שם איי הזהב

אחת

אסתר דוחפת את הדלת הכבדה שבכניסה בעזרת המרפק, מזמן לא שימנו את הצירים. הדלת אינה נענית לדחיפתה בקלות. היא מסתובבת ודוחפת עם הגב. מוראלס, אחראי התחזוקה בבניין, משתדל, אבל זה בניין ישן ומאמציו נשארים על פני השטח ולא תמיד יכולים לתת מענה להתפרקויות ולרקבונות שבקרביים.

היא סוגרת את שבכת הברזל של המעלית ולוחצת על הכפתור של הקומה החמישית. בקומה שלהם המעלית לא עוצרת והיא מעדיפה לרדת קומה עם יותם הישן בזרועותיה ולא לעלות במדרגות התלולות. יותם נרדם במונית בדרך. הוא כבר כבד לה. היא עייפה. זה היה יום ארוך. יונתן יחזור מאוחר הערב.

מפשפשת בכיסהּ ביד אחת. הפעם זכרה לשים את המפתח שם מבעוד מועד. היא פותחת את הדלת. הודפת קלות עם הכתף.

כשהיא נכנסת הביתה היא משתאה.

הדוד חיים עומד על השולחן. הדוד חיים, דווקא הוא, מכולם. ראשו שהאפיר טרם זמנו, מוטה לאחור. שערותיו שהתארכו מעט מאז ראתה אותו לאחרונה נושקות לכתפיו. הכינור אינו שעון על כתפו אלא אחוז בידו, כמו תינוק בחיק אמו. פורט עליו במהירות. הוא מעלה אותו ומעביר עליו את הקשת. עיניו עצומות והוא אינו מרגיש בבואה. היא מתיישבת על הכורסא החומה הנוחה, מעט דהויה, ויותם בידיה. ישן. היא מורידה את התיק חרישית אל הרצפה, חולצת את נעליו של יותם ומניחה בשקט, מלטפת את לחיו ונושקת למצחו.

פתאום חיים עוצר את הנגינה, מרים יד אחת עם כינור ויד אחת עם קשת למעלה למעלה וקורא לקהל שנאסף שם -

בואו! תרקדו. תרקדו!

היא חושבת רגע אולי לקום לרקוד. אבל יותם כבד בזרועותיה ורגל ימין שלה נרדמה. היא מניחה את כפות ידיה מעדנות על אוזניו של יותם, שלא יתעורר מהרעש, עוצמת עיניים ומקשיבה למוסיקה ועולה בה תמונה בהירה.

הנה היא במטוס בדרך לניו יורק, בחודש השלישי ויודעת שהיא נושאת הכול בקרבה. נושאת בקרבה את המשפחה שלה. את הדמיון שידמה יותם, כשיוולד, לאבא שלה. עיניים ירוקות יעברו אליו ממקומות רחוקים. הוא יכתוב ביד שמאל, ירושה מסבא שאותו לא הכירה. (אבא היה מספר לה תמיד בגאווה איך בזמנו היו מכריחים ילדים ללמוד לכתוב דווקא ביד ימין, לכן ידע אביו לעשות המון בשתי ידיים, אבל את החלה בלילי שבת היה חותך רק ביד שמאל, תמיד. וכשהוא מספר ניבט מפניו הילד שהיה: את הסכין היה צריך לשים בצד הנכון כשערכו את השולחן, אחרת סבא היה כועס.)

ואת כל זה היא מעבירה מארץ לארץ, וכל זה בתוכה.

יונתן נמנם אז לצידה לאחר לילה טרוף של אריזות ובירה, ומוקושקה החתולה הייתה דרוכת חושים בארגז הנשיאה הוורוד מתחת לכיסאהּ, מנסה להבין את המעבר שנכפה עליה.

אסתר מתנערת.

חיים מעביר את הקשת ברכות, צליל ארוך ארוך

ופתאום מיתר פוקע.

בעיניים יוקדות הוא מסתכל בכינור. מרים אותו ממש לנגד פניו. נוגע משתאה במיתר שמתעגל מעוות הצידה, מביט במשך רגע ארוך לתוך עיניה של אסתר, ונעלם.

היא מנמנמת בכורסא, וזיכרונות מאותו יום רחוק שבו טסו לכאן צצים שוב. בין ערות וחלום. יונתן, שהיה רך ומבין, דאג לה שלא תתאמץ, ירד באמצע האריזות לקנות לה פלאפל כי היא כמעט שכחה לאכול, ובעצם לא עצם עין כל הלילה. היא כן - היא נרדמה לשעתיים וחצי על המזרן. בבוקר, כמה דקות לפני שהגיעה המונית, הם הורישו אותו לשכנים מלמעלה. את הסדין הם פשוט זרקו לפח הגדול.

אסתר ידעה היטב שמוקושקה לא הייתה מחזיקה מעמד לו הייתה משאירה אותה מאחור. וכנראה גם היא לא. וכך: היא, העובר הפועם בתוכה, מוקושקה האפורה והרכה, ויונתן המנמנם, שהם נסעו בעקבותיו. התרגשות של התחלה חדשה גם בתוך העייפות. אבל בעצם הם נסעו בלי שמץ של מושג. גם ליונתן לא היה מושג. לה ודאי שלא. ומוקושקה? אולי היא דווקא קלטה משהו בחושיה המחודדים.

בכל אופן, כשיטוסו לבקר בארץ כשיותם יהיה בן חודש, כדי שאבא שלה שלא יכול כבר לטוס יכיר את הנכד, והיא תיניק אותו במטוס עד שיירדם על בטנה, זו תהיה טיסה שונה לגמרי. היא השתאתה, היא זוכרת. הוא היה רגוע כל כך.

מסתכלת על יותם שעכשיו ממלמל משהו כעוס באנגלית מתוך שינה, לא מבינה בדיוק מה. היא מחבקת ומרגיעה.

כל מה שהיה דרוש לו אז בינקותו היה המרחב שבינו לבינה. לא היה לו עניין במה שמעבר לכך. לא הפריע לו הנוף המשתנה, וודאי שלא השפה, הגבולות.

אחרי הנסיעה ההיא היא הוסיפה שיעור לקורס שלה: החלל הסובייקטיבי: הילדות.

שתיים

כשהגיעו אז לניו יורק, לג'יי־אף־קיי, שדה התעופה הגדול והמנוכר, הציגו דרכונים (לה היה "גרין קארד" נכסף), אספו את המזוודות וגילו שהמונית שהזמינו לא מחכה להם. בלית ברירה יונתן מצא לימוזינה. זה היה הרכב היחיד שהכיל את כל הדברים שלהם. אסתר חייכה. כמה מתאים לו ליונתן למצוא להם לימוזינה. כמה מתאים לו להיכנס לעיר ניו יורק בלימוזינה. היא לא ממש מתורגלת בכאלה. במיוחד כשבגדיה מקומטים מהטיסה. אבל יונתן מקפיד להתלבש יפה לטיסות. היא מתלבשת נוח. הוא פותח לה את הדלת ונושק לשפתיה. הנה, הוא אומר וקד לה קידה תיאטרלית. תתחילי את הפרק הניו יורקי שלך כמו כוכבת. היא משתפת פעולה ומחווה בראשה. מחווה קטנה ומקסימה כיאה וכיאות.

הרחובות הקטנים בהארלם, באיסט סייד, שבהם הם עוברים בדרך לבית החדש ששכר יונתן, מוזנחים למדי. זה לא הזוהר של קו השמיים המוכר מהסרטים. הנסיעה במכונית המפוארת עם הרגליים למעלה על מושב העור החום מדגישה לה את העליבות שבחוץ. כשהם מגיעים לבית שלהם ברחוב מאה ושלוש עשרה ליד שדרת אמסטרדם היא חושבת לעצמה שזה דווקא רחוב חמוד. הדירה קטנה אמנם ויש בה מסדרונות ארוכים וחשוכים מדי ובמטבח אין חלון, אבל הסביבה נחמדה. היא רואה מבעד לחלון שיש גינה ציבורית מטופחת וספרייה קטנה לידה - וכמובן הכנסייה המרהיבה במרחק רחובות ספורים - הקתדרלה של הקדוש ג'ון האלוהי - שנותנת איזה נופך אירופאי נעים, ויונתן מספר לה שיש גינה עם טווסים מאחוריה.

כשיטוסו עם יותם לארץ כמעט עשרה חודשים אחר כך יבואו אביה ואמה לאסוף אותם משדה התעופה. אמא שלה תכביר מילים ונשיקות וחיבוקים, ואבא שלה, שתמיד הוא שקט, פשוט ישב ליד יותם במכונית ויותם יאחז באצבעו ויירדם. אסתר תבלע דמעה. גאה פתאום בילד המתוק הקטן, הנכד הזה שהביאה איתה לכאן כמו מתנה.

מאמא שלה ירשה אסתר יסוד של בריאות. חיוך. חיבוק. שוויון נפש.

לאסתר אח אחד. תמיד הייתה לה תחושה משונה שזה היה שילוב של נסיבות ורצון. לא רצון שלה, כמובן. היא נורא רצתה אחיות, כשגדלה למדה שיש גם כמה יתרונות לצמצום המשפחתי. כשהתחתנה ועזבה זה נהיה שוב מורכב.

היא התאהבה ביונתן היפה שהיה בו ניחוח אחר לגמרי. הם נפגשו באקראי כששהתה לעשרה ימים בברקלי לצורכי מחקר שהיה קשור בדוקטורט שלה. בשבת החליטה להצטרף לחברה שהכירה שם וללכת לבית הכנסת הקונסרבטיבי. יונתן ישב בשורה שלפניה גבוה, בחולצה צבעונית ותלתלים חומים, ומשך את תשומת ליבה. בזמן הקידוש הסתבר שהוא והחברה מכירים מאיזו ארוחת חג אצל מכרים משותפים. הוא התלהב לשמוע שאסתר מישראל, סיפר לה שהיה בארץ כחצי שנה כשסיים את הקולג', למד עברית וטייל, הם דיברו ונוצר ביניהם קשר מיידי ונחמד. היה נעים לאסתר לדבר עם מישהו שהכיר ואהב את הנופים מהם באה. איכשהו בזמן השהות הקצרה ההיא בברקלי היא בעיקר חשה זרות. לא זרות בלתי נעימה דווקא אבל זרות חדה כזו, שלא ציפתה לה. ודווקא במפגש עם יונתן הייתה חמימות. אינטימיות ביתית מסוימת. כאילו הכירו מזמן. הוא הצחיק אותה והיא הכירה לו טובה על כך. הם לא שמרו על קשר כשחזרה לארץ.

הם נפגשו בירושלים עשרה חודשים מאוחר יותר כששניהם יצאו מסרט בתיאטרון, הוא היה עם בחורה והיא עם בחור. היא הופתעה מאוד לראותו פתאום בירושלים, וגם שמחה כשנעץ בה את עיניו הכחולות הגדולות לזמן ארוך יותר ממה שהתירו הנסיבות. מצחיק, כי בפגישתם הקודמת התרשמה דווקא מעדינותו. כשהתקשר כשבוע מאוחר יותר היא לא התפלאה שהשיג את מספרה. היא שמחה לשמוע את קולו. את המבטא הרך. הסכימה להיפגש. הוא סיפר לאסתר שנפרד מהבחורה שאיתה ראה את הסרט כבר בבוקר שלמחרת, אחרי שחלם עליה, על אסתר, הוא לא בטוח אם להפתעתו או לא, עוד באותו לילה.

כשיצאו, הוא הכיר לה מקומות בירושלים שלא ביקרה בהם קודם לכן. הוא לקח אותה למסעדה יפנית באחת מהחצרות בנחלת שבעה, שולחנות העץ שלה עשויים מעץ כהה, ״מהמעולות בעולם״ כך אמרו חבריו יודעי הדבר. הלכו לאכול בנחלאות אוכל אתיופי. בימי שישי בבוקר, לא מוקדם מדי הוא נסע איתה למקומות חצי ביתיים במושבים במבואות ירושלים ואפילו לחומוסיות באבו גוש עוד לפני שהן נהיו אהודות הקהל. הוא לקח אותה לשתות קוקטיילים במלון ״אמריקן קולוני״ במזרח ירושלים עם עוד כמה חברים שלו והם שקעו בשיחה קולנית על פוליטיקה אמריקאית, והיא, שלא הצליחה לעקוב אחרי השיחה, הביטה בו ביונתן, בלהט שלו, בתלתליו, בגבו הזקוף, בזיפים בני היומיים שעיטרו את פניו, האופן הטבעי בו אחז בכוס המשקה שלו, הסיגריה בה אחז בידו השנייה ועיגולי העשן שהפריח מפעם לפעם, חולצת הג'ינס ששני כפתוריה העליונים פתוחים, השרוולים המקופלים קמעה, ורצתה בו, רצתה שיהיה שלה. מחוות הגוף שלו היו מחוות של גבר בטוח, רגיש לסביבתו, אחד כזה ששיחק כדורסל כל התיכון בקבוצה שהגיעה לאליפות לאומית וכולו נוכח ויחד עם זאת נינוח. ירושלים המוכרת קיבלה איתו פנים חדשות. היא ראתה את העיר שלה מזוויות חדשות. שפות חדשות ונקודות מבט שלא שיערה.

הוא נסע הרבה, יונתן. לא ממש עלה לארץ, רק התגורר בה. הם יצאו כמה שנים. כשהכירו הוא עבד על ספר סיפורים קצרים שיצא לאור בהוצאה קטנה, והוא רצה למצוא סוכן טוב שיעזור לו להגיע למוציא לאור ידוע. חלק מהסיפורים התפרסמו בכתבי עת והיו מוצלחים למדי לטעמה של אסתר וגם קיבלו כמה ביקורות טובות.

כמה חודשים אחרי שהחליטו לעבור לגור יחד והוא סוף סוף עלה לארץ באופן רשמי, הוא קיבל הצעת עבודה שקידמה אותו מאוד דווקא בניו יורק, עיר שנראתה לו מבטיחה ומלאת אפשרויות מרגשות בעיקר בגלל שרידי סיפורים מהסבנטיז (בארץ הוא התפרנס מהוראת חוגי כתיבה יוצרת באנגלית ותרגום צללים של ספרים תמוהים, פרנסה שגם לא היה בה סיפוק וגם לא מספיק כסף). כשהיא התקבלה ללמד בקולג' לאומנויות בברוקלין כולם שכנעו אותה שזו הזדמנות פז, הם החליטו להתחתן ולנסוע.

היא התלבטה בעיקר בגלל המשפחה. בגלל אבא שלה שכבר לא ממש מתקשר עם אף אחד כבר כמה שנים. אמא שלה, דווקא, כך נראה היה לה, פורחת. היא מפקחת על גני ילדים שעובדים בשיטות טבעיות, עברה לתזונה בריאה, לומדת יום בשבוע, ועל סיבות אפשריות אחרות לפריחה הזו לא רצתה אסתר לדעת. האמת היא שאיכשהו היה לה פחות קשה לעזוב כשאמא שלה ככה. היא ידעה שאמה תבוא לבקר, שהיא מגיעה לפעמים במסגרת העבודה להשתלמויות בארצות הברית.

עכשיו, אחרי כמה שנים פה, אסתר יודעת שהחיבה שהיא עצמה רוחשת לניו יורק מקורה בתחושת הזרות שהיא מאפשרת. הזרות והחירות בה היא עוטפת את תושביה כשהם רק סוטים רחוב או שניים מאזור מוכר. עיר התיירות הנצחית. יותר ויותר למדה עם הזמן שהשעון מתקתק בה זמן ישראל, יותר ויותר חייתה את הכפילות. תחושת עזיבה ומעט נטישה התעצמה לה כשנודע לה אז שהיא בהיריון, אמא שלה דווקא עודדה אותה, רואה את הסחרורים של אסתר סביב עצמה, מפנה אותה לעיר מפלט. רחוק. שתוכל לבחור את עצמה ולבנות את עצמה קצת, בלי להיות בהכרח כבולה לדימויים שהיא כבר נטועה בהם פה, דימויים נעימים ומשתקים באותה מידה. סעי, אמרה לה. אחר כך תחזרי.