן. דבר אחד ברור ממנו: קספר האוזר הגיע לנירנברג פרא אדם, בור ועם הארץ, עם אוצר מילים שלא הקיף יותר מחמישים מילים, שלא הבין דבר ממה שנאמר לו, ושענה על כל השאלות שנשאלו בשתי תשובות יחידות: "רוֹצֶלִרְכֹּב" (רוצה לרכוב) או "לוֹדֵעַ" (לא יודע).
מנין הגיע שמו, "קספר האוזר"? רק העניין הזה בלבד מוזר דיו. כשהובא על ידי מפקד הפרשים אל תחנת המשטרה שררה אי הסכמה בין השוטרים בשאלה אם יש לראות בו רפה שכל או שמא פרא אדם. היו שטענו כי ייתכן שהוא בכלל רמאי מצוין. ברגע הראשון נהפכה האפשרות הזאת לסבירה מהסיבה הזאת: הועלה הרעיון שיש לבדוק אם האדם הזה יודע לכתוב. הושיטו לו נוצה עם דיו, הניחו לפניו דף נייר וציוו עליו להשתמש בהם. נדמה שהוא שמח על כך. הוא אחז בנוצה בין אצבעותיו במיומנות, וכתב לתדהמת הנוכחים במשיכות יציבות וקריאות את השם: קספר האוזר. עכשיו ציוו עליו שוב לכתוב, הפעם את שם המקום שהוא בא ממנו. אך למשימה הזאת לא נענה ורק חזר ופלט: "רוֹצֶלִרְכֹּב", או חלופתו השנייה, "לוֹדֵעַ".
מה שלא עלה אז בידיהם של אנשי המשטרה המצוינים לא עלה בידיו של איש עד עצם היום הזה; אף אחד לא הצליח לגלות מאין בא קספר האוזר. הרכילות שהסתובבה בזמנו בתחנת המשטרה, כלומר שייתכן כי זהו צעיר רמאי ונוכל, ממשיכה להתגלגל כשמועה או כאמונה עד ימינו. עוד מעט תאזינו לכמה דברים משונים ביותר שעליהם מתבססת הטענה הזאת. על כל פנים, כמספר, איני מעוניין להסתיר מכם כי לתפיסתי, טענה זו שגויה. את התרמית שבה נפתח הסיפור יש לחפש לא בנער, אלא במקום אחר לחלוטין.
לשם כך עליי להקריא לכם עכשיו את המכתב שקספר האוזר הגיע איתו לנירנברג.
"האדון המיוחס, מפקד יחידת האבירים!
הריני שולח אליך נער המעוניין לשרת בנאמנות את מלכו. כך מבקש הוא. הנער נשלח אליי — אם נרצה 'דחפו לי אותו' — ב-7 באוקטובר 1812. אך אני עצמי פועל קשה יום. לי עצמי עשרה ילדים, ויש לי די והותר משימות למלא, כך שלא עלה בידי להציב שאלות לאימו. גם בבית המשפט המחוזי לא אמרתי מילה כשדחפו לי את הנער הזה. חשבתי לי שעליי לאמץ אותו כבני; חינכתי אותו חינוך נוצרי, ומאז 1812 לא התרתי לו לעשות ולו צעד אחד מחוץ לבית, שאיש לא ידע היכן גדל, והוא עצמו לא ידע כיצד נקרא ביתי או את שם יישובי; אתה מוזמן לשאול אותו, אם כי הוא לא ידע מה לענות. מפקד יחידת האבירים הטוב, אנא אל תציק לו, הוא אינו יודע את מקום מושבי, היכן אני; סחבתי הנה את הנער בעיצומו של הלילה, הוא כאמור אינו יודע היכן ביתו. אין בידיו מטבעות קרויצר3 משום שלי עצמי אין. אם אין ברצונך להחזיק בו, הנה תכה אותו למוות או לחלופין תלה מהארובה".
בתוך המכתב נמצא פתק קטן נוסף שהוגש על נייר אחר, בכתב יד שונה לחלוטין. בניגוד למכתב, הפתק הנלווה לא כלל אותיות גרמניות, אלא איות לטיני. היה זה, ככל הנראה, מסמך שהסביר את דבר מסירת הנער על ידי אימו לפני שש־עשרה שנים. בטקסט הזה גוללה האם את קשייה כנערה ענייה, נטולת יכולת להאכיל את ילדה. האב השתייך לגדוד האבירים של נירנברג. הנמען התבקש לשלוח את הילד לאותה נירנברג עצמה בהגיעו לשנתו ה-17. עם זאת, וכאן ניתקל בראשונה באופן מוחשי בתרמית המעורבת בסיפור הזה: בדיקה כימית הראתה כי שני המכתבים, זה שנכתב כביכול על ידי הפועל קשה היום ב-1828 וזה שנכתב לכאורה על ידי האם ב-1812, שניהם נכתבו באותה הדיו. כעת אתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד בו במקום הוסרה אמינותם הן מהמכתב האחד והן מהשני, גם מהפועל קשה היום כביכול, וכך גם מהנערה הענייה לכאורה.
קספר האוזר הוכנס קודם כול לבית הסוהר העירוני של נירנברג, אך הוחזק בו פחות כאסיר ויותר כאטרקציה תיירותית בשל הפיכתו למוקד משיכה של זרים אל העיר. אחד מהטיפוסים המכובדים שעניינם במקרה הביא אותם לנירנברג היה חבר מועצת הערעורים הסודית, אנסלם פון פויירבך, שהתוודע כך לקספר האוזר ועתיד היה לכתוב את הספר על אודותיו שאת פתיחתו זה עתה הקראתי.
פויירבך הקנה לסיפור את נקודת המפנה שלו. במילים אחרות, היה הוא הראשון שלמד את קספר האוזר בכנות ובעניין במקום לבחון אותו בשטחיות. תוך כדי כך גילה שכישרונותיו הנהדרים ומזגו האצילי עומדים בסתירה משוועת לדעות הקדומות על דבר טמטומו ובורותו של הנער.
טבעו המיוחד, אנינות דרכיו של האוזר, אך גם גורמים חיצוניים — למשל, סימנים על גופו שהעידו כי חוסן נגד אבעבועות, ורק משפחות אמידות חיסנו את ילדיהן — כל אלה גרמו לפויירבך להאמין שהאסופי המסתורי עשוי להיות ילד למשפחה מכובדת, שנדחק הצידה על ידי קרובים נפשעים כדי לנשל אותו מירושה שהייתה מגיעה לו כדין. פויירבך חשד במשפחתו של הדוכס הגדול של באדן. השערות דומות נכתבו ונדפסו בעיתונות של אותם הימים, אם כי באופן מרומז יותר. כל זה רק הגביר את העניין הציבורי בפרשה, וקל לדמיין כיצד כל הרעש הפר את שלוותם של אלה שחשבו כי קספר האוזר ייעלם או יישכח בבית יתומים או בבית חולים אנונימי בנירנברג.
הדברים התגלגלו אחרת.
לעובד המדינה הבכיר פויירבך היה מה לומר בעניין, והוא דאג שהנער יגיע לסביבה שבה תאוות הלימוד שלו — שהתעוררה כעת בחיוניות עצומה — תבוא על שכרה. כך נאסף קספר האוזר אל בית משפחתו של פרופסור דָאוּמֶר מנירנברג, והיה לו כבן. דאומר היה איש טוב לב אך גם עוף מוזר. הוא הותיר אחריו לא רק ספר גדול ממדים על קספר האוזר, אלא גם ספרייה שלמה, מלאה חיבורים על חוכמת המזרח, סודות הטבע, תרופות פלא, כוחות מגנטיים וכן הלאה. בדרך מגוננת, ואנושית, הוא ניסה לחנך את קספר האוזר בכיוון הזה, ועל פי התיעוד שלו מאותם הימים, נדמה כי בימי שהותו בביתו של דאומר פרחו להם עדינות נפש נפלאה, צלילות דעת, פיכחון וטוהר. על כל פנים, הוא התקדם התקדמות אדירה, וכבר כמעט יכול לתאר את חייו בכוחות עצמו. כל מה שאנו יודעים על חייו המוקדמים של קספר האוזר הגיע אלינו מתקופת חינוכו שקדמה להופעתו בנירנברג. נראה שהעביר שנים רבות בצינוק תת־קרקעי שבו לא נחשף לאור, לאדם או לחיה. חברתו הסתכמה בשני סוסי־עץ וכלב, גם הוא מעץ. מזונו היחיד היה לחם ומים. רק זמן קצר לפני שהוצא מהמרתף נכנס אל תאו אדם לא מוכר ונעמד מאחוריו, כך שלא יכול לראותו, אחז בידו והוביל אותה על נייר בשביל ללמד אותו לכתוב. מובן מאליו שהסיפורים האלה, ועוד בגרמנית המעורפלת שבה נכתבו, עוררו ספק גדול.
היה כאן שוב עניין מוזר: בחודשים הראשונים שלו בנירנברג הצליח קספר האוזר לעכל לחם ומים בלבד, ולא היה מסוגל לאכול שום מזון אחר, אפילו לא חלב. לעובדה זו, וכך גם ליכולתו לראות בחושך, יש ראיות. העיתונים לא פסחו על ההזדמנות לדווח כי קספר האוזר החל לשקוד על תיאור חייו. הדיווחים האלה כמעט הביאו לסופו אז, שכן זמן קצר לאחר שנודע הדבר הוא נמצא במרתף משפחת דאומר מחוסר הכרה ומדמם מפצע במצחו. הוא סיפר כי אדם זר תקף אותו בגרזן בזמן ששהה במחסן מתחת למדרגות הבית. אותו הזר מעולם לא התגלה, אך ארבעה ימים לאחר התקרית הופיע לפני שערי העיר אדון מהודר, פנה אל אישה בורגנית למראה ושאל אותה באריכות על חייו או מותו של האוזר הפצוע; לאחר מכן צעד האדם עם האישה באזור שער העיר, שעליו נתלתה מודעה משטרתית בדבר פציעתו של האסופי, ולאחר שקרא את המודעה עזב את העיר בחיפזון משונה בלי להיכנס לתחומיה.
לו היה לנו זמן כפי שהייתי רוצה, וכפי שאני מקווה שגם אתם הייתם רוצים, הייתי יכול להציג לפניכם דמות חריגה נוספת שצצה בשלב הזה בחייו של האוזר — אדון מכובד שאימץ אותו לזמן מה. את סיבותיו נבצר מאיתנו לדעת, ומקורות מחקריים אין ברשותנו. אומר רק זאת: כדי לדאוג טוב יותר לביטחונו של האוזר, המאמץ הוביל אותו מנירנברג לאנסבך, שבה כיהן אנסלם פון פוירבך כנשיא בית המשפט. זה קרה ב-1831.
שנתיים נוספות חי קספר האוזר עד הירצחו ב-1833. כיצד נרצח? אספר לכם עכשיו בתמצות. ובכן, בינתיים עבר האוזר שינוי של ממש. כשם שבנירנברג התפתחה יכולתו האינטלקטואלית, כשם שכישוריו באו באצילות לידי ביטוי, כך התעכבה אחרי זמן מה התפתחותו הרוחנית של קספר האוזר. כך התנוון אופיו, עד שלבסוף, בסוף חייו — והוא לא עבר את שנתו ה-31 — נאמר עליו שהוא אדם ממוצע העובד ככתבן בית המשפט ובעבודות פקידותיות שונות, בהן היה אמנם מוכשר למדי, ואף הרוויח ביושר את לחמו, אך מלבד זאת לא אפיינו אותו חריצות מיוחדת או אהבת אמת יוצאת מגדר הרגיל.
בוקר אחד בחודש דצמבר, 1833, פנה אליו אדם ברחוב במילים: "הנני נושא בשורות מהאדון גנן החצר, התוהה אם תהיה מעוניין לראות את הבאר הארטזית4 היום אחר הצהריים" בשעה כך וכך. ובסביבות השעה ארבע הופיע קספר האוזר בהופגרטן. בקרבת הבאר הארטזית לא נמצא איש; הוא הלך באותו הכיוון שבו כבר צעד, בערך כמאה צעדים. לפתע פתאום יצא גבר מהשיחים, הושיט לו שקית סגולה ואמר לו: "השקית הזאת תהיה לך למתנה!" קספר האוזר בקושי הספיק לגעת בשקית כשחש דקירה, והאיש נעלם. קספר שמט מידו את השקית והצליח לגרור את עצמו הביתה.
הפציעה הייתה קטלנית. הוא מת כעבור שלושה ימים. לפני מותו עבר תשאול. אך התשובה לשאלה אם הזר התוקף היה אותו האדם שניסה לרצוח אותו ארבע שנים קודם לכן בנירנברג, נותרה מעורפלת ככל דבר אחר. יש הטוענים כעת כי קספר האוזר דקר את עצמו. אך בסופו של דבר נמצאה השקית הזאת ואיתה נהפכה התקרית למשונה אף יותר. בתוכה לא היה דבר פרט לפתק מקופל, שעליו נכתב המשפט הבא, בכתב מראה: "האוזר יכול לספר לכם בדיוק כיצד אני נראה ומאין אני בא. כדי לחסוך לו את המאמץ, ברצוני לומר לכם בעצמי מהיכן אני. מוצאי מהגבול הבווארי. את שמי אסגיר לידיכם". כאן נכתבו רק שלוש אותיות גדולות: MLO.
סיפרתי לכם כי יש ארבעים ותשעה כרכי מסמכים על אודות קספר האוזר בארכיון הלאומי במינכן. על המלך לודוויג הראשון, שהתעניין מאוד בנושא, נאמר שקרא את כולם. אחריו באו עוד מלומדים רבים. הוויכוח על היותו של קספר האוזר נסיך מבאדן עדיין לא הוכרע. מדי שנה יוצא ספר כזה או אחר הטוען כי פתר את התעלומה. נוכל להתערב ביחס של מאה לאחד: כשתהיו מבוגרים, עדיין יימצאו בני אדם שלא יהיו מסוגלים להפסיק לעסוק בסיפורו של קספר האוזר. אם ייפול לידיכם ספר כזה, אולי יזדמן לכם לקרוא בו כדי לבדוק האם בו נמצא הפתרון ששידור הרדיו נותר חייב לכם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
