דרך הגחליליות

1

נהגו לכנותן 'נערות דרך הגחליליות'. היה זה לפני שנים רבות - יותר משלושים שנים - אך עתה, כשהיא שכבה במיטתה והאזינה לסופת החורף שהשתוללה בחוץ, נראה כאילו היה זה אך אתמול.

בשבוע שעבר (ללא ספק, שבעת הימים האיומים ביותר בחייה), היא איבדה את יכולתה להתרחק מהזיכרונות. לעתים קרובות מדי לאחרונה, היא חזרה בחלומותיה לשנת 1974; שוב הייתה נערה שמתבגרת בצל המפלה במלחמה, רוכבת על אופניה לצדה של חברתה הטובה ביותר בעלטה מוחלטת, כאילו היו בלתי נראות. למקום עצמו הייתה משמעות רק כנקודת התייחסות, אך היא זכרה אותו לפרטי פרטיו: רצועת אספלט מתפתלת, שתחומה משני צדדיה בתעלות מים עכורים ובגבעות עשב פרוע. לפני שהן נפגשו, לא נראה שהכביש הזה הוליך למקום כלשהו. היה זה רק כביש כפרי שנקרא על שמו של חרק כלשהו, שאף אחד לא ראהו כלל בפינה הטרשית הכחולה והירוקה הזו של העולם.

ואז הן ראו את המקום הזה, זו מבעד לעיניה של זו. כשהן עמדו ביחד על צלע הגבעה, במקום עצים גבוהים, גומות בוציות והרים מושלגים רחוקים, הן ראו את כל המקומות שאליהם הן יגיעו ביום מן הימים. בערב הן נהגו לחמוק מבתיהן הסמוכים זה לזה ולהיפגש על הכביש הזה. על גדותיו של נהר הפילצ'וק הן עישנו סיגריות גנובות, בכו לשמע מילות השיר "Billy, Don't be a Hero", וסיפרו זו לזו הכול, שזרו את חייהן ביחד, עד שבסוף הקיץ, אף אחד לא ידע היכן נגמרת האחת ומתחילה האחרת. הן הפכו להיות בעיני כל מי שהכיר אותן, לטולי־וְ־קייט, ובמשך יותר משלושים שנים, הייתה החברות הזו קיר חוצץ: חזק, עמיד, מוצק. ייתכן שהמנגינה התחלפה בחלוף עשרות השנים, אך ההבטחות שהובטחו אז בדרך הגחליליות, נותרו בעינן.

חברות טובות לנצח.

הן האמינו שהשבועה הזו תחזיק מעמד, שביום מן הימים הן יהיו נשים קשישות, ישבו בכיסאות הנדנדה שלהן על מרפסת חורקת, ישוחחו על עברן ויצחקו.

עתה היא ידעה שהיא טעתה, כמובן. זה יותר משנה, היא אמרה לעצמה שהכול בסדר, שהיא יכולה להמשיך לחיות בלי חברתה הטובה ביותר. לעתים היא אפילו האמינה בכך. ואז היא שמעה לפתע את המנגינות. המנגינות שלהן.. "Goodbye Yellow Brick Road". "Material Girl". "Bohemian Raphsody". "Purple Rain"

אתמול, כשהיא ערכה קניות, גרסת מעליות גרועה של "You've Got a Friend" גרמה לה לבכות, בדיוק מול הצנוניות.

היא הפשילה את השמיכה וקמה מהמיטה, כשהיא נזהרת לא להעיר את הגבר שישן לצדה. לרגע היא רק עמדה והסתכלה בו מלמעלה בעלטה. אפילו בשנתו, שכנה על פניו ארשת מוטרדת.

היא לקחה את הטלפון מעל כנו, יצאה מחדר השינה, והלכה בשקט במסדרון למרפסת העץ. משם היא השקיפה לעבר הסופה ואזרה אומץ. כשהיא הקישה את הספרות המוכרות, היא תהתה מה תאמר למי שהייתה בעבר חברתה הטובה ביותר, כעבור חודשי השתיקה הרבים האלה; איך היא תפתח את השיחה. היה לי שבוע רע...? חיי מתמוטטים...? ואולי בפשטות: אני זקוקה לך.

מעבר למצר השחור והסוער, הטלפון צלצל.

חלק ראשון
שנות השבעים

מלכת הריקודים

צעירה ומתוקה,
רק בת שבע עשרה

2

בעבור רוב אזרחי המדינה, הייתה שנת 1970 שנה של תהפוכות ושל שינוי, אך בבית ברחוב מגנוליה, הכול היה מסודר ושקט. בבית ישבה טולי הארט בת העשר על רצפת עץ קרה, ובנתה בקתת צעצוע מעץ לבובותיה הקטנות שישנו על מטפחות אף ורדרדות קטנטנות מנייר. אילו היא הייתה בחדר השינה שלה, היא הייתה מכניסה תקליט 45 של חמישיית ג'קסון לפטפון הקטן שלה, אך בחדר המגורים לא היה אפילו מקלט רדיו.

סבתה לא חיבבה מוזיקה במיוחד, ולא טלוויזיה או משחקי קופסה. בדרך כלל - כמו עכשיו - ישבה סבתה בכיסא הנדנדה שלה ליד האח ורקמה. היא הכינה מאות דוגמיות רקמה, רובן ציטוטים מכתבי הקודש. בחג המולד היא תרמה אותן לכנסייה, והן נמכרו בנשפי גיוס תרומות.

וסבה... טוב, לא הייתה לו בררה אלא להיות שקט. מאז השבץ המוחי שעבר עליו, הוא רק שכב במיטה. לעתים הוא צלצל בפעמון שלו, ורק אז, ראתה טולי את סבתה נחפזת. לשמע צלצולו הראשון של הפעמון, היא נהגה לחייך ולומר: "אוי," ולצאת למסדרון מהר ככל שיכלה בנעלי הבית שלה.

טולי הושיטה את ידה לבובת טְרוֹל צהובת שֵׂער. כשהיא מזמזמת חרש, היא הרקידה אותה עם בובונת לצלילי "Daydream Believer". באמצע השיר, נשמעה נקישה על הדלת.

הקול היה בלתי צפוי, וטולי הפסיקה לשחק והסתכלה למעלה. מלבד בימי ראשון, כשאדון וגברת ביטְל באו לקחת אותם לכנסייה, אף אחד לא בא לבקר.

סבתה הניחה את מלאכת הרקמה שלה בשקית ניילון ורודה ליד כיסאה, וקמה. היא חצתה את החדר בגרירת הרגליים האטית, שנהייתה אופיינית לה במהלך השנים שעברו. כשהיא פתחה את הדלת, הייתה שתיקה ארוכה, ואז היא אמרה: "אוי."

קולה של סבתה נשמע משונה. כשטולי הציצה מהצד, היא ראתה אישה גבוהה שלה שֵׂער ארוך פרוע וחיוך שלא היה יציב. היא הייתה אחת מהנשים היפות ביותר שטולי ראתה מימיה: עור חלבי, אף חד וצר ועצמות לחיים גבוהות שהתחדדו מעל לסנטרה הזעיר, ועיניים חומות בהירות שנפקחו ונעצמו לאיטן.

"לא יפה לקבל ככה את פני בתך שאבדה מזמן." האישה חלפה על פני סבתה, ניגשה היישר לטולי, ואז התכופפה. "זאת טלולה רוז הקטנה שלי?"

בת? כלומר, זוהי...

"אימא?" היא לחשה בפליאה, חוששת להאמין בכך. היא חיכתה זמן כה רב לרגע הזה, חלמה עליו: שאִמה תחזור.

"התגעגעת אליי?"

"הו, כן," אמרה טולי, וניסתה לא לצחוק. אך היא הייתה כל כך מאושרת.

סבתה סגרה את הדלת. "אולי תיכנסי למטבח לספל קפה?"

"לא באתי בשביל קפה. באתי לקחת את הבת שלי."

"את מרוששת," אמרה סבתה בלאות.

אִמה נראתה נרגזת. "אז מה?"

"טולי זקוקה ל..."

"נדמה לי שאני יכולה לדעת למה הבת שלי זקוקה." אִמה כאילו ניסתה לעמוד זקופה, אך לא הצליחה. היא התנודדה למדי, ועיניה נראו משונות. היא כרכה קווצת שֵׂער ארוכה וגלית סביב אצבעה.

סבתה נעה לעברן. "לגדל ילדה, זאת אחריות גדולה, דורותי. אולי אם היית עוברת לגור פה לזמן מה, ולומדת להכיר את טולי, היית מוכנה ל..." היא השתתקה לרגע, ואז קימטה את מצחה ודיברה בשקט: "את שיכורה."

אִמה צחקקה וקרצה לה.

טולי קרצה בחזרה. שכרות היא לא נוראה עד כדי כך. סבה נהג להרבות בשתייה לפני שהוא חלה. אפילו סבתה שתתה לפעמים כוס יין.

"זה יום ההולדת שלי, אימא, או ששכחת?"

"יום ההולדת שלך?" טולי נעמדה בקפיצה. "חכי פה," היא אמרה, ואז רצה לחדרה. לבה פעם במהירות, כשהיא חיטטה במגרת השידה שלה ופיזרה את חפציה לכל עבר, בעודה מחפשת את מחרוזת אטריות המקרוני והחרוזים, שהיא הכינה לאִמה בחוג ללימודי קודש בשנה שעברה. סבתה קימטה את מצחה כשהיא ראתה את המחרוזת, ואמרה לה לא לטפח תקוות שווא, אך טולי לא הייתה מסוגלת להימנע מכך. היא טיפחה תקוות, זה שנים. היא דחפה את המחרוזת לכיסה, ומיד כשהיא יצאה במהירות, היא שמעה את אִמה אומרת:

"אני לא שיכורה, אמי היקרה. אני עם הבת שלי שוב, לראשונה זה שלוש שנים. אהבה היא השיא הגבוה ביותר."

"שש שנים. היא הייתה בת ארבע כשהשארת אותה פה."

"כל כך מזמן?" אמרה אִמה, ונראתה נבוכה.

"חזרי לגור בבית, דורותי. אני יכולה לעזור לך."

"כמו שעשית בפעם שעברה? לא, תודה."

בפעם שעברה? אִמה כבר חזרה בעבר?

סבתה נאנחה, ואז קפאה. "עד מתי את מתכוננת לנטור לי טינה על זה?"

"זה לא בדיוק מהדברים שיש להם מועד תפוגה, נכון? בואי, טלולה." אִמה זינקה לעבר הדלת.

טולי קימטה את מצחה. לא כך זה היה אמור לקרות. אִמה לא חיבקה אותה, לא נישקה אותה ולא שאלה לשלומה. וכולם יודעים שאמורים לארוז את הדברים במזוודה לפני שעוזבים. היא הצביעה לעבר דלת חדר השינה שלה. "הדברים שלי..."

"את לא זקוקה לזבל החומרני הזה, טלולה."

"הא?" טולי לא הבינה.

סבתה משכה אותה אליה לחיבוק שריחו היה מוכר במתיקותו, ריח של אבקת טלק ושל תרסיס שֵׂער. היו אלה הזרועות היחידות שחיבקו את טולי מימיה, זרועותיה של האישה היחידה שגרמה לה להרגיש אי פעם בטוחה ומוגנת, ולפתע היא חשה פחד. "סבתא?" היא אמרה בעודה מתרחקת. "מה קורה?"

"את באה אתי," אמרה אִמה, והושיטה את ידה למסגרת הדלת כדי לתמוך בעצמה.

סבתה אחזה בה בכתפיה וניערה אותה מעט. "את יודעת את מספר הטלפון שלנו ואת הכתובת שלנו, נכון? תתקשרי אלינו אם משהו מפחיד אותך או משתבש." היא בכתה. המראה של סבתה החזקה והשקטה כשהיא בוכה, הפחיד את טולי ובלבל אותה. מה קורה? מה היא כבר הספיקה לעשות לא טוב?

"אני מצטערת, סבתא, אני..."

אִמה עטה עליה, אחזה בכתפה, וניערה אותה בחוזקה. "שלא תעזי להגיד אף פעם שאת מצטערת. זה גורם לך להיראות עלובה. קדימה." היא אחזה בכף ידה של טולי ומשכה אותה לדלת.

טולי התקדמה ברגליים כושלות מאחורי אִמה, יצאה מהבית, ירדה במדרגות, וחצתה את הרחוב למיניבוס הפולקסווגן החלוד, שמדבקות פרחוניות כיסו אותו ושסמל 'שלום' צהוב היה מצויר על צדו.

הדלת נפתחה; עשן אפרפר סמיך היתמר החוצה. מבעד לענן, היא ראתה שיש במיניבוס שלושה אנשים. גבר שחור עם תסרוקת אפרו ענקית וסרט מצח אדום ישב במושב הנהג. מאחור הייתה אישה שלבשה וסט עם גדילים ומכנסיים מפוספסים וששׂערה הבלונדיני היה מכוסה במטפחת ראש חומה; לצדה ישב גבר שלבש מכנסיים מתרחבים וחולצת טי בלויה. מרבד חום מדובלל כיסה את רצפת המיניבוס; כמה מקטרות היו מפוזרות שם, בין בקבוקי בירה ריקים, עטיפות מזון וקלטות שמונה ערוצים.

"זאת הבת שלי, טלולה," אמרה אִמה.

טולי לא אמרה כלום, אבל היא תיעבה את העובדה שקוראים לה 'טלולה'. היא תאמר את זה לאִמה אחר כך, כשהן יהיו לבדן.

"גדול," אמר מישהו.

"היא נראית בדיוק כמוך, דוט. זה מדהים אותי."

"תיכנסו," אמר הנהג בזעף. "אנחנו נאחר ככה."

הגבר שלבש את חולצת הטי המלוכלכת, הושיט את ידו לטולי, אחז במותניה והכניס אותה לתוך המיניבוס, ושם היא התיישבה בזהירות על ברכיה.

אִמה טיפסה פנימה וסגרה את הדלת בטריקה. מנגינה משונה רעמה בחלל המיניבוס. היא הצליחה לקלוט רק כמה מילים: משהו קורה פה... העשן גרם לכל הדברים להיראות רכים ולא ממוקדים משהו.

טולי התקרבה יותר לקיר המתכת כדי לפנות מקום לצדה, אך אִמה התיישבה לצדה של האישה שחבשה מטפחת ראש. הן מיד התחילו לדבר על חזירים ועל מצעדים ועל גבר ששמו קנט. טולי לא הבינה כלום, והעשן גרם לה להרגיש סחרחורת. כשהגבר שלצדה הצית את מקטרתו שלו, היא לא יכלה לעצור את אנחת האכזבה הקלה שחמקה מפיה.

הגבר שמע אותה ופנה אליה. כשהוא מפריח ענן עשן אפרפר היישר לתוך פניה, הוא חייך. "פשוט תזרמי, ילדונת."

"תראו איך אימא שלי מלבישה אותה," אמרה אִמה במרירות. "כאילו שהיא איזו בובה קטנה. איך היא אמורה להיות אמתית, אם היא לא יכולה להתלכלך?"

"נכון מאוד, דוט," אמר האיש, בעודו מפריח עשן מפיו ונשען לאחור.

אִמה של טולי הביטה בה לראשונה; הביטה בה ממש. "אל תשכחי, ילדונת. החיים הם לא בישול, ניקיון ולידות. החיים הם חופש. לעשות את מה שאת רוצה. את יכולה להיות הנשיאה המחורבנת של ארצות הברית, אם את רוצה."

"לא היה מזיק לנו לקבל נשיא חדש, זה בטוח," אמר הנהג.

האישה שחבשה מטפחת ראש, טפחה על ירכה של אימא. "את מנסחת את זה כמו שזה. תעביר לי את הבאנג הזה, טום." היא צחקקה. "היי, זה כמעט חרוז."

טולי קימטה את מצחה, והרגישה שבושה מסוג חדש נוצרת בבטנה. היא חשבה שהיא נראית יפה בשמלה הזאת. והיא לא רצתה להיות נשיאת ארצות הברית. היא רצתה להיות רקדנית.

אבל בעיקר, היא רצתה שאִמה תאהב אותה. היא התקרבה, עד שהיא הייתה במרחק נגיעה מאִמה. "יום הולדת שמח," היא אמרה בשקט והכניסה את כף ידה לכיס. היא הוציאה את המחרוזת שאותה היא כה התאמצה להכין, עמלה עליה כה קשה, באמת, והמשיכה להדביק עליה נצנצים, זמן רב לאחר שיתר הילדים יצאו לשחק. "הכנתי את זה בשבילך."

אִמה חטפה את המחרוזת ולפתה אותה באצבעותיה. טולי חיכתה וחיכתה שאִמה תודה לה ותענוד את המחרוזת, אך היא לא עשתה את זה; היא רק המשיכה לשבת, להתנועע לצלילי המנגינה ולדבר עם חבריה.

לבסוף טולי עצמה את עיניה. העשן גרם לה להיות ישנונית. במשך מרבית ימי חייה, היא חשה בחסרונה של אִמה, ולא כמו שמרגישים בחסרונו של צעצוע שלא מצליחים למצוא או של חברה שמפסיקה לבוא לשחק כי את לא מתחלקת אתה בצעצועים. היא חשה בחסרונה של אִמה. הדבר הזה שכן בתוכה תמיד, רִיק שהכאיב בשעות היום והפך לכאב חד בלילה. היא הבטיחה לעצמה שאם אִמה תחזור אי פעם, היא תהיה ילדה טובה. מושלמת. את כל מה שהיא עשתה או אמרה ושהיה כה לקוי, היא תתקן או תשנה. יותר מכול, היא רצתה שאִמה תהיה גאה בה.

אך עתה היא לא ידעה מה לעשות. בחלומותיה, הן תמיד הסתלקו לבדן, רק שתיהן, כשהן אוחזות ידיים.

"הנה, הגענו," אֵם חלומותיה אמרה תמיד כשהן עלו על הגבעה לביתן. "הגענו הביתה." ואז היא נשקה ללחיה של טולי ולחשה: "כל כך התגעגעתי אלייך. עזבתי כי..."

"טלולה, תתעוררי."

טולי התעוררה בחטף. היא חשה כאב ראש חזק, וגרונה כאב. כשהיא ניסתה לומר: "איפה אנחנו?" היא הצליחה להשמיע רק חריקה.

כולם צחקו לשמע הקול הזה, והמשיכו לצחוק בעודם נדחקים לצאת מהמיניבוס.

ברחוב ההומה מאדם הזה במרכזה המסחרי של סיאטל, היו אנשים מכל עבר; הם דקלמו, צעקו, ואחזו בשלטים שבהם היה כתוב "עשו אהבה, לא מלחמה" ו־"לא ולא, לא נלך". טולי לא ראתה מימיה אנשים כה רבים במקום אחד.

אִמה אחזה בכף ידה ומשכה אותה לעברה.

המשך היום היה ערבוביה של אנשים שדקלמו ססמאות ושרו שירים. טולי לא הפסיקה לפחוד שמשום מה היא תרפה מכף ידה של אִמה ושההמון יסחף אותה. היא כלל לא הרגישה בטוחה יותר כשהשוטרים הגיעו, משום שאקדחים היו נעוצים בחגורותיהם, מקלות היו בידיהם, ומגני פלסטיק הגנו על פניהם.

אך ההמון רק צעד, והשוטרים רק צפו בו.

כשהחשיך, היא נהייתה עייפה ורעבה וראשה כאב, אך הם רק המשיכו ללכת, ברחוב הזה, ולאחר מכן ברחוב אחר. ההמון היה עתה אחר; הם זנחו את השלטים, והחלו לשתות. לפעמים היא שמעה משפט שלם או קטעי שיחה, אך לא הבינה דבר.

"ראית את החזירים האלה? הם מתים לשבור לנו את השיניים, אבל אנחנו היינו רגועים, אחי. הם לא היו יכולים לגעת בנו. היי, דוט, את משתלטת על הצינגלה."

כל מי שהיה סביבם צחק, ואִמה יותר מכולם. טולי לא הבינה מה קורה, והיה לה כאב ראש איום. אנשים הקיפו אותם מכל עבר, רוקדים וצוחקים. ממקום כלשהו נשפכה מנגינה לתוך הרחוב.

ואז, לפתע, היא לא החזיקה בכלום.

"אימא!" היא צעקה.

אף אחד לא ענה לה או פנה לעברה, אם כי היו אנשים מכל עבר. היא נדחקה בין הגופות, צועקת לאִמה, עד שקולה בגד בה. לבסוף היא חזרה למקום שבו היא ראתה את אִמה, וחיכתה על אבן השפה.

היא תחזור.

דמעות צרבו בעיניה וזלגו על פניה, כשהיא ישבה והמתינה, מנסה להיות אמיצה.

אבל אִמה לא חזרה.

במשך שנים רבות לאחר מכן, היא ניסתה להיזכר במה שקרה אז, במה שהיא עשתה, אך כל האנשים האלה היו כמו ענן שטשטש את זיכרונותיה. היא הצליחה להיזכר רק שהיא התעוררה על מרפסת כניסה מבטון, ברחוב שהיה ריק לחלוטין, וראתה שוטר רכוב על סוס.

ממקום מושבו הגבוה, הוא הביט בה בזעף ואמר: "היי, ילדה, את לגמרי לבד?"

"כן," היה הדבר היחיד שהיא הייתה יכולה לומר בלי לבכות.

הוא החזיר אותה לבית שבגבעת קווין אן, וסבתה אימצה אותה אל לבה, נשקה ללחיה ואמרה לה שזו לא אשמתה.

אך טולי ידעה שהיא טועה. באופן כלשהו, היום, היא התנהגה לא בסדר, לא הייתה ילדה טובה. בפעם הבאה שאִמה תחזור, היא תשתדל יותר. היא תבטיח להיות נשיאת ארצות הברית, ולעולם לא תתנצל שוב.

טולי השיגה טבלה של נשיאי ארצות הברית, ולמדה בעל פה את כל השמות, בזה אחר זה. במשך החודשים הבאים, היא אמרה לכל מי ששאל אותה, שהיא תהיה האישה הראשונה שתכהן כנשיאה; היא אף הפסיקה ללמוד מחול. ביום הולדתה האחד עשר, כשסבתה הדליקה את הנרות שעל העוגה שלה ושרה גרסה דקה וחלשה של 'יום הולדת שמח', הביטה טולי בדלת שוב ושוב וחשבה, זהו זה, אך אף אחד לא הקיש, והטלפון לא צלצל. לאחר מכן, כשקופסאות המתנות שלה היו פתוחות סביבה, היא ניסתה להמשיך לחייך. מולה, על שולחן הקפה, הייתה מחברת זיכרונות ריקה. כמתנה, זה היה די עלוב, אך סבתה תמיד העניקה לה דברים כאלה - מיזמים שיעסיקו אותה וירגיעו אותה.

"היא אפילו לא התקשרה," אמרה טולי, והסתכלה למעלה.

סבתא נאנחה בעייפות. "לאימא שלך יש... בעיות, טולי. היא חלשה ומבולבלת. את חייבת להפסיק להעמיד פנים שהמצב שונה. מה שחשוב הוא שאת חזקה."

היא שמעה את העצה הזאת מיליארד פעמים. "אני יודעת."

סבתה התיישבה על הספה הפרחונית המהוהה לצדה, והושיבה אותה על ברכיה.

טולי אהבה שסבתה חיבקה אותה. היא נצמדה אליה, והניחה את לחיה על חזה הרך של סבתה.

"חבל שהמצב עם אימא שלך לא שונה, טולי, וזאת האמת לאמיתה, אבל היא נשמה אבודה. זה ככה כבר מזמן."

"בגלל זה, היא לא אוהבת אותי?"

סבתא הסתכלה בה מלמעלה. משקפי הקרן השחורים שלה הגדילו את עיניה האפורות הבהירות. "היא אוהבת אותך, בדרכה שלה. בגלל זה, היא תמיד חוזרת."

"אני לא מרגישה שזאת אהבה."

"אני יודעת."

"אני לא חושבת שהיא מחבבת אותי בכלל."

"אותי היא לא מחבבת. לפני זמן רב קרה משהו, ואני לא... טוב, זה לא משנה עכשיו." סבתא הידקה את אחיזתה בטולי. "יום יבוא, והיא תצטער על כך שהיא הפסידה את כל השנים האלה אתך. אני בטוחה בזה."

"אני אוכל להראות לה את מחברת הזיכרונות שלי."

סבתא לא הביטה בה. "זה יהיה נחמד." לאחר שתיקה ארוכה, היא אמרה: "יום הולדת שמח, טולי," ונישקה את מצחה. "עכשיו מוטב שאשב עם סבא שלך. הוא מרגיש רע היום."

לאחר שסבתה יצאה מהחדר, המשיכה טולי לשבת ולהשפיל את מבטה לדף הריק במחברת הזיכרונות החדשה שלה. יהיה מושלם להעניק אותה לאִמה ביום מן הימים, להראות לה מה היא החמיצה. אך במה טולי תמלא את המחברת? יש לה כמה תצלומים של עצמה, ורובם צולמו על ידי אימותיהן של חברותיה במסיבות ובטיולים, אך לא היו אלה תצלומים רבים. ראייתה של סבתה לא הייתה טובה דייה לכוונת המצלמה הזעירה. והיה לה רק התצלום היחיד של אִמה.

היא לקחה עט וכתבה בזהירות את התאריך בפינה הימנית העליונה; ואז היא קימטה את מצחה. מה עוד? אימא היקרה, היום חל יום ההולדת האחד עשר שלי...

מאותו יום ואילך, היא אספה מזכרות מחייה. תמונות מבית הספר, תמונות ספורט, ספחים של כרטיסי קולנוע. במשך שנים רבות, בכל עת שהיה לה יום טוב, היא מיהרה הביתה וכתבה על כך, הדביקה את כל הקבלות והכרטיסים כהוכחה למקומות שבהם היא הייתה ולמה שהיא עשתה בהם. בשלב כלשהו, היא התחילה להוסיף שיפורים, כדי להיראות טובה יותר. לא היו אלה שקרים, בעצם, רק הגזמות. כל דבר שיוכל לגרום לאִמה לומר ביום מן הימים שהיא גאה בה. היא מילאה את מחברת הזיכרונות הזו, ולאחריה אחת נוספת ועוד אחת. בכל יום הולדת, היא קיבלה מחברת חדשה, עד שהיא הגיעה לגיל ההתבגרות.

דבר־מה קרה לה אז. היא לא הייתה בטוחה מה הוא היה. אולי שדיה שגדלו מהר משל כל האחרות, ואולי רק שנמאס לה להדביק את חייה על דפים שאף אחד לא ביקש ממנה לראותם, ולו פעם אחת. כשהיא הגיעה לגיל ארבע עשרה, היא הפסיקה. היא שמה את כל מחברות הילדוּת שלה בקופסת קרטון גדולה, דחקה אותן לירכתי ארון הבגדים שלה, וביקשה מסבתה לא לקנות לה מחברות נוספות.

"את בטוחה, מותק?"

"כן," הייתה תשובתה. אִמה לא הייתה חשובה לה עוד, והיא ניסתה לא לחשוב עליה לעולם. למען האמת, היא אמרה לכולם שאִמה מתה בתאונת שיט.

השקר הזה שחרר אותה. היא הפסיקה לקנות בגדים במחלקת בגדי הילדות, ובילתה במחלקת הנוער. היא קנתה חולצות בטן הדוקות, והציגה לראווה את שדיה החדשים ואת מכנסיה המתרחבים בגזרת המותן הנמוך שהחמיאו לישבנה. היה עליה להסתיר את הבגדים האלה מעיניה של סבתה, אך היה קל לעשות את זה; מעיל תפוח נטול שרוולים ונפנוף מהיר סייעו לה להסתלק מהבית כשהיא לבושה בכל מה שהיה יכול לעלות על רוחה.

היא למדה שאם היא מתלבשת בקפידה ומתנהגת באופן מסוים, הילדים הגזעיים רוצים להיות בחברתה. בשישי ובשבת בערב, היא אמרה לסבתה שהיא ישנה אצל חברה, ויצאה לגלוש על גלגשת בלייק הילס, ושם אף אחד לא שאל אותה אף פעם על המשפחה שלה או הסתכל בה מלמעלה, כאילו היא 'טולי המסכנה'. היא למדה לעשן סיגריות בלי להשתעל, וללעוס מסטיק כדי להסוות את ריח הפה.

כשהיא הייתה בכיתה ח', היא הייתה אחת מהבנות האהודות ביותר בחטיבת הביניים, והם הועילו לה מאוד - כל החברים האלה. כשהיא הייתה עסוקה מספיק, היא לא חשבה על האישה שלא רצתה בה.

בימים נדירים היא עדיין הרגישה... לא בדיוק בודדה... אלא משהו אחר. תלושה, אולי. כאילו כל האנשים שבחברתם היא בילתה, היו ממלאי מקום.

היום היה אחד מהימים האלה. היא ישבה במושבה הרגיל באוטובוס ההסעה לבית הספר, ושמעה את זמזום הרכילות המתמשך סביבה. נדמה שכולם דיברו על עניינים משפחתיים; לא היה לה מה להוסיף לשיחות. לא היה לה שום ידע במריבות עם אח קטן או בריתוק בגלל התחצפות להורים או בביקור בקניון עם אימא. למרבה המזל, כשהאוטובוס נעצר ליד התחנה שלה, היא מיהרה לרדת, השתדלה להיפרד בראוותנות מחבריה, צחקה בקול ונופפה. העמדת פנים; היא הרבתה לעשות את זה לאחרונה.

לאחר שהאוטובוס נסע משם, היא שבה ותלתה את התרמיל על כתפה, והחלה לצעוד בדרך הארוכה הביתה. מיד לאחר שהיא פנתה בפינה, היא ראתה אותו.

ברחוב, מול ביתה של סבתה, חנה מיניבוס פולקסווגן אדום מקרטע. מדבקות הפרחים עדיין היו על צדו.