הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון

עשרים ושתיים
 

מה את מחפשת? הם שואלים כמו מוכרים שמסתובבים בחנויות ומציעים עזרה ואת אף פעם לא יודעת אם זה בשבילך או בשבילם ולמה צריך להסביר מה אני מחפשת אם אני מחפשת את מה שכולם מחפשים, בן זוג שהוא חתיכת חמוד. אז הם צוחקים כי בטח, בטח שהוא יהיה חתיכת חמוד. זה בסיסי. אבל איזה סוג? זאת אומרת באיזו מעטפת את רוצה אותו? ואז מצופה ממך לנסח איזו דמות שזה כשלעצמו ממש לא נעים כי לפעמים חשובים לך דברים נחשבים ולפעמים, מה לעשות, את בתוכך ממש רוצה גם דברים טיפשיים, ואני רוצה שהוא יהיה גבוה ממני. בין ההורים שלי יש הפרש גבהים מצוין, וזה נראה יפה כשהם הולכים אחד ליד השני ברחוב, תמיד בזקיפות לאומית, וגם שיהיה לו פרצוף טוב. לא בהכרח שיהיה יפה אבל משהו שנעים להסתכל בו. איך אפשר לבקש ממישהי שתכיר לך מישהו שנעים להסתכל בו.

אני אוהבת שקטים. שקטים חזקים כאלה שאת רואה עליהם שהם ערים אבל רק מבפנים, והם לא מראים כלום החוצה. טיפוסים כאלה תמיד מובכים ממני ונהנים ממני בו־זמנית כי אני מסוגלת להתנפל עליהם בשאלות מול כולם. נו, מה היה ואיך זה הרגיש ומה, לא פחדת שם ואיך לא פחדת שם, גדעון? ובטח עפים עליך ביחידה? בטוח. נו, גדעון ספר קצת, בלי להצטנע לנו עכשיו. והם, השקטים האלה, כמו גדעון הזה, צוחקים בלי לענות על שום דבר, משועשעים. אני אוהבת כאלה. ושלא יהיה שעיר מדי. לא ממש חלק, ברור, הוא לא נער, אבל שלא נגיע לרמה שיש לו שערות על האצבעות. רק לכי תגידי את זה למתוקה הצנועה שרוצה לעזור לך לבנות בית נאמן, זה בכל זאת יפה מצדה שהיא בכלל חושבת עלייך, אז בסוף אני ממלמלת שזה יהיה נחמד מן הסתם אם הוא גם ייראה סבבה וכל אחת מבינה מזה מה שהיא מבינה.

היא אמרה לי, אל תדאגי, הוא בול בשבילך, תמר. הוא בחור רציני אבל גם זורם ומתוק והוא נראה מעולה, והיא הוסיפה שהוא נראה מיליון דולר, באלה המילים. ככה היא אמרה. והיא בעצמה היתה יפהפייה כזאת שיצאה עם חתיך מופגן אחד, שאחרי שנה של קשר זרק אותה כי הוא לא הצליח להציע ולא הצליח להציע וכבר היו לו בבגאז', ככה הוא אמר לה כשהם היו באוטו, שקיות מוכנות של גוּזניקים ושולחן מתקפל עם מפה ונרות וטבעת, אבל הוא פשוט לא מצליח לעשות את הצעד, והיא נצבטה בכל הגוף אבל אמרה, זה בסדר, אני עדיין לא מצפה שתחליט, כי קיוותה שאם תיתן לו את הזמן שלו הוא יבין שאין כמוה. אבל זה לא עזר לה והוא המשיך ממנה הלאה. ככה שכשהיפה הזאת אמרה לי את ה"תשמעי, הוא נראה מיליון דולר", אני אמרתי לה שכן. כן, למה לא, אני אשמח.

בחמישי בערב אליסף הגיע ברכב של ההורים שלו לקדומים. הוא התקשר להגיד שהוא ביישוב ולאן לפנות ואני, האמת, המחשבה שיש לי דייט עשתה בי שמות. לקחתי את עצמי למראה ואמרתי לעצמי, תומה, תקשיבי, את מהממת והכול טוב וזה לא אומר עלייך כלום וזה עוד בחור בגילך שבסך הכול בא להכיר אותך, ולו אמרתי, ימינה בפנייה השנייה וליד התחנה של בית הספר, אתה תראה את זה משמאלך, תעצור. חייכתי למראה ויצאתי בלי להגיד כלום להורים שלי, שישבו מול המהדורה המרכזית, והלכתי לקצה הרחוב והגעתי לאוטו שלו. הוא פתח את החלון ואמר שלום, וחשבתי לעצמי שההיא צדקה כי כבר ככה, בתאורה הקטנה של האוטו, ראיתי שהוא באמת נראה טוב ויש לו מבט חמוד מאוד, ובזמן שעקפתי את האוטו לצד השני אמרתי לה' תודה. שחום. שיער מפואר וחיוך. פתחתי את הדלת ונכנסתי. אמרתי שלום כזה של בנות. והוא אמר, שלום־שלום, וצחקנו קצת. זה היה נחמד. ואחרי שתי דקות שאנחנו ככה באמצע הכביש ליד בית הספר הישן שלי, בדממה של קדומים בשעות הערב, הוא שאל, איפה הכי כיף לשבת אצלכם. לא חשבנו לנסוע לשום מקום. בגיל עשרים ושתיים הדבר היחיד שהיה יותר מביך מדייט עם מישהו היה דייט עם מישהו בבית קפה או משהו מבוגר כזה. לקחתי אותו לגבעת רש"י. זאת השכונה של האברכים הצעירים ואין שם מישהו שמכיר אותי, ובקצה אחד משלושת הרחובות יש ספסל ופרגולה קטנה ובחושך רואים את כל האורות של המרכז. היתה לי גאווה קבועה על כל היופי הזה שנשקף מהיישוב שלנו. הוא עמד לרגע והסתכל ואחר כך הניח את העוגיות, המיץ והכוסות על הספסל, התיישב ושאל, אז מה שלומך. מה בעצם אמורים לעשות עכשיו. ידעתי שאמורה להיות שיחה טובה שיש בה גם עומק וגם צחוק, וזה מעצמו מוביל לדייט שני, שגם בו אנחנו אמורים למצוא את עצמנו שקועים בשיחה מעמיקה ולצחוק ולעשות ככה שיהיה לנו כיף, וככה זה פשוט נמשך עד שנפגשים מתחת לחופה, אבל אנחנו ישבנו על הספסל הזה בגבעת רש"י והיינו לגמרי שני זרים ונכון שהוא נראה נחמד, אבל לא היה שום קשר בינינו, אז איך זה אמור בעצם לקרות. אמרתי לעצמי, תומה, בלי יותר מדי לחשוב. אל תעשי עניין. תחשבי שאת במחנה סיירים ונתקעת עם הבחור הזה באחד הספסלים של האוטובוס, אבל זה לא עזר. המסגרת המסודרת היתה תקועה לי בפרצוף והרסה לי את כל הסקרנות. צריך ממש ליצור עיקוף לידיעה הברורה שנפגשנו כאן שנינו כדי למצוא מישהו להתחתן איתו. להתחתן זה כבד. הייתי צמאה. כל הזמן חשבתי על הבחורים שכן מצאו חן בעיני ולא היו הוא. הקשבתי בחצי אוזן ודיברתי בחצי פה וזה עבר איכשהו באטיות. עכשיו כשאני חושבת על זה, שנים אחר כך, אני כן חושבת שהערב ההוא בקצה הרחוב של גבעת רש"י בקדומים, אותו ערב צעיר ורענן, עבר בסך הכול די טוב, טוב מאוד אפילו, אבל אז לא היה לזה סיכוי ובסוף אני חזרתי הביתה, סגרתי את הדלת, נשמתי לרווחה ואמרתי להיא, תקשיבי, זה לא בשבילי, ובאמת לא הסכמתי לשמוע שום הצעה חודשים אחר כך. וכשהשנים עברו והיו לי דייטים כל כך כושלים והזויים והחיפוש נעשה מעייף וחיוור, חשבתי לעצמי שאין מה לעשות, דייטים זה כמו פנקייק והפותח תמיד יוצא לא טוב.

הטכניקה הראשונה שלי היתה לחכות. ייאמר לזכותי שאין לי שום בעיה עם הקטע הזה של לחכות בלי לדעת מה התוכנית. אני אוהבת שאין שום תוכנית באופק כי ברור לי שהכול הולך להיות יותר מגניב מכל לו"ז אפשרי וכל מה שצריך זה לתת לחיים להראות מה יש להם להציע. מה שכן, אי־אפשר ממש לשבת בטרמפיאדה בכניסה שכוחת האלוקים של קדומים ולחכות שמשהו יקרה, זה יכול להיות מאוד קשה וכבר קרה שאנשים איבדו את זה בטרמפיאדה שלנו מרוב תסכול ושיממון. אז נרשמתי ללימודים. רציתי ניו יורק. רציתי בית ספר מטורף למשחק שעובדים בו קשה, קורעים את הנשמה ונטרפים וצוחקים ונהפכים לשחקנים מעולים ומעלים הצגות משוגעות בברודוויי וחיים את הלמעלה והלמטה של החיים, ידעתי שאני יכולה לעשות את זה אבל לא רציתי לדחוק במציאות. צריך לתת לה לעשות את הדברים בקצב הנכון, אז בינתיים שלחתי את הטפסים שהיה צריך לשלוח כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון בחינוך ותיאטרון במכללת אמונה ועברתי לגור בירושלים עם החברות הכי טובות שלי, רזי, ציפי וגוגוש.

ירושלים נמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה מקדומים. יש שתי אפשרויות לעשות את הדרך הזאת. כביש 60 הוא הכביש הפנימי של השומרון והוא זרוע כולו ביישובים שלנו ובכפרים הערביים. אנחנו נוסעים בו כולנו יחד - לוחיות צהובות ולבנות. הוא לא סלול ברמה גבוהה, אבל הוא מרגיש מאוד אמיתי וקרוב ויש בו את הסיבובים הקבועים שנהגים ערבים מטורפים עושים בהם עקיפות על גבי עקיפות שמסתיימות במוות, אז צריך להיזהר מאוד, ויש את המקומות שאם מישהו מחליט באותו יום לזרוק אבנים הוא יעשה את זה בהם. ויש את הטרמפיאדות על הכביש, מתחת ליישובים, שאם את נוסעת בטרמפים ותחכי בהן, תתקדמי מהר מאוד לירושלים. צומת תפוח. עלי. עפרה. אם זאת שעת בוקר לא תחכי יותר משלוש דקות וכבר יעצור מישהו. בעפרה את כבר יכולה ממש להיות בררנית ולהתחיל לבדוק לאן בירושלים הנהג מגיע כדי לא להיתקע בשכונה מרוחקת שתעלה לך בעוד שעת נסיעה בתוך העיר. אם זה סתיו, כל הדרך מלאה שקדיות, עצי הזית העתיקים רעננים וכהים והגבעות נפלאות. אם זה חורף, אז קור כלבים ויש רוחות וזרימות מים על הסלעים מסביב והטבע ממש חי. בקיץ הכול עומד מתוח מתחת לשמים. זאת הדרך הפנימית שלנו וזה עולם אחד. ויש את הדרך השנייה. מרכז הארץ. זה יכול לעכב אותך קצת אבל הנסיעה הרבה יותר נינוחה. יוצאים מקדומים, עוברים את קרני שומרון, מגיעים למחסום ליד קלקיליה ומשם נפלטים ישר לתוך עולם ישראלי רגיל. כבישים, נתיבים, רמזורים. צומת קסם. ראש העין. נחשונים. שֹהם. בצומת בן שמן עולים על כביש 1 או על 443 עד ירושלים. בדרך הזאת את נוסעת עם כל עם ישראל. אנשים רגילים שנוסעים לעבודה במכוניות ישראליות עם לוחיות צהובות בלי שום אידיאל נשגב, רק נסיעה פשוטה בכביש שטוח מלא תאורה, ואין חשש בדרך הזאת חוץ מלהיתקע בפקק. ובכל פעם שעולים לירושלים צריך לקחת סיכון ולבחור נתיב אחד ולהמשיך בו עד הסוף כי אי־אפשר לזגזג ביניהם.

את רואה את האיש הזה? אמרתי לעצמי והצבעתי על הפרצוף של איליה שהיה חקוק לי באמצע הלב. את צריכה להוציא אותו משם. לתת ללב להשתחרר ולהחלים ורק אז את תמצאי מישהו חדש, אוקיי? אוקיי, עניתי כנועה. לא היתה לי ברירה, ידעתי שאני צודקת.

הסיפור הנורא עם איליה קרה שנתיים קודם והשאיר פצע פתוח. נחתי בנמל תעופה קטן ומוזר באוקראינה. קור של ארבע מעלות ואני רעדתי בחצאית דקה וכפכפי טבע. מעבר לבידוק חיכו לי השליחה הקודמת, שכבר הספיקה לקבל מין מבט אוקראיני, ונהג מונית עייף. הייתי בת עשרים. חודש אחרי השחרור מהצבא. חברות שלי ארזו את עצמן למקומות עם חופים יפים וקניונים אבל אני טסתי ללמד עברית. בשליחות מהסוג הזה את בעצם מקבלת אחריות של מנכ"ל ועושה דברים שלא חשבת שאת יודעת לעשות ולומדת להנהיג ופוגשת הרבה אנשים ונותנת לעצמך להיות בלב פתוח כדי להתקרב. זה חשוב, אחרת איך אפשר. ושם אני נשרטתי מאיזה בחור בשם איליה שריטה רעה ועמוקה כמו שלא חטפתי אף פעם, כזאת שאחריה את כבר מבינה משהו על העולם. כי אם יש משהו שאנחנו הבנות סירבנו לקבל זה את היותנו נשים. אנחנו לא היינו נשים. היינו מקבץ של רוח ואידיאלים בשיער פזור וכשעמדנו על פסגת ה"בוא, אני אראה לך איך לחיות בצורה עמוקה ורוחנית יותר", תמיד התאהבנו במישהו ותמיד לא אמרנו את זה לעצמנו כי זה ממש לא במקום, ובטח שלא אמרנו את זה לחברות, כי כמה את יכולה להיות פרוצה. הכול קרה בשקט מתחת לתקרה של שיחות נפש. העולם יכול להתהפך, אבל אתם יושבים ומדברים בשקט לילי ומעמיקים ומסתבכים בשם החקירה האמונית ואתם שניכם יכולים להיכנס להיריון מרמת המתח שחותכת אתכם בשיחות הרוח הליליות האלה ותחושת ההצלה כל כך משכרת. אח, כמה נעימה ומסעירה תחושת ההצלה הזאת, וכל מנהלי הפנימיות לנוער בסיכון שלוקחים להם בנות שירות חמודות כדי להציל את הבנים המופרעים כבר יודעים שתחושת ההצלה הזאת יוצרת סיטואציות מאוד לא צנועות. בכל אופן מהר מאוד אני נקשרתי לאיליה הזה. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים, גבוה ורוסי וכל הזמן נראה כאילו הוא עומד לנצח באיזה מקצה אולימפי, והוא היה מצחיק נורא וג'נטלמן כזה שאני לא הכרתי ותמיד פתח לי את הדלת והחזיק לי את התיק, גם אם הוא לא היה כבד, ודאג לי, ככה שאני ממש הרגשתי נסיכה. אצלנו בשבט הבנים בכלל לא התייחסו אלינו כבנות. היינו חברות מהשבט והיינו כולנו מין בנים ובטח שאף אחד לא סחב לנו את התיק ואף אחד בחיים־בחיים לא חשב לפתוח לי את הדלת עד שאיליה הגיע. והיה לו הומור ביזארי ומצוין. ישר צחקנו מהבדיחות של עצמנו. והוא היה חכם וגבוה, כבר אמרתי. וזה פשוט התחבר בינינו בלי שום בעיה. וגם הוא מאוד נקשר אלי. היינו עומדים קרוב מדי ומסתכלים יותר מדי זמן אחד בעיניים של השני והכול היה כבר יותר מדי בינינו. ופעם נסעתי שם במונית. היה שלג וראיתי אותו מהחלון הולך בחוץ. אמרתי לנהג, תעצור לי, ורצתי אליו כל הירידה. זאת הבעיה, שאני אוהבת להנדס לעצמי בכוונה מצבים כל כך רומנטיים, שאחר כך איך אפשר לצאת מהם. כל הרחובות היו יפים ולבנים, ואנחנו עמדנו בחוץ רק שנינו. זאת היתה בעיה, אני ידעתי כבר אז. והוא כולו היה במעיל נפוח כזה, בפרצוף חד מהקור. חתיך. והושיט לי שתי ידיים. מלא מנורות מעלינו. הכול היה שם. והגעתי מתנשפת עד אליו ונעצרתי כמו תמיד סנטימטר ממנו, כמעט חיבוק, כמעט להרגיש אותו, וגם הוא בידיים שלו המתוסכלות עמד וחייך אלי ואמר לי, תמרה, את יפה ככה יותר מדי. זה היה נפלא. נפלא. מה שכן, העולם שראינו, הקידוד שיש לנו במוח, המציאות, כל אלה היו שונים לחלוטין אחד מהשני וזה לא משהו שמישהו יכול בכלל לגשר עליו. וכעבור חודשיים המקסים הזה, שנחתה לו בחיים אישה צעירה עם עיניים בורקות מארץ רחוקה, שרט לי את הלב בחתך נורא עם כל מיני מניפולציות ושקרים שאני ממש לא הכרתי ולא ידעתי איך להגיב עליהם, חוץ מלהיפגע נורא. ואני אמרתי לו בבכי, כשעמדתי בדירה ששכרו למדריכות מישראל, במכנסי פיג'מה ובעיניים נפוחות, למה אתה מתנהג אלי ככה? ממש פצועה אני הייתי, ושאלתי אותו בתמימות, איך אתה יכול להתנהג אלי ככה? כי מאוד אהבתי אותו והוא בעצמו התיישב על הרצפה בראש מושפל ובכה ממש בדמעות והתנצל ודיבר דיבורים כאלה של דווקא בגלל שאת כל כך חשובה לי אני מתנהג כמו אידיוט ודפוק, כי זה מפחיד אותי לאהוב אותך ככה, ועוד הסברים שאני נאחזתי בהם חזק כי המוח שלי לא הצליח להבין איך קרבה וחיבור יכולים להיות כל כך רעים וגם כי תפסתי את עצמי בחורה חזקה מבית של נשים עוצמתיות מהסוג הבלתי שביר. נשים שלא נופלות בשום פח ולא מתאהבות באף אחד, רק ברוח הרוממה למען העם והארץ, ככה שכבר לא הכרתי את עצמי ולא הצלחתי לנהל את הדבר הזה ולא ידעתי איך להיות בחזרה חזקה כי בכל זאת לא הייתי במצב כזה מעולם, והייתי מקרבת אותו ואומרת לו, אל תעשה לי את זה שוב. בבקשה. זה שובר אותי ואני בחיים לא אפגע בך. והוא היה נשבע באלף שבועות אבל זה היה נהרס שוב. וכשאני עליתי בחזרה על מטוס אחרי חצי שנה, הוא אפילו לא בא להגיד לי שלום והוא הבטיח שהוא יבוא, ואני ישבתי באוטובוס, כבר היה קיץ, והסתכלתי כל הזמן בחלון למרות שלא רציתי להסתכל וידעתי שהוא לא יבוא אבל לא האמנתי שהוא לא בא, והלב שלי ממש דימם לתוך עצמו מכאב ומאכזבה. וכל הדם הזה המשיך איתי לישראל והיה צריך להיספג לבד ובשקט כי לא כדאי שמישהו ידע שהמדריכה הקדושה בלבלה את איליה שבלבל אותה בחזרה, זה נשמע לא טוב וזה לא נראה טוב ולא כדאי. ולמרות שהייתי בחורה מאוד קולנית, שמרתי על הדבר הזה ביני לבין עצמי כי הרגשתי שאם לא אדבר על זה, המציאות לא תדע על זה וככה עדיף. ועברו כמה חודשים שקטים ועצובים וכשעברתי לדירה החדשה בירושלים, בלימודים ובדייטים החדשים, בשקט־בשקט התחלתי להחלים והבטחתי לעצמי מול המראה שאף אחד לעולם לא יתייחס אלי ככה, לא משנה מה.

*המשך הפרק בספר המלא*