איך למות את החיים טוב יותר

1

הגדרת יעדים ומה שבעיקר השתנה - הדיוק

רוב חיי "לא אהבתי" לרוץ (ואני משתמש בשפה נקייה ועדינה בתיאור הזה). מודה, גם לא הבנתי את האנשים האלה שכן. ואז קרה מה שקרה (סיפור לפעם אחרת) ונדבקתי בחיידק הריצה. בתחילה זה היה כמו חיידק טורף. עד כדי כך, שבתוך שלושה חודשים סיימתי מרוץ עשרה קילומטרים ב-50 דקות. הישג לא רע בכלל לרץ מתחיל. אחד היעדים הראשונים שסומנו בבירור להמשך היה לרוץ את אותו מרחק ב-45 דקות. "כולה חמש דקות... לא ביג דיל". כמעט עשור כבר עבר, ויעד זה עדיין לא הושג. זה נכון, עברו הרבה מים בנהר, נצברו הרבה שיאים אישיים וחלקם אף נופצו שוב ושוב.

ועדיין - היעד הזה לא.

במרוצת השנים, אחת לתקופה הייתי מציב אותו מחדש, אבל אתם בטח מכירים את זה, בדרך תמיד קרה משהו שמנע ממני להשיג אותו: מחלה, בלת"מ אחר לא צפוי בחיים שדרש הפחתת אימונים, "יו ניים איט". אז הייתי עוצר, מחשב מסלול מחדש, ואומר לעצמי שאחזור ליעד הזה בהמשך.

מבחינתי היה זה פרדוקס מסוים ביחס לתפיסה העצמית שלי: מרגע שהתחלתי לרוץ אני תמיד נמצא במסגרת אימונים מסוימת. אני גם (בצניעות הנדרשת) תופס מעצמי אדם שלא זרות לו הגדרות של "התמדה ונחישות". מעולם לא חששתי מעבודה קשה, סיגלתי לעצמי את ההבנה שעל מה שהטבע והגנים לא סיפקו לי אוכל לפצות בתרגול, בניסיון ובהשקעה. אני לא אימפולסיבי באופיִי ויש לי את הסבלנות הדרושה כדי לצעוד לאורך זמן מבלי להזדקק לסיפוק המיידי.

אז למה זה לא עבד לי???

בשנה האחרונה סיימתי קורס מדריכי ריצות ארוכות. הדבר המרכזי שהקורס סיפק לי הוא ההבנה כמה אני לא יודע, גם כשאני חושב שאני יודע. הרי זה לא שלא קראתי חומרים, מאמרים, דיונים בקבוצות וואטסאפ בנושא הריצה. חשבתי שאני יודע לא מעט. אז היום אני מבין שזה היה מעט מאוד, ולשמחתי אני יודע קצת יותר.

לפני כחודשיים יעד ה-45 דקות החל לדגדג לי שוב. חיכיתי קצת לראות אם הדגדוג הזה הופך למשהו משמעותי יותר, וכששמתי לב שההתלהבות גוברת מעצם המחשבה על הרעיון, הבנתי שזה הזמן להוציאו לפועל. בניתי לעצמי תוכנית אימונים, מבוססת על כל מה שלמדתי בקורס; נעזרתי במרצה המעולה שלי מהקורס (חוה גרו), ששיפצה וחידדה אף יותר; ויצאתי לדרך.

החודשיים חלפו. היום סיימתי מרוץ עשרה קילומטרים.

עשרה קילומטרים בתוצאה של 44:31!!!

את מה שלא הצלחתי בעשור, הצלחתי בחודשיים.

למה הפעם זה כן עבד לי?

הרי האופי שלי לא השתנה. לא פיתחתי התמדת יתר, לא השקעת יתר, לא מוטיבציית יתר. מה שבעיקר השתנה הוא - הדיוק.

באופן מוזר, בחודשיים האלה נפח האימונים אפילו פחת. כלומר רצתי פחות זמן ופחות מרחק. אבל כל ריצה היתה מדויקת יותר. למעשה היא היתה חלק מפאזל: כל ריצה, בפני עצמה, היתה בו־זמנית גם עולם ומלואו וגם חסרת משמעות. עולם ומלואו, כי לכל ריצה היתה מטרה ברורה מאוד - עבודה על מהירות, עבודה על סיבולת, עבודה על זמן רגליים וכו'... חסרת משמעות, כי אם ריצה אחת התבצעה לא כמתוכנן (כפי שבהחלט קרה באחת הפעמים), מדלגים עליה וממשיכים הלאה. כי בראייה של התוכנית כולה זו רק ריצה אחת.

אז עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי. היעד הבא כבר מתחיל לדגדג (ולמי שקורא את הדברים ושם לב לדפוס החוזר - זהירות. ריצה זה ממכר... בחרו בהליכה כל עוד אתם יכולים) אבל כרגע נותרתי עם הרבה מחשבות. מחשבות על העשייה והדרך המקצועית שלי, מחשבות על ההקבלה לעולם הטיפול. בנוגע לדיוק בדרכי המקצועית, כנראה שעוד אמשיך להתבחבש בזה תקופה מסוימת. בינתיים, הנה כמה מחשבות על עולם הטיפול:

מה לתוכנית אימונים ולתהליך טיפולי?

אגב, אי־אפשר שלא לציין בקריצה את ההקבלה בין 50 דקות לריצת עשרה קילומטרים, לשעה הטיפולית בת 50 הדקות. אז רק לומר שהפתרון הוא כנראה לא בקיצור השעה הטיפולית ל-45 דקות. 😉

בין כל הספרים שאני קורא במקביל, נמצא גם הספר "פסיכותרפיה בחיי היומיום".1 נכתב שם כי המטפל הוא מאזין פעיל ביותר לחלק הסיפורי של השיחה הטיפולית. כשהמטפל מגיב למה שמספר לו המטופל, הוא עושה זאת כדי להפנות את תשומת הלב למשמעותו האפשרית של פרט זה או אחר, או כדי לציין חזרה על דפוס, או היסוס, או עודף רגש. מטרתה של האזנה פעילה זו היא לעשות את המטופל, זה שמספר את הסיפור, למאזין פעיל, ממוקד ובעל תובנה. מכאן גם מטרתה של השיחה בפסיכותרפיה: על המטופל לשמוע מחדש את סיפורו. השמיעה המחודשת מביאה בחשבון לא רק את מה שהמטופל חושב שהוא אומר או רוצה לומר (ברמה המודעת). היא מחשיבה את הדברים שהוא אומר, על ריבוי הדקויות והמעמקים הרגשיים המודעים והלא מודעים שבהם. השמיעה המחודשת מאפשרת למטופל לספר מחדש את סיפורו - אבל הפעם במונחים פסיכולוגיים מועילים ומספקים יותר, לא רק במילים אלא גם באופן שבו הוא חי את חייו.

הקטע המוזר בטיפול, וארשה לעצמי לומר בכל תחילת טיפול, הוא שאנו מתנגדים לשינוי בו בזמן שאנו רוצים בו. כלומר לא משנה עד כמה אנו נוטים לספר סיפורים, או כמה חזק המניע שלנו לקבל טיפול, רובנו נכנסים למגננה ולא רוצים לשמוע מה הסיפורים שלנו אומרים לנו ועלינו. במהלך הטיפול, תפקידו של המטפל הוא למצוא דרכים לסייע למטופל להכיר בהתנגדותו ולהתמודד עמה. המשמעות היא, בין השאר, להכיר במנגנוני ההגנה שבהם אנו משתמשים כדי שלא לשמוע את הסיפורים שלנו. או לפחות להכיר בדרכים בהן ההגנות שלנו מסתבכות ונעשות חלק מהסיפור שלנו אודות עצמנו. המשמעות היא גם להכיר בדרכים בהן הנפש מתגוננת מפני התבוננות פנימית וידיעה עצמית.

לא מזמן האזנתי לתוכניתו של אלון גל. עלתה בחורה ואמרה ששנים היא נאבקת ללא הצלחה במצבה הכלכלי. אלון שאל בפשטות, באילו כלים חדשים היא הצטיידה לאורך אותה תקופה. התשובה היתה - כלום. ומכאן גם המסקנה: אם נמשיך לגשת לבעיות ישנות באותם כלים ישנים, אל לנו לצפות לתוצאות שונות.

ההתמקדות שלי דווקא בהתנגדות ובהגנות שעליהם הטקסט מדבר, היא כדי להצביע על הדמיון לתוכנית האימונים (הכושלת) שלי לאורך השנים. פעלתי באותן דרכים ישנות וקיוויתי להשיג תוצאה חדשה. כמובן שאני מחמיר עם עצמי. זו לא היתה דרך כושלת. היו וישנם בדרך הזו הישגים חדשים ועמם גם סיפוקים רבים. אלא שבהיעדר תהליך נכון ומדויק יותר, הדרך הזו ארוכה ולא תמיד יעילה כפי שהיתה יכולה להיות.

וכמו באימונים, כך גם בחיים - רובנו מוצאים את הדרך להתמודד עם הקשיים שלנו גם ללא טיפול. אבל אם להאמין לפרויד, כנראה שהדפוסים הפחות יעילים בהם אנו חיים את חיינו, משפיעים לא פחות, ואולי אף יותר, מהדפוסים היעילים בהם אנו פועלים. והתהליך הטיפולי טומן בחובו את האפשרות לעשות את עצמנו ליעילים הרבה יותר. כי בטיפול קיים הפוטנציאל לבחון את הדרך, לדייק אותה, לשים לב לאותן מגבלות שלבד איננו מצליחים לשים לב אליהן.

כך, אנו יוצרים עבורנו את ההזדמנות לבנות את סיפור חיינו בצורה ספציפית יותר, וזה אחד הדברים שאני כל כך אוהב בריצה. מבחינתי הריצה לעולם לא נותרת בגבולותיה בלבד. היא תמיד זולגת לתחומי חיים אחרים, ואם רק נשכיל להתבונן בכך, נוכל ללמוד על עצמנו לא מעט בדרך.

2

מדוע רצים הם כאלה מזוכיסטים?
הפסיכולוגיה של הכאב

לפעמים נדמה שהעולם מתחלק בין רצים שנהנים לסבול לבין אנשים שמתקשים להבין אותם. אם אתם שייכים לאלה מהאופציה הראשונה, מאיפה זה בא בעצם?

אחת התופעות הכי תמוהות בעיני אנשים שמעולם לא נדבקו בחיידק הריצה, באה לידי ביטוי בשאלה הבאה: "מה אתה מזוכיסט? למה לבצע פעילות שגורמת לכל כך הרבה אי־נוחות וכאב?"

התשובות הברורות עשויות להיות: "כי זה משפר את המראה", "כי חשוב לשמור על כושר" וכו'. אולם הפעם, בסיוע כתביו של הפסיכיאטר והאנליטיקאי ארנולד קופר, ננסה ללכת צעד נוסף לתוך נבכי נפשו של הרץ. ננסה לבחון את המוטיבציות הפסיכולוגיות (הלא מודעות) שקשורות בחוויית הכאב, המתלווה בצורה זו או אחרת למרבית הריצות שלנו.

אז למה אנו עוסקים בפעילות שכרוכה גם במידה של כאב? כדי לענות על כך, צריך לעבור לשפה קצת "פסיכולוגיסטית" ולדבר על שני מושגים שאולי קשורים בחוויה זו: "נרקיסיזם" ו"מזוכיזם".

"נרקיסיזם" בשפת העם הוא מושג שמשמש אותנו לתיאור אדם ש"עף על עצמו", "לא רואה ממטר" אלא את צרכיו שלו, ומשדר ביטחון עצמי בשמים. אולם האמת היא שזו תמונה חלקית של המצב, לפחות בכל הקשור למצבים פתולוגיים: במצבים אלה הנרקיסיזם כרוך בניסיונות תמרון אינסופיים, שכל מטרתם היא להסוות דימוי עצמי ירוד ותחושת חוסר ערך. תמרונים אלה כוללים בין השאר פנטזיות גרנדיוזיות של ערך עצמי גבוה.

המושג "מזוכיזם" מתייחס לתופעה אנושית מוזרה מעט, בה האדם שואב הנאה או סיפוק מכאב. האסוציאציה הראשונית עולה ודאי בהקשרים מיניים, אך מזוכיזם בא לידי ביטוי גם בצורות מעודנות יותר: חוויות של השפלה, בושה, כישלונות בחיים. באופן לא מודע, כולם יכולים להתארגן בנפש בצורה כזו שחוויות כואבות מן הסוגים הללו גורמות לנו גם למידה של סיפוק. רק לצורך הדוגמה - חִשבו על החבר הזה שכל פעם בוחר את בת הזוג הלא מתאימה לו, או שוב ושוב מוצא דרך חדשה לעצבן את הבוס שלו.

למה לדבר דווקא על שני המושגים האלה? כי יש הטוענים שהם חלק מחוויית ההתפתחות המוקדמת של כל אחד מאיתנו, החל מרגע לידתנו. בתהליך ההתפתחות שלנו מתינוקות לפעוטות, לילדים ובהמשך לאנשים בוגרים, יש מספר משימות חשובות אותן עלינו להשיג. האחת היא לפתח לעצמנו תחושת ערך בסיסית, ביטחון עצמי ביחס ליכולות שלנו, למראה שלנו, לתחושת המסוגלות שלנו. אם תרצו - נרקיסיזם במובן הבריא של המילה.

המטרה השנייה היא לעבור מאותו מצב התחלתי של תלות מוחלטת בהורים שלנו, ולפתח מידה של נפרדות ועצמאות. תיאוריות פסיכולוגיות מדברות על כך שבראשית חיינו התלות כה חזקה, עד שתינוקות למעשה לא מפרידים בינם לבין דמות האם, ואפילו יותר מכך - חווים את הכוחות והעוצמה של האם כאילו הם שלהם. כלומר, במקום לחוש חסרי אונים מתוך אותה תלות, הם חשים דווקא ההפך, אומניפוטנטים, כאילו הם יכולים לעשות הכול.

זה נשמע תאורטי מאוד, אבל חִשבו על רגעי המשחק עם ילדיכם הצעירים. כשאני ובני בן השלוש משחקים בחרבות, הוא צועק בהתלהבות שהוא "גיבור־על" ושהוא "יהרוג אותי". הוא מסתער בכל כוחו ואני מקפיד להשיב מלחמה מספיק כדי להפסיד הפסד מפואר. באותם רגעים הוא באמת מרגיש שהוא יכול לנצח אותי, ואף אומר זאת: "אני חזק כמו אבא".

חוויית משחק זו חשובה מאין כמוה להתפתחות התקינה של ילדינו. הם יכולים לחוש את עצמם חזקים ובעלי יכולת, ובאמצעות ההתפעלות שלנו מכוחם הרב אנו מחזקים את ביטחונם העצמי. אולם לעתים, הפנטזיה קורסת והמציאות מתדפקת על דלתנו. אלה אותם מקרים בהם החרב שהונפה עלי פוגעת לי בראש וממש מכאיבה לי. ברגעים אלה אני שוכח שאני במשחק, אני עשוי להרחיק אותו מעלי ולהגיב בכעס: "לא מרביצים חזק". באותו רגע אני כמו חוזר לממדַי הטבעיים, ואז ברור לכול מי החזק ומי נחשף בחולשתו. מבטו הנעלב של בני מעורר כמובן מיד את רגשות האשם שלי ותחושות החמלה כלפיו, אבל האמת היא שזהו תהליך תקין של התפתחות - כי גם באופן בו אנו מתפתחים, חוויית האומניפוטנטיות מתחלפת עם הזמן בחוויה מציאותית יותר: שאיננו באמת גיבורי־על, יש לנו מגבלות, וככל הנראה ניתקל בסיטואציות שמכאיבות לנו.

לכן, כדי להתמודד עם הגזירות הללו - שאיננו הכי חזקים, שאיננו יכולים לשלוט בכל האירועים המתסכלים והמכאיבים - גם אנחנו מבצעים מספר תמרונים נפשיים. תמרונים שכל מטרתם להגן על הפנטזיות שלנו. תמרון אחד שכזה בא לידי ביטוי במשפט: "אם אינך יכול להרוג אותם, תצטרף אליהם". מה הכוונה? "אם אני חווה תסכול וכאב, זה לא משום שאין ביכולתי למנוע זאת, אלא משום שאני עדיין כול יכול, ולמעשה אני רוצה את הכאב ואני נהנה ממנו". בהקבלה מסוימת, אולי חוויתם אירוע כזה או דומה לו, בו למדתם למבחן והרגשתם שלא תצליחו להיות מוכנים עד מועד הבחינה. אז ערב לפני הבחינה בחרתם לצאת למסיבה. החלטה שבבירור עשויה להוריד את הסיכוי שלכם להצליח בבחינה. למה אנו עושים זאת? כי זה מספק לנו מוצא: "זה לא שאני לא מספיק חכם, זה בגלל שבחרתי לצאת למסיבה ושתיתי יותר מדי". בצורה כזו המזוכיזם והנרקיסיזם מאפשרים לנו להמשיך להרגיש בעלי יכולת וחזקים, כי הכאב הופך לבחירה שאנו מביאים על עצמנו.

זה יכול להישמע מוזר מאוד, כי מי רוצה להכניס כאב לחייו באופן יזום. אך חִשבו על מספרן הרב של תרבויות שמחילות על עצמן טקסים כואבים מסיבות רבות ומגוונות: כדי לסמל ציון דרך משמעותי בגדילה, או כדי להתקבל כחבר בין יתר חברי הקהילה. במילים אחרות, לעתים אנו משתמשים בכאב כאמצעי להגדרה של זהות עצמית, חברתית ותרבותית.

ומי שבאמת נדבק בחיידק הריצה, כנראה שהתחושה שהוא חלק מקהילת רצים מיוחדת במינה איננה זרה לו. אין זה משנה אם הוא רץ עם אחרים או לבד, כי מעצם המכנה המשותף של הריצה מתפתחת חוויית שייכות, אותה שייכות שמורגשת מיד בשיחה עם יהודי זר בחו"ל. אותה שייכות שמורגשת מיד בשיחה עם אדם זר, אשר מתגלה שגם הוא רץ.

אז ברוח הנכתב עד כה, עולה האפשרות שהכאב שנתפס על ידי מרבית הרצים כחלק אינטגרלי מחוויית הריצה, הוא ביטוי או שחזור מסוים של צרכים בסיסיים אלה, הקיימים בנו משחר ילדותנו: הצורך לשלוט וליצור הכול, גם את הכאב של עצמנו. הצורך הבסיסי לחוש אומניפוטנטים, והצורך להתמודד עם חוויית התסכול המתמשכת לאורך החיים, בה אנו מגלים שיכול לכאוב לנו וזה לא תלוי בנו.

כי מי כמוכם יודע, שהתגברות על הכאב במהלך ריצה, אותה התעלות הנפש על הגוף, באמת יכולה לגרום לנו להרגיש ולו אף לרגעים בודדים כ"גיבורי־על".