דיאליזה לאהבה

כליה — איבר בגוף האחראי לפינוי הרעלים מהדם. גודלה של כליה תקינה כגודל האגרוף האנושי.

אי ספיקת כליות סופנית - מחלה המתפתחת כתוצאה מגורם תורשתי או כתוצאה ממחלות אחרות.

דיאליזה — פרוצדורה רפואית המוצעת לחולים, שמצבם הדרדר עד כדי סיכון לחייהם.

ישנן שתי שיטות לביצוע דיאליזה :

- הזרקת תמיסות ולאחר מכן פינוין. פרוצדורה זו נעשית כל 4 שעות על ידי התחברות של החולה לשקית הנוזל דרך צינורית המושתלת כדרך קבע בגופו.

- חיבור למכונת דיאליזה המכילה מערכת פילטרים, שמנקה את הדם מרעלים. ההתחברות למכונה נעשית גם כן על ידי צינורית המושתלת דרך קבע בגופו של החולה.

בכל מקרה, הדיאליזה מאריכה את חיי החולה, אך אינה מרפאה את המחלה. לשם איכות חיים נורמלית על החולה לעבור השתלת כליה.

קופידון ברשת

1

היא עמדה ליד חלון ראווה וסרקה בחוסר עניין את פעמוני הרוח והקריסטלים למיניהם. מדי פעם סובבה את ראשה לכיוון שדרת הקניון. בדיוק בזמן שקבעו, צלצל הסלולארי: "אני מצטער. צדקת. יש פקקים. אל תלכי בבקשה. אני באמת רוצה להכיר אותך".

עוד אידיוט אחד שלא יודע לתכנן את הזמן. לא מספיק שהקדימה, עכשיו גם תצטרך לחכות לו. למרות ששנאה לחכות, אחרי השיחה הלילית הייתה מסוקרנת מספיק כדי להישאר. הקניון מעולם לא היה משעמם כל כך.

לאחר מספר שיחות הרגעה, התייצבה שוב מול אותו חלון ראווה לבדוק איזה חידוש רוחני החמיצה בחצי שעה שלא הייתה שם.

כשהרגישה שמישהו מתבונן בה, הסתובבה.

"אתה?"

"את?" ועם חיוך מתנצל המשיך: "תסלחי לי עוד שניונת טוב? אני חייב לשירותים". עיניה התעגלו, ועוד לפני שהספיקה להגיב, הגבר התרחק.

מה הסיפור שלו? לא חיכיתי מספיק זמן? הוא צוחק עלי? אולי הגיע הזמן לעזוב? הוא הספיק לחזור לפני שהחליטה ללכת.

"שוב צדקת. היה קל לזהות אותך". הוא דיבר בנונשלנטיות, בלי להתנצל על ההתנהגות המשונה, בקול עמוק ובמבטא אותו לא הצליחה לזהות, צבע את אירועי הבוקר שלה בצבע פסטל נעים ואפשר לשיחה לזרום. השיטוט הסתמי ברחבי הקניון, סיפק לה אפשרות וזמן להתבונן בו. מיד אהבה את שערו השחור, העברה והשופע. עוד יותר אהבה להסתכל כלפי מעלה כדי לדבר אתו. לעיתים נדירות מדי זה התאפשר לה. לא רק קומתו הסבה לה נחת. היו לו כתפיים רחבות וכף יד גדולה, בדיוק כמו שאהבה. אבל בכל זאת, אם היה שואל אותה באותו רגע אם מצא חן בעיניה, הייתה מתקשה לתת תשובה.

הזמן טס והשעון הפנימי התחיל להעיר את מצפונה. למרות שנהנתה, זכרה היטב שהבטיחה לאמה לחזור תוך שעה ולאסוף את הילדים. ממש לפני שנפרדו, ירתה "אז מה את אומר? לאן כדאי לנסוע מחר לטייל עם הילדים?" "האמת, בגלל שזה סוכות, בכל מקום יהיה צפוף. אבל, אם תסכימי לצרף לטיול המשפחתי שלך מטייל מנוסה, נוכל מצוא מקום נחמד" הציע בתגובה. ביציאה מהקניון הפתיע אותה בנשיקה על שפתיה. לאחד אחר, לא הייתה שותקת ומייד הייתה מגיבה בחריפות, אבל לו, נענתה.

בבוקר הכינה כריכים , ציוד, ארגנה את הילדים ואת הרכב. הם סכמו, שתאסוף אותו מביתו בדרך צפונה. כיאה לילד טבע, הוא גר במצפה בגליל, כך שהיה זה רק הגיוני. ההסבר שלו היה ברור, והיא מצאה את הבית מצופה האבן ללא סיבוכים מיותרים. הוא יצא ברגע שהגיעו והילדים התחילו לצחוק כשראו אותו מתקרב לרכב. היא שאלה מה הצחיק אותם . הם בקושי הצליחו להוציא את המשפט: "הוא גבוה כמו ג'ירפה". "כן" חשבה בהנאה "גבוה כמו ג'ירפה". כשנכנס לרכב כולם חייכו. "אני מבין שהתבדחתם על חשבוני?" שאל עם חיוך. היא ענתה לו, שהילדים התרשמו מגובהו.

הם יצאו לדרך. התחנה הראשונה, לארוחת בוקר, הייתה בכפר ערבי סמוך. הילדים טרפו בתאבון פיתה טרייה עם זעתר ותה צמחים ריחני.

הם התענגו לראות את הפיתות נעלמות. הגבר לא אכל ובמקום זאת קנה לעצמו מיץ תפוזים וערבב אותו בג'ריקן עם מים. כשראה את עיניה המופתעות, סיפר לה שהוא חייב להיות בצום וזה יהיה האוכל שלו לכל היום. הוא הזכיר כדרך אגב, שהוא נס רפואי ואלה הוראות שקיבל מהרופא שלו בטלפון אתמול בלילה. היא לא בדיוק הבינה על מה הוא מדבר וגם לא הצליחה לשאול יותר מדי שאלות, כי הילדים דרשו את תשומת ליבה.

לאחר שהילדים סיימו לאכול, שוב התיישבו ברכב ופנו צפונה. בתה, פטפטנית בת חמש, כאילו הפעילה את האוטומט, כך שהיה נדמה שאינה זקוקה להפסקות נשימה אפילו והעסיקה את שלושתם. היא התרכזה בנהיגה, בזמן שהוא לקח על עצמו להסביר על הדרך ולעשות לילדים חידונים.

הכביש התפתל בין עץ זית אחד לשני. כהרגלה, הייתה קצת מתוחה, כי תמיד העדיפה נסיעות קצרות יותר עם הילדים, אך נוכחותו ריככה אותה. בין סיפור לגערה, הדרך נמשכה, עד שביקש ממנה להאט ולרדת מהכביש הראשי לדרך עפר צדדית. כל נקישת אבן הכניסה אותה לחרדה. היא השתיקה את הילדים בתקיפות, ולמזלה די מהר הסיוט הסתיים בחנייה גדולה. כולם שמחו להשתחרר מהכלא המתכתי.

בטון חד משמעי, הלבישה על הילדים כובעים, אספה את הציוד וכולם התחילו לנוע לכיוון קצה מגרש החנייה, שם עמד מגדל בטון, שנשא עקבות של קרב ישן. הילדים הוקסמו מריבוי החורים וגודלם ומסיפורי הגבורה שהמציא על המקום. המגדל שמר על הכניסה לשביל מוצל.

"המסלול קשה? הילדודס שלי לא בדיוק רגילים לקפץ בין הג'בלאות"

"אני אתכם, לא?" חייך והסתיר את החששות שלו עצמו. הוא עצר ליד עץ אלון ושאל את הילדים איך העץ יכול לצמוח כך מתוך הסלע. התשובות היצירתיות שנתנו, לא סיפקו אפילו אותם "אני אספר לכם באמת איך צומח עץ האלון. אתם רואים שם את האלון הזקן הגדול? שם תמיד ישב לנוח היערן הזקן, שגר כאן לפני הרבה הרבה שנים. יום אחד ראה היערן, שהעץ האהוב עליו בוכה. "למה אתה בוכה אלון יפה שלי?" שאל היערן הזקן. "עליך אני בוכה ידידי הטוב. עליך. ראית אלון צעיר בסביבה?" "לא" ענה היערן המופתע. "נכון, חבר. כשאמות, לא יהיה מי שייתן לך צל, כי הבלוטים שלי טעימים לחיות יער רבות. כבר ניסיתי להחביא את מתיקותם בתוך קליפה קשה, אך בכל זאת הם מצליחים לקלפה ואחרי שסעדו, אפילו את הגרעינים אינם משאירים." חשב היערן הזקן ולחש משהו לעץ האהוב. ומאז מכניס האלון החכם, את גרעיניו בתוך שק דמעות מרות, ואת השק הוא מחביא בתוך החלק המתוק של הבלוט, העטוף קליפה קשה. הרבה חיות ממשיכות להתענג על הבלוטים, אך יש עכברון קטן שסוחב את הבלוטים לתוך מערתו, שתמיד נמצאת מתחת לסלע. שם הוא מפצח את הקליפה הקשה, מתענג על החלק המתוק ואת היתר, זורק במעמקי המערה. מתוך שק הדמעות של העץ, בעזרת הלחות בתוך עומק המערה, נובטים הזרעים מתוך הסלע וצומח עץ אלון חדש. כדי לא לשכוח את היערן הזקן, שנתן לאלון את עצתו קראו לעכברון הקטן — יערון."

הילדים ואימם בלעו כל מילה. לטיולי טבע יצאו מעט ואף פעם לא עם מדריך. לאחר הסיפור המשיכו לרדת בשביל. בצידו השמאלי של השביל היו מטעים שהתמקמו על המדרון התלול ובצידו הימני הייתה תעלת מים. רוחב השביל אפשר רק לשני אנשים ללכת זה לצד זה. כל פעם שניסו ללכת קרוב זה לזו או יד ביד, מיד הקטנה הופיעה לצידם ותפסה את ידו של הגבר. פעם ביקשה את תמיכתו בעת שהלכה על שפת התעלה ופעם שלפה שאלה מהמאגר הבלתי נדלה. למרות שנענה לחיזורי הפצפונת ברצון, מדי פעם הפנה את ראשו אליה עם חיוך מתנצל. היא נהנתה לראות את ילידיה פורחים בחברתו וניצלה את ההזדמנות להסתכל עליו מאחור מבלי שתיתפס על חם.

לטיול לבש מכנסיים קצרים עם כתם בדיוק במרכז הטוסיק, חולצת טי שירט זרוקה, כובע וסנדלים. הכתם העלה חיוך על שפתיה, אבל עיניה לא התמקדו בו. היו אלה שרירי רגליו, שמיקדו את מבטה, שרירי התאומים המפוסלים. התחשק לה לבדוק לכמה כפות ידיים פרושות תזדקק כדי להקיפם, כמו שבילדותה מדדה את המותן שלה עצמה. התחשק לה למשש אותם ולבדוק איזה חומר בדיוק עושה אותם כל כך קשיחים. רק השערות ריככו מעט את קשיחותם והעידו שהשרירים עשויים מחומר אורגני כלשהו. ככל שנבלעה יותר בתאומים שלו, כך התחילה להרגיש אי נוחות אי שם באזור הבטן התחתונה. כל וריד בולט ברגליו, הקפיץ עוד עקצוץ במקומות הרגישים והרדומים.

גם הוא ניצל כל הזדמנות שהילדים סיפקו כדי לאחוז בידה, להגניב ליטוף, חיוך, חיכוך כבדרך אגב. הילדים שאלו על כל תעלה, אבן או צמח שראו. הוא עצר מדי פעם, סיפר אגדות, הראה עלים שונים והיא דאגה שכולם ישתו. לבסוף, הגיעו לבריכת מים קפואים. הילדים הורידו את הנעליים ואחרי שנייה נכנסו לתוכה. היא סרבה לא רק להיכנס למים, אלא אפילו את הנעליים סרבה לחלוץ ולטבול את רגליה. מעולם לא אהבה קור. הילדים ידעו זאת והתחשבו בה. הם השפריצו מעט ובעדינות. הוא ניצל את הרגעים הבודדים שהיו להם ביחד והתיישב לידה. הם ליטפו זה את זו במבטים. היה נדמה שאין צורך במילים, כי הבינו זה את זו כל כך טוב. הקרבה הרגיעה וגירתה בו זמנית.

הם לא נזקקו לשידולים רבים, המים הקפואים עשו זאת בעצמם. הילדים, כחולים מקור יצאו לבד, ללא ויכוחים. שניהם עזרו לילדים להחליף לבגדים יבשים. התכונה המיוחדת של המים, לפתוח את התיאבון, עבדה גם הפעם. הילדים אכלו מהכריכים והוא שתה את המיץ שלו.

"בתור אוהב טבע מושבע, תסביר לי מה בדיוק התענוג הגדול לרדת בשביל שלולית קטנה ואחר כך לעלות את הכול בחזרה? כל פעם שאני עושה זאת, אני חושבת עד כמה זה חסר הגיון" רטנה לקראת העלייה.

"אם את רוצה תשובה רצינית, אז בשבילי השלולית והאתגר הפיזי הם בכלל לא העניין. זה אולי היה נכון לפני הרבה שנים. היום אני מגיע למקום כזה בשביל לשמוע זמזום חרקים, ציוץ ציפורים, להריח ריחות שאין בהם אדי בנזין. אני מסוגל לשבת יום שלם במקום כזה, להסתכל סביב, להקשיב ולא לזוז. עד כדי כך בנאלי. היית מאמינה?"

הילדים התחילו את העלייה. הקטנה שוב השתלטה על היד שלו. היא לא יכלה לכעוס על בתה, אבל רצתה להרגיש את ידה שלה בידו. ברגעים המעטים בהם החזיק את ידה, הרגישה שהוא מוביל אותה בביטחון, וזו הייתה התנסות חדשה. מאז שזכרה את עצמה הייתה מאוד עצמאית ומעולם לא הרגישה שמישהו מוביל אותה, אפילו לא אביה.

הילדים התחילו להתנשף קלות, וכל אחד מהם עזר לילד אחר. הם התקדמו לאט במעלה השביל בו ירדו ממש לפני שעה. שוב עצירות לשתיית מים. הפעם הילדים ניסו להראות את הידע אותו רכשו בירידה. העלייה נהייתה יותר ויותר תלולה, כולם התנשפו, אבל, למרות הכול, הקטנה המשיכה לפטפט.

היא הציגה את עצמה כעירונית מושבעת היוצאת לטבע כמה פעמים בשנה ודי נהנית לקטר תוך כדי, כפי ששם לב. עוד שם לב באיזו קלילות, למרות קיטוריה, הזיזה את רגליה הארוכות. לטיול לבשה מכנס טייץ עם טי שירט רחבה וארוכה ולראשה חבשה כובע שהסתיר את עיניה. למרות שבגדיה לא החמיאו לה במיוחד, מול עיניו ראה את המיני המחמיא ואת הגופייה, בה הופיעה אתמול לפגישה, אבל גופה התמיר תפס את עיניו רק בשנייה הראשונה, כשעדיין עמדה עם הגב אליו. בשנייה שהסתובבה, ועיניה ננעצו בו, באותו הרגע נשבע, היה משהו מונגולי בחיתוך עיניה. כשחייכה הדמיון התחזק ונדמה היה כי איננה רואה, כי עיניה הצטמצמו לכדי סדק דק.

העלייה הסתיימה במזנון. בזמן שהילדים התענגו על הארטיקים, אותם הרוויחו בכבוד, הם שוב קיבלו מעין רגע של פרטיות. "אתה מטייל הרבה? מאד התרשמתי מהיכולת שלך לתקשר עם ילדים ומהדרך שבה הדרכת אותם...באמת. אתה לא... אז איך?... לא נכון... זה מאמץ ראוי להערכה.. רשמתי לפני... תודה."

מפגש שני — מבט נוסף. עדיין מגששים באפלה. עדיין הקליפה שלמה. עדיין הסיפורים הקטנים, גרעיני העבר מוחבאים בפנים, עדיין רואים רק את השושנים, עדיין רוצים להאמין באגדות. בסך הכול מפגש שני.

הטיול נגמר, וכולם התרווחו באוטו ושוב עמלו ארוכות לבדר את הילדים כדי שהנסיעה תעבור בשקט יחסי. והערבוב המופלא הזה של סיפוק, עייפות ופליאה על עצם יציאתה לטיול, מלאה אותה. מהטיול הראשון בארץ החדשה, הכירה את ההרגשה הזו. אמה תמיד עודדה אותה להשתתף בכל טיול שיזמו במרכז הקליטה, למרות שלא הכירה בעצמה את החוויה. כשהייתה חוזרת הביתה, שחזרה לאמה את הנופים הזרים, שניסתה להתיידד עמם במשך הטיול. על החקירות היסודיות של האם ענתה ביסודיות ולעצמה השאירה את התהיות על עצם קיומם והתנהלותם הצעקנית. לאחר זמן ראתה בטיולים אלה מעין חובה לבניית אופייה הישראלי המתפתח, אך השאלה הפשוטה "בשביל מה זה טוב?" המשיכה להטרידה. עבור ילידה הצברים החליטה לבנות חוויה שונה. לא עוד צידוקים לישראליות, אלא, טיולי חוויה ישראלית משפחתית.

על הדרך פתח בסיפור חדש: "אתם יודעים שפעם, לפני הרבה הרבה שנים חיו על כדור הארץ אלים ובני תמותה. האלים חיו חיי מותרות ולעיתים אף נלחמו זה בזה מרוב שעמום. כך קרה, שזקן אחד מצא אל פצוע קשה. הזקן בנה סביבו סככה וטיפל בו במסירות עד שהאל הבריא לגמרי. האל מאד רצה לגמול לזקן ולכן שאל אותו: מה תרצה בתמורה למסירותך? הזקן החכם ענה: אני רוצה פרי שאוכל להתענג על טעמו. אני רוצה שמן שאוכל לתבל בו את האוכל. אני רוצה מקור למדורה שתחממם אותי בחורף. אני רוצה תרופה למחלות שלי. הינך מבקש הרבה ענה האל בחיוך, אך אתן לך את מבוקשך בתנאי שתדע לטפל במתנתי כפי שטיפלת בי.

וכך היה. למחרת הופיעו עצי זית על כדור הארץ, ומאז בני האדם מתייחסים אליהם בכבוד רב. רואים שם את עץ הזית הזקן... יודעים לפי הגזע, כמה שהוא יותר מפוצל, ככה הוא יותר זקן. אומרים שהעץ הזה הוא בן אלף שנים ולכבודו עשו בכביש עיקול... נכון, לאמא קצת לא נוח לנהוג, אבל הכבוד לעץ יותר חשוב".

כשהתקרבו לביתו אמר לה בהחלטיות: "כבר מאוחר הילדים צריכים לאכול. אתם תרדו אצלי ונכין להם משהו". היא חייכה ושאלה את הילדים אם ירצו להתארח אצלו, והם כמובן, קיבלו את ההזמנה בשמחה גלויה.

בביתו החליטו להכין לילדים ספגטי. היא שטפה את הסיר והוא הוציא את המצרכים. הוא שם את הסיר על האש והיא שטפה סיר נוסף עבור הרוטב. היא חתכה עגבניות והוא טיגן נקניק חתוך לקוביות. הוא זרק את הספגטי למים שרתחו והיא שפכה את כל מרכיבי הרוטב לסיר הקטן. הוא ערבב את הרוטב ודאג לספגטי והיא ערכה את השולחן. למרות שהמטבח עצמו היה גדול, בחרו להצטופף במרחב קטן וללא משים, ועם משים, היד הפנויה העבירה ליטוף קל. פעם היד שלו ופעם החיוך שלה. כמה שהתאמצה לא הצליחה להיזכר בכזו נינוחות שהרגישה בהכנת הארוחה, אפילו לא עם אבי ילדיה. בלי להתעמק כלל, ידע שהכנת הארוחה איתה, וחברתה בכלל, נעימים וקלים לו.

כולם התיישבו מסביב לשולחן, האורחים אכלו והמארח שתה את המיץ שלו. היא התפלאה מהשליטה העצמית שהפגין, והרגישה קצת לא בנוח שלא אכל. מהמרפסת, אליה עברו בגמר הארוחה, נשקף פסיפס מרהיב של חורשות, וואדיות, כפרים ערבים פזורים וישובים יהודיים מסודרים. באוויר נשמע צלילם הרך של פעמוני הרוח שנתלו בכל מקום. תערובת מופלאה זו הוסיפה, או אף יצרה, את טעמו המתוק של תה גלילי ריחני שהכין המארח ממרווה, לימונית וגרניום, שקטף מגינתו. התה החם הוגש בקנקן נחושת עתיק. נעשה מאוחר והיא התחילה לדבר על התארגנות לקראת הנסיעה חזרה הביתה. הילדים סרבו לעזוב וביקשו לשחק עוד קצת. למען האמת, גם היא לא רצתה להיפרד ממנו. הוא היה שליו ומחויך ואף הציע לארחם ללילה בבית רחב הידיים והריק. יותר מדי עקצוצים השתוללו במערכת שלה. יותר מדי רצונות זרמו בעורקיו.

היא ניצלה את הרגע שהילדים התעסקו עם המחשב ונעמדה בדלת שחיברה בין הסלון לחצר. הקיר הסתיר אותה מהילדים. הוא הבחין בהזדמנות זו מיד והצמיד לה את הנשיקה לה חיכתה כבר מזמן.

נשיקה. מגע בין שני זוגות שפתיים. ארבע אזורים רכים, קצת תפוחים ורגישים למגע הקל ביותר .נשיקה. המגע העדין, מועך תחילה את הרקמות הוורודות. ככל שהמגע מתחזק, כך נמעכות הרקמות יותר והדם נזרק לשם. השפתיים נפתחות קצת ומחילות לזוז קלות, כאילו מנסות לתפוס אחיזה חזקה יותר ברוך הוורוד החדש. נשיקה. קצב תנועת השפתיים מתגבר והלחיצה שהייתה עדינה, מתחזקת ושולחת אותות לכל חלקי הגוף הרחוקים. נשיקה. גם הלשון, זאת ללא העצמות, זאת הרכה והלחה, שאף פעם לא מתעייפת, מצטרפת למגע ומגבירה את קצב זרימת הדם, ואת הרצון להיצמד יותר ולהרחיב את החוויה לחלקי הגוף שלא משתתפים במגע. רק נשיקה.

ובאופן מוזר הרגליים שלה נהיו כבדות מאד ובו זמנית גמישות מאוד, וההרגשה הנפלאה התפשטה בכל הגוף. על זה בדיוק חלמה במשך החיפושים הארוכים בבליינד דייטים משמימים. עכשיו כבר ידעה מה היא חושבת עליו.

בדרך הביתה הילדים הנרגשים הרעישו ללא הפסקה. ברעש כזה לא יכלה לחלום בשקט. "ענבלי, אולי תספרי כמה עצים יש בצד הכביש?" "אמא, איזה טריק טוב מצאת להשתיק אותה" צחק אורי.

בבית, ביעילות הרגילה, החזירה את הציוד למקום, רחצה את הקטנה, השכיבה את שני הילדים לישון והסתגרה בחדרה. עכשיו באמת התפנתה לשיחה אתו.

היא התרגשה מהיום שהיה ,מהעקצוצים המטרידים והנפלאים, מהכימיה שנרקמה בינו לבין הילדים. "תודה על הטיול. היה כיף. הילדים מאד נהנו.. . המדד הטוב ביותר, הם נרדמו מיד, תוך שניות... כן, גם אני. עדיין לא התאוששתי מההשקעה שלך. באמת למדת את המסלול מהחבר במיוחד לכבודנו? ... והאגדה על עץ האלון, גם ממנו? הוא מדריך טיולים? ואתה?... זה מאד מחמיא... בסדר, אשתדל. אז מאיפה המבטא המוזר הזה?.. ברצינות? לא, לא הייתי מזהה שיש בו עקבות של פורטוגזית וספרדית... לוני זה קיצור של?... לא. זה קיצור של נטשה... באמת? קודם פנימייה ואחר כך קיבוץ? איך קוראים לו?... הוא מפורסם מאד, לא? ...איזה כיף... אני מבינה שאתה רוקד סמבה וטנגו ומנגן בגיטרה מלידה... לא נכון, רק גיטרה. איזה פספוס. תמיד חלמתי על גבר שרוקד טוב... לא אני תמיד הייתי ילדה של בית. ילדה טובה שלא מתרחקת...ממש קשה לי להאמין. מה באמת? אף פעם? איזה כיף לך. אני דווקא יצאתי לכמה עשרות בליינד דייטים . אם ספרתי במדויק, אז עוד כמה פגישות והייתי מקבלת כלב נחייה חינם. אפשר להגיד שקלקלת לי... הפעם, לא. ממש לא... אני מקנא בך... אתה צוחק עלי. לא אתה? אז מי התכתב איתי? אחות של אמא שלך? בת כמה היא?.. אישה כלבבי. ממש מגניבה. בגילה להתעסק עם אינטרנט.. עכשיו זה ברור... טוווב, כמובן שיש לה טעם טוב וניסיון חיים. יש עוד דברים שהיא עושה בשבילך? .. אני חייבת להכיר אותה.. מה, בארגנטינה, אז איך?.. אופס, הקטנה קוראת לי, ביי."

בבוקר מצאה כוחות חדשים ושמחה לבילוי חופשת החג עם ילדיה. בערב הגיע הטלפון. הקול העמוק עם המבטא המוזר שאל בשמחה: "תגידי, נראה לך שבפסטיבל עכו הם יכולים להסתדר בלעדינו?" "כל שנה אני מתכננת להגיע לשם, אבל אף פעם לא יוצא לי" "אז תפסיקי לתכנן. עוד מעט אני אצלך."

כל מה שנשאר זה להשאיר לילדים טלפון לחירום, להשכיב אותם לישון, להתפלל שישנו טוב ולא יתעוררו בזמן היעדרותה, וכמובן, לרוץ להתלבש. תמיד אהבה חצאיות מיני קצרות שהחמיאו לה. להשלמת ההופעה הכאילו לא מושקעת. הוסיפה מגפי זמש קיציות וז'קט ג'ינס. כמו תמיד, פחדה מהקור הלילי.

לעכו הגיעו די מאוחר. העיר הייתה כמעט ריקה מהחוגגים, האינתיפאדה השנייה, בסתיו 2001, השאירה את האנשים בבית, אבל להם לא הפריעו האירועים בהם לא היו מעורבים. את התוכנייה בחנו ברפרוף, ובחרו בהצגה רק לפי השם, מבלי להכיר את שמות השחקנים או את שמו של הבמאי. גם התקציר לא יצר ציפיות מיוחדות.

ההצגה נערכה באחד מאולמות האבירים. במרחב האינטימי הכיסאות סודרו בחית מסביב לקירות, ובאור המאופק של האולם, הספיקה לבחון את פניו מקרוב. הוא נראה בדיוק כמו שרצתה: עיניים חומות עם ניצוץ שובבות, אף שבור שהוסיף לו אופי, שפתיים עם קו מתאר מצויר, עור כהה ומתוח ללא כתמים, סנטר לא גס וגם לא עדין.

האור כבה, העיניים התנתקו זה מזו והופנו אל הבמה. אך אובדן המגע היה קשה מדי ולכן את הקשר בין שני זוגות העיניים תפסו שתי זוגות ידיים. ההצגה החלה. הידיים החלו ללטף. אל הבמה, שהייתה השטח הריק במרכז החית שיצרו כיסאות הצופים, יצא השחקן והחל לגולל סיפור על צדיק מלומד. בדידותו קשה. למידתו מאומצת. דלות מחייתו זועקת. אומללותו רבה. הוא לכוד ומחפש מוצא. ללא תיאום מוקדם, הראשים שלהם הסתובבו, והעיניים חיפשו נחמה, חיפשו אושר.

בינתיים, התלמיד החכם ממציא לעצמו בת לוויה , ילדה קטנה ותמימה שקיימת בראשו בלבד. בעזרת החלק הריאליסטי, הסקרן, ניסו לעקוב אחרי המונולוג, אך למרות המאמץ, סבלו של האיש, שסופר ברובו בארמית, עבר לידם ולא נגע בהם. באותו ערב, גם הסבל הכבד ביותר בעברית, לא היה מצליח לחדור את הבועה. הליטופים הטריפו את החושים שלהם, כמו שהלמידה והבדידות הטריפו את המלומד.

מדי פעם, מרוב זעקותיו של האיש, אחד מהם חיפש נשיקת נחמה אצל השני. כנראה שאלוהים בכל זאת היה קשוב לאיש, כי חזיונותיו התממשו בדמות ילדה ששרה בערבית וקפצה על דלגית. בדידותו פחתה. למידתו הופרעה לעיתים על ידי המשחקים התמימים של הילדה. מרגע לרגע ההצגה נראתה הזויה יותר ויותר. הקהל מסביב שימש בלם לידיהם.

עם הזמן, הילדה התפתחה לנערה, משחקי הילדות פסקו ובמקומם התעמקה הנערה בהתבגרותה. ובהמשך, הנערה הפכה לאישה צעירה. האישה תפסה מקום רב יותר על הבמה, ובחייו של האיש. היא אפילו הצליחה לכבוש את תשומת ליבם.

ככל שהופיע יותר, כך הרבי השתגע יותר, והם נכנסו יותר לקצב ההצגה. הרגעים, בהם הצליחו להניח אחד לשני, גברו, ובינתיים על הבמה, הצעירה המפתה השתלטה סופית על הרב. בזמן שרקדה את מה שדמיונו המוטרף יצר, הרגישו שהיא רוקדת את מה שקורה בעורקיהם. הם נהנו מהאווירה המחשמלת שיצרה ההופעה החושנית של האישה הצעירה ושל הידיים שלהם עצמם.

כמו הבולרו של ראוול, בדיוק כשהמתח הגיע לשיאו, תם הקסם על הבמה. יחד עם הצער שחשו על הפרידה מהשחקנים המצוינים, חשו גם הקלה מהיציאה לאוויר הפתוח. עכו התרוקנה לגמרי. הם חזרו לחניית ביתה. שניהם היו להוטים להמשיך את החקירה הידנית ולהרחיב אותה למקומות אליהם לא יכלו להגיע באולם מלא אנשים, שבאו לראות הצגה שונה. "אני יודע. צריך לחכות ליום שישי" לחש והיא מלמלה התנצלויות ובקושי עמדה על הרגליים. לבסוף הצליחו להתנתק אחד מהשניה.

בימים שלאחר מכן לא נפגשו אבל דיברו בטלפון. השיחות ארכו שעות. היה קשה לנתק. הידיים יכלו ללטף רק את השפופרת. השעון היה אדיש לכל דבר, פרט לדקות שספר, והדקות הרחמניות התווספו אחת לשנייה ויום שישי המיוחל הגיע. באופן יוצא דופן, ברכה את האקס שלקח את הילדים כל סוף שבוע. "אני בדיוק מתחילה לבשל. יש הזמנה מיוחדת?" "את רצינית? לפי ההוראות האחרונות מהרופא, אני צריך לאכול סלק. הרבה סלק" "יופי. מה דעתך על בורשט?.. לא, זה מרק עם סלק, מכיר?"

המרק החם שחיכה לו דווקא במטבח, הכלים הפשוטים, לבושה הביתי, אישרו לו שמדובר במשהו מאד אמיתי, ללא ההתייפייפות, ללא זיוף. כמה התעייף כבר מהתפאורה המושלמת של הארוחות עם נרות ריחניים, מוזיקה רכה ופרחים באגרטל על המפה הלבנה. כמה השתומם תמיד מהבגדים החצי שקופים או השקופים לגמרי, שלא ברור למה שימשו. כמה התעייף ממשחקי הפיתויים.

"אני זקוקה לזמן כדי להתרגל אליך. בפעמים הראשונות אני לא מצליחה להשתחרר, עד שאני מכירה ממש את הפרטנר. אם תהיה לך מספיק סבלנות, זה ישתפר. מבטיחה... לא, אין לי סטוצים. אף פעם. תמיד מערכות יחסים רציניות" ניסתה לרכך ולעודד.

היה לו קשה להסתיר את האכזבה. הגוף המהמם שלה, ההתנהגות המתגרה, ההצגה הלוהטת בעכו, העיניים הקורנות, כל הסימנים הבטיחו מפגש מיני שונה מזה. הוא התאמץ לא להסגיר את רגשותיו האמיתיים והכריח את עצמו לשכב לידה במיטה, חיבק ואפילו ליטף אותה בחום. בינו לבין עצמו החליט לתת לזה סיכוי אמיתי. שלם עם החלטתו, קם כדי ללכת להתקלח וכשהיה כבר בדלת, קראה בשמו וסימנה באצבעה סיבוב. הוא הבין, צחק ולאט לאט התחיל להסתובב סביב עצמו. היא לא צחקה אלא בחנה הפעם את כולו בעניין רב. כן, זה היה נכון. כנגד עיניה עמד החייל הרומי ממוזיאון העתיקות שראתה באיסטנבול. שעה ארוכה הסתובבה סביבו מהופנטת, מנסה לפענח איך חומר קר כמו שיש, יכול ליצור דמות חיה כל כך. האבן נראתה כמעט שקופה ועורקי היד רק הוסיפו לדמיון. אפילו קפלי בת השיש נראו אמיתיים. דמות החייל, בעלת יופי גברי מושלם עוררה בה התפעלות קרובה לתשוקה. כמה רצתה אז לגעת, לחוש כל וריד בולט ולבדוק כל שריר מאומץ, אבל העיניים החלולות שברו את הפנטזיה.

לגבר שעמד מולה היה בדיוק אותו הגובה, אותו המשולש, שסומן על ידי שתי כתפיים רחבות וטוסיק שרירי וקטן, וכמובן, השרירים המפוסלים ברגליו, ששיגעו אותה כבר בטיול בנחל.

הכול היה שם, חוץ משיער. אצל החייל הרומי העשוי שיש, השיער היה מתולתל ואצלו ישר לגמרי. גם העיניים היו שונות. עכשיו, העיניים השחורות שלו הקרינו חיים, חום ומעין עצבות. בחדר השינה הוורוד שלה, הרומאי המפוסל הסתובב מול עיניה.

הוא סיים את הסיבוב והלך לאמבטיה, עדיין צוחק על ההברקה שלה ואינו מודע למבחן שעבר בהצלחה בזה הרגע. כנראה שבכל זאת לא טעה, היה בה משהו מאד שונה מכל אותן נשים שפגש.

בלילות שבילו יחד, לא יכלה לישון כשלצידה גבר חדש. במקום שינה עמוקה, נמנמה כל הלילה. גם השינה שלו הייתה טרופה. תוך כדי שינה ליטף אותה, ולפעמים היה מעין עיוות עובר כמו אות חשמלי בגופו.

"אני דווקא אוהבת להתנשק...זה לא זה... מממ... אני לא יודעת איך להגיד את זה...אתה בטוח?... מבטיח?... טוב, יש לך ריח נוראי מהפה... כל הזמן... כן, מאד כבד. אני מקווה שזה יפתור את הבעיה". כל מילה שאמרה, החלישה אותה, אך כמו תמיד, להמציא בו במקום לא ידעה.

כל אותו היום הסתגרו בבית, נהנים מהקרבה, מהמגע, מהליטופים. שום דבר אחר לא עניין אף אחד מהם. סוף השבוע הקסום עבר. הילדים חזרו הביתה מהחופשה, הוא חזר לביתו הריק שבגליל, והיא חזרה להיות אמא.

המשך הפרק בספר המלא