ארכיאולוגים במקרה

מבוא
חבורת חובבים

מזל ותגליות מקריות

זהו ספר על תגליות מקריות שהתגלו בידי אנשים רגילים והובילו לזינוקים ענקיים בידע שלנו על ההיסטוריה האנושית. האנשים הרגילים האלה כללו פועלי בניין, חקלאים, חיילים, חוקרי מערות, מטיילים וכן, אפילו ילדים. רובם עסקו בענייניהם — חפרו תעלה, תיקנו גדר, חיפשו עז תועה — כשנתקלו באוצר ארכיאולוגי.

אבל לפני שנמשיך הלאה, אתם צריכים לדעת משהו: תגליות ארכיאולוגיות בדרך כלל לא קורות כך. ארכיאולוגיה היא תחום מחקר איטי, מחושב וקפדני. תגליות שמגיעות לחדשות בדרך כלל מתגלות אחרי שנים של עבודה מפרכת. אז חִשבו על הספר הזה בתור רגעים ארכיאולוגיים נבחרים.

במציאות, ארכיאולוגים לא פועלים כמו בסרטים.

כמה מהאנשים הרגילים מאוד בספר זה באמת מצאו אוצרות קבורים — זהב, תכשיטים ויצירות אמנות. אחרים מצאו דברים שאתם ואני לא היינו מתארים כאוצר, אבל ארכיאולוג בהחלט יראה בהם אוצר — ערימה חבוטה של מתכת, חתיכות מתפוררות של פפירוס, עצמות ישנות ומאובקות. אז אם תגלית נכללת בספר זה, זה מפני שהיא יקרת ערך, מפני שהיא שינתה את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על העבר.

המאובנים, הממצאים הארכיאולוגיים והשרידים העתיקים של הגופות שהאנשים בספר הזה גילו עזרו לענות על שאלות רבות. אבל הם גם העלו שאלות חדשות.

לא נורא אם אין להן תשובות. זה כל העניין. בעצם, המטרה האמיתית של הספר היא להראות לכם שגם אם העבר לא משתנה, הסיפורים שאנחנו מספרים על העבר כן משתנים. עם כל תגלית חדשה, ארכיאולוגיות והיסטוריונים ממשיכים לפרש ולנסח מחדש את נקודות המבט שלהם על ההיסטוריה האנושית.

מטרה נוספת של הספר היא לעודד אתכם לחקור הלאה. אולי תקבלו השראה ללמוד ארכיאולוגיה כשתגדלו. או שתחליטו לערוך מחקר נוסף על תקופה היסטורית מסוימת שמעניינת אתכם.

הדבר המהותי

לפעמים מגלים משהו במקרה כשפני השטח מתערערים פתאום באופן לא צפוי, ואנחנו זוכים למבט חטוף במשהו נסתר מהעבר. ארכיאולוג אחד קורא להצצות הפתאומיות או הלא צפויות האלה ״חורי מנעול״. חור מנעול טבעי כזה יכול להיווצר כתוצאה מסחף, מנפילת עץ או מרעידת אדמה. חור מנעול לא טבעי יכול להיווצר בידי פועלי בניין, חופרי בארות או חקלאים. חור מנעול אווירי יכול להעניק לנו מבט חדש מלמעלה. הוא מראה חריגות על פני השטח שהאנשים על הקרקע לא הבחינו בהן בעבר.

בכל אחת מהתגליות בספר הזה, היה מישהו שהבחין במשהו יוצא דופן. הם הסתכלו, ואז הם ראו — זה לא תמיד אותו הדבר.

בואו נדבר על המונחים 

לפני שתתחילו לחפור לעומק, כדאי שנעבור על כמה מהמילים האלה, כי תפגשו אותן בספר לעתים קרובות.

חריגה: במובן ארכיאולוגי, חריגה היא חלק מנוף שנראה שונה או מוזר, ושייתכן ששוּנה בעבר בפעולותיהם של בני אדם. אולי זה שקע מוזר, גוש משונה או תל שראשו שטוח.

אנתרופולוגיה: חקר ההתנהגות האנושית, גם אנשים חיים וגם אנשים מהעבר, במיוחד על השפה, התרבות והביולוגיה שלהם.

ארכיאולוגיה: תחום מחקר שמשחזר קיום אנושי קדום וחוקר את הדברים שאנשים מהעבר השאירו מאחוריהם. זה כולל דברים שאנשים בנו, השתמשו בהם או ייצרו, כולל כלי חרס, יצירות אמנות, בניינים או חפצים יומיומיים.

ממצאים ארכיאולוגיים: משהו מהעבר שאנשים השאירו מאחוריהם. ממצאים ארכיאולוגיים ניידים, כמו חלק מכלי חרס או כלי עשוי אבן, ניתנים להזזה ואילו ממצאים ארכיאולוגיים נייחים יכולים להיות כל דבר שאנשים יצרו, כמו דרך, בניין או תל קבורה, והם אינם ניתנים להזזה.

מאובן: שרידים ממשהו שחי בעבר, והפך לאבן. בדרך כלל מוצאים אותם בשכבות הקרקע.

פַּלֵאוֹאנתרופולוגיה: חקר בני אדם קדמונים וקרובי משפחה דמויי אדם.

העבר מתפרץ לחיינו

התגלית

השנה היא 1709. המקום — כפר דייגים קטן בדרום איטליה, ליד נאפולי. מעל הכפר מתנשא הר ששמו וֵזוּב. המקומיים שמעו סיפורים על ההר עוד מימי רומא העתיקה. הם שמעו שהווזוב עלול להיות הר געש. לדברי אותם סיפורים, לפני מאות שנים התפרצות של הר הגעש הרסה וקברה כמה ערים, אבל לאף אחד אין מושג איפה נמצאות אותן ערים עתיקות. כעת האזור סביב הווזוב הוא אדמה מעובדת, פורייה, שענבים ועצי זית צומחים עליה.

ביום זה ב-1709, כמה פועלים חופרים באר. בעומק האדמה הם מוצאים כמה פיסות שיש עתיקות וחצובות במומחיות. הייתם חושבים שהם יאמרו, ״אהה! הערים העתיקות!״ אבל ביום ההוא ב-1709 אף אחד לא חשב בכיוון.

כמה שנים חולפות. כעת שולטים בחלק זה של חצי האי האיטלקי הספרדים מבית בורבון. השליט החדש של האזור הוא המלך קרלוס השלישי. הגיעו אליו שמועות על השיש שנמצא, והוא אוהב לשפץ ארמונות כמו כל מלך, אז הוא מורה להמשיך בחפירה.

מלך נאפולי, קרלוס השביעי (שאחר כך נודע כקרלוס השלישי, מלך ספרד) מחייך אל הצייר עם עמוד שיש שכנראה נבזז.

תוך זמן קצר מתברר שמקורו של השיש שנמצא ב-1709 הוא באמפיתיאטרון רומאי עתיק. פועלים מוצאים עוד שיש, כמה פסלים רומאיים יפים ועוד יצירות אמנות. ואכן, הם גילו מחדש את אחת הערים העתיקות שנחרבו בשנת 79 לספירה. בהמשך יתברר שזאת עיר ששמה הֶרקוּלָנֵאוּם. אבל אף אחד לא מתעניין במיוחד בהיסטוריה שלה. הם רק רוצים לחלץ את האוצרות. פועלים — רבים מהם עובדים בכפייה — חופרים מנהרות באופן אקראי ומוציאים מהן ממצאים ארכיאולוגיים יקרי ערך שנשלחים לאוצר המלך הספרדי. שום ארכיאולוג לא נראה באופק. לא נעשה שום ניסיון לציין איפה נמצאו הדברים. איש לא מתעד תוכניות או מפות או עומק. זה רק משחק של ״כל המוצא זוכה״.

עוד אנשים שומעים על התגלית של העיר העתיקה. ב-1748 מוצאים החופרים אתר שני, כחמישה־עשר קילומטרים מהרקולנאום. בהמשך יתברר שהאתר הזה הוא העיר פּוֹמפֵּיי. הפועלים חופרים בשכבה עבה של אפר ואבק, ומופתעים לגלות שרוב פומפיי עדיין במצב לא רע. נוסף על כך, היא לא קבורה בעומק שהרקולנאום קבורה בו, אז קל יותר לחשוף אותה.

לבסוף השלטון מתערב ומחליט שמעתה ואילך, החופרים באתר יהיו איטלקים. במהלך מאה השנים הבאות נערכות החפירות הארכיאולוגיות באתר של פומפיי — ובמידה פחותה יותר בהרקולנאום הקשה יותר לגישה — בזהירות רבה יותר. לבסוף מגיעים ארכיאולוגים אמיתיים ותופסים פיקוד. מטרתם — ללמוד על העבר הרחוק, ולא רק לבזוז אוצרות.

שאר העולם מתחיל לקלוט את חשיבות התגלית. ההתפרצות הגעשית של וזוב לא היתה צפויה, ושתי הערים נקברו במהירות יחסית, ולכן נשמרו בהן פרטים מדהימים המעידים על החיים ברומא העתיקה.

רגע לפני האסון

בשנת 79 לספירה היתה הרקולנאום עיירת קיט אופנתית ליד מפרץ נאפולי, בצילו של וזוב. חמשת אלפים איש התגוררו בהרקולנאום, והיא היתה קצת קטנה יותר מפומפיי, עיר הנופש השכנה. בפומפיי בנו עשירי רומא וילות על שפת המים כדי להימלט מהרעש וההמולה ברומא. בשתי הערים התגוררו רומאים עשירים, חנוונים ובעלי מלאכה מהמעמד הבינוני, פועלים עניים ועבדים.

היום החל כמו ימים רבים אחרים. הרחובות המרוצפים והמנוקזים היטב של הרקולנאום המו אדם. אחדים הלכו לבתי המרחץ הציבוריים. אחרים שחו או הלכו למגרשי הכדור כדי לשחק. הכדור, פּילה באיטלקית, היה עשוי משלפוחית חיה מנופחת. מזרקות בעבעו בחצרות המוצלות של הווילות המפוארות. במרכז העיר ביקרו התושבים בדוכני מזון, מכבסות, מאפיות ואפילו בשירותים ציבוריים.

ואז קרה האסון

במהלך כמה ימים היו סימני אזהרה מרומזים. רעידות אדמה קלות. בארות שהתייבשו פתאום. אבל איש לא ייחס לזה חשיבות מיוחדת. ולמה שיקדישו לכך מחשבה?

רוב הפרטים שאנחנו יודעים על אותו יום נורא הגיעו ממחבר בשם פְּליניוּס. הוא ידוע כפליניוס הצעיר כדי להבדיל בינו לבין דודו, פליניוס הזקן, חוקר הטבע הידוע. פליניוס הצעיר היה בן שבע־עשרה כשהווזוב התפרץ. הוא כתב על אירועי אותו יום בשני מכתבים לידידו, ההיסטוריון טַקיטוּס.

בזמן ההתפרצות גר פליניוס הצעיר עם אמו ודודו בעיר מיסֶנוּם מעבר למפרץ נאפולי, כשלושים קילומטרים מהרקולנאום ופומפיי. משפחת פליניוס ראתה את וזוב בבירור.

זה קרה בצהרי יום.

זעזוע פתאומי. פיצוץ אדיר. אנשים ברחובות הרקולנאום ופומפיי עצרו ובהו בהר. עמוד ענקי פרץ לגובה תשעה־עשר קילומטרים, ושם הפך לענן דמוי פטרייה.

נוף לילי על ההתפרצות מעבר למפרץ נאפולי.

בבית מעבר למפרץ הפריעה אמו של פליניוס לאחיה, פליניוס הזקן, באמצע עבודת המחקר שלו והצביעה על החלון. ״ענן בגודל ומראה יוצאי דופן״ הגיח מעל ההר. כיום ידוע סוג זה של אירוע געשי כהתפרצות פְּלינית על שמו של פליניוס הצעיר, מפני שהוא תיאר אותו בצורה מדויקת כל כך.

בהרקולנאום הדבר התרחש בדרך שונה מאשר בפומפיי. ביום ההתפרצות הרוחות נשבו לעבר פומפיי, שהיתה מדרום־מזרח לווזוב. הרקולנאום היתה קרובה יותר, אבל מערבית להר.

פומפיי

כחצי שעה לאחר ההתפרצות, אפף ענן אפר את פומפיי. חלקיקי פּוּמיס1 הומטרו על העיר.

תוך זמן קצר התחלפה החרדה בפָּניקה. אור השמש נעלם, וחשיכה מוחלטת נפלה על העיר. רבים מתושבי העיר נמלטו מיד אל השטחים הפתוחים במחוז זה. אחרים הסתתרו בבתיהם. במשך אחת־עשרה שעות המשיך ״מטר״ הפומיס. הברד לא היה כבד דיו לפגוע באנשים, אך עד מהרה התמוטטו הגגות ממשקל הפומיס והאפר.

בזמן הנכון

פליניוס כותב שההתפרצות התרחשה ב-24 באוגוסט בשנת 79 לספירה. אבל הממצאים האחרונים משרידי פומפיי והרקולנאום מצביעים על כך שייתכן שההתפרצות התרחשה באוקטובר. רמזים התומכים בכך שזה קרה באוקטובר כוללים את הבגדים שלבשו התושבים, את הימצאותם של פירות כמו אשכוליות על השולחנות (אשכוליות עדיין לא היו בשלות באוגוסט, אבל באוקטובר כן), מטבע שנמצא שכנראה הוטבע אחרי אוגוסט, וההוכחה המשכנעת ביותר, כתובת על קיר בפומפיי, כנראה מ-17 באוקטובר, שנת 79 לספירה.

בימים שקדמו להמצאת הדפוס טקסטים עתיקים, כולל מכתביו של פליניוס, הועתקו ידנית שוב ושוב, אז ייתכן שבשלב מסוים מישהו העתיק את החודש הלא נכון. אולי נגלה עוד רמזים כשייחשפו מסמכים וממצאים ארכיאולוגיים חדשים.

רוב התושבים בפומפיי הספיקו להימלט — ההיסטוריונים מעריכים שביום ההתפרצות היו בעיר כ-20 אלף איש. אלה שמתו — כאלפיים איש להערכתנו — נהרגו מסלעים שנפלו ומגגות שהתמוטטו, או מפני שבחרו להישאר בעיר ולא להימלט, ומותם נגרם מהשלב הבא, הנורא, של התפרצות הר הגעש וזוב. נחזור לזה בקרוב.

הרקולנאום

הרוח נשבה בכיוון ההפוך מהרקולנאום, ולכן מטר הפומיס לא ירד על רוב העיר. לתושבים היה יותר זמן להגיב ולברוח, ולכן היו הרבה פחות נפגעים. עד אחר הצהריים נמלטו רוב התושבים מהעיר.

מה קרה

כשתים־עשרה שעות אחרי הפיצוץ הראשון נכנסה ההתפרצות הגעשית לשלב השני שלה, והוא היה קטלני יותר. ענן הפטרייה של גז ופסולת מותכת שנישא לגובה של קילומטרים רבים מעל להר הגעש החל לקרוס בערך באחת לפנות בוקר. זה קרה בשלבים. עם כל קריסה חלקית של הענן, נשב גל של אוויר רעיל במורד ההר, וכעבור דקות אחדות הגיע נחשול ענקי של בוץ געשי חם. הוא שאג במורד ההר מהר יותר מרכבת מאיצה. מדענים קוראים לקוקטייל הרעיל של הגז והפסולת החמה ״נחשול וזרם פּירוֹקלַסטיים״. במשך יותר משבע שעות זרמו ענני גז לוהטים ובוץ חם לתוך הרקולנאום. הם קברו את העיר וחרכו בִּן רגע את כל מי שנותר מאחור. כשזה נגמר, נחה העיר מתחת לשרידים בגובה עשרים ושלושה מטר. כשהשרידים התקררו, הם התקשו בהדרגה. השרידים אטמו הכול בשכבת סלע עבה — כולל גופות, עצים, אוכל וחפצים ביתיים יומיומיים.

הגלים הראשונים של הנחשול הפירוקלסטי חסו על פומפיי. שכבה אחת של פסולת לוהטת עצרה ממש לפני שערי העיר. אבל בבוקר שאחרי ההתפרצות זרמו הנחשולים הרביעי, החמישי והשישי לתוך פומפיי. הנחשול העצום של גז געשי החניק את התושבים שנותרו, ומהר מאוד קבר אותם בזרם הלבה.

פליניוס הזקן

פליניוס הזקן פיקד על החלק מהצי הרומאי שהוצב במפרץ נאפולי. אבל הוא גם היה מדען, והאירועים שראה ריתקו אותו. הוא החליט לחצות את המפרץ ולחקור את הר הגעש מקרוב. הוא הזמין את אחיינו להצטרף אליו — מה יכול להיות מהנה יותר מהפלגה לכיוונו של הר געש פעיל? — אבל פליניוס הצעיר בחר להישאר בבית.

פליניוס הזקן הפליג עם צי של אוניות. תוכניתו המקורית היתה לתעד את תצפיותיו, אבל הוא גם רצה להציל אנשים שנתקעו על החוף. הספינות עגנו ללילה בעיר סְטאבְּיֶה. למחרת התמוטט פליניוס הזקן ומת, כנראה משאיפת אדים רעילים או מהתקף לב. גופתו התגלתה על החוף כעבור יומיים.

הנסיגה

בערך בשמונה וחצי בבוקר שלאחר ההתפרצות, הבינו פליניוס הצעיר ואמו שהגיע הזמן לעזוב את מיסנום. האוויר היה ״שחור ודחוס יותר מאשר בכל לילה רגיל״.הם הצטרפו להמון האנשים המבוהלים שנמלטו. ״יריעות רחבות של אש ולהבות מזנקות״ עדיין נראו על ראש ההר. כפי שתיאר זאת פליניוס, ״ענן שחור מפחיד ירד על תושבי מיסנום בזמן שנמלטו. רבים התחננו לעזרת האלים, אבל רבים עוד יותר חשבו שלא נותרו עוד אלים, ושהיקום צלל לחשיכה נצחית לעולם ועד.״ פליניוס היה בטוח שהסיכוי שלהם נמוג כעשן. אבל למזלו של פליניוס, וגם של ההיסטוריה, הענן השחור התפוגג פתאום. השמש הופיעה. הוא ואמו ראו ש״הכול השתנה, נקבר עמוק באפר כמו בערימת שלג.״

מה נשאר?

החל ב-1861 פיקח הארכיאולוג ג'וזפה פְיוֹרֶלי על החפירות הארכיאולוגיות. באתר פומפיי גילה פיורלי בשכבות האפר רווחים ריקים בדמות בני אדם. פעם היו שם גופות. הגופות נרקבו ונעלמו מזמן. פיורלי הבין שאם ימלא את החללים הריקים בגבס, יוכל לשחזר את התנוחות שבהן היו אנשים (וחיות) ברגעי הסבל האחרונים שלהם. מאז אותן דמויות גבס מזעזעות ומרתקות את המבקרים בפומפיי.

יציקות גבס מטרידות של שני קורבנות מפומפיי ברגעיהם האחרונים.

במשך זמן רב לא נמצאו בהרקולנאום הרבה סימנים לשרידי גופות, ולכן הארכיאולוגים הניחו שכמעט כולם נמלטו. אבל בשנות השמונים של המאה העשרים התרחשה עוד תגלית ארכיאולוגית אקראית. פועלים שהתקינו צינור ניקוז ליד קו החוף העתיק גילו כמה שלדי אדם. בסופו של דבר נמצאו יותר משלוש מאות שלדים. כיום סבורים הארכיאולוגים שקבוצה של תושבי הרקולנאום שקיוו להימלט דרך הים מצאו מחסה בבתי סירות וחיכו לספינות שיצילו אותם. אבל הזרם הפירוקלסטי הרג אותם. אחדים מהם מתו קפואים בחיבוק.

לצד השלדים האנושיים מצאו הארכיאולוגים עצים, בדים, כלי זכוכית עדינים ואפילו מזון. החפצים הביתיים היומיומיים האלה עזרו לצייר תמונה חיה של יום אופייני בעיר רומאית עתיקה.

בחזרה להווה

כיום יכולים תיירים לשוטט ברחובות פומפיי והרקולנאום, להיכנס לבתים ואפילו לקרוא את הכתובות על הקירות.

החפירה ממשיכה, אבל זה מסובך. ציורי קיר חשופים דוהים באור, ומבנים שנחשפו נשחקים ושוקעים. יונים מקננות בבניינים ומנקרות את קורות העץ. הארכיאולוגים החליטו לשים קץ לחפירות החיצוניות הגדולות בפומפיי בשנות השישים של המאה הקודמת מפני שחששו מבְּלָיָה אפשרית נוספת. כשלא מוציאים דברים קבורים ממקום קבורתם, מגינים עליהם.

כיום מבינים יותר את הזוועה של מה שקרה באותו יום בשנת 79 לספירה. ארכיאולוגים חשפו עוד ועוד פרטים על הדרך שבה תושבי העיר העתיקה הזאת חיו — ואיך מתו.

הודות לפליניוס הצעיר אנחנו יודעים הרבה מאוד על השתלשלות ההתפרצות. מדענים שחקרו הרי געש נדהמים מהפירוט שבו תיאר פליניוס כל שלב באסון, ועד כמה תיאוריו תואמים למידע העכשווי על הרי געש. פליניוס עצמו לא הבין את חשיבות הדבר שתיאר בצורה מדויקת כל כך. ״כמובן,״ כתב, ״הפרטים האלה לא חשובים מספיק להיסטוריה.״