מותו של המחבר

1. קריאה תמה

בבוקר שבת חורפית התגלה לי כוחן הדומם של האותיות. אבא שלי הלך לבית הכנסת, ואני רבצתי במיטה הגדולה לצד אמא שלי. הפוך הגדול קירב אותנו, הספרים שקראנו שלחו אותנו למחוזות רחוקים. התריס היה פתוח ושמש מעוננת העניקה את כל האור הדרוש. אמא קראה בדממה רומן בַּשפה שלה ולי היה ספר מלא בכל טוב: דן ודינה עם ילקוטים על הגב, ציפורים מרננות, ברווזים מגעגעים וסביון פורח. הציורים בצבעי פסטל עדינים וקווי המתאר שלהם דקים. קראתי הברה אחר הברה בקול רם ובלב הומה. התענגתי על הניגון והאיזון: ״לדן יש ספר,״ ״לדינה יש ספר,״ ״שלום אבא, אמר דן,״ ״שלום אמא, אמרה דינה.״ בעמוד השלישי נפרש סיפור של ממש:

סֵפֶר יָפֶה לִי,

סֵפֶר טוֹב וְנָקִי,

אַבָּא נָתַן לִי.

בַּסֵּפֶר סִפּוּרִים,

בַּסֵּפֶר שִׁירִים.

אֲנִי קוֹרֵא בַּסֵּפֶר

סִפּוּרִים וְשִׁירִים.

כל ילדי כיתה א׳ קיבלו את הספר לפני חופשת החנוכה, אבל המילים הכתובות אמרו: ״אבא נתן לי.״ הן אהבו ילדים יותר מאשר ילדות, המילים הכתובות. אם אקרא ואכתוב הרבה, המילים תאהבנה גם אותי. בבית הכנסת, בתפילת המוסף של שבת, נגעתי באותיות הקדושות. קראתי בקול. אבא שלי התכופף ולחש: ״לא ככה. צריך לקרוא: אדוניי.״ גם האותיות הקדושות לא תמיד נאמנות למה שהן מבטיחות. אמשיך ואקרא. אתמיד ואקרא. אקרא ואכתוב.

אבא עטף את המחברות בנייר עטיפה חום ואת הספר בפלסטיק שקוף, שלא יסתיר את הציור על הכריכה: ילד וילדה עם ילקוטי גב הולכים אל בית הספר. השביל הבהיר מתפתל בתוך משטח ירוק, ועץ אחד בודד צופה בהם משמאל. הילדה היא אני, העץ הוא אני. הילד הוא מישהו אחר. אני לא מכירה את הילד הזה. ראשי בתוך מערת הפּוך, הספר על הכרית, והאצבע עוברת מאות לאות: בַּ-סֵּ-פֶר סִ-פּוּ-רִים, בַּ-סֵּ-פֶר שִׁי-רִים.

אמא שלי לא התרשמה מהגדוּלה שמצאתי בשורות הקצרות. הקריאה הקצובה הפריעה לה. בספר שלה היו בוודאי סיפורים יפים, אבל לא רבי הוד ושגב כמו בספר שלי: ״סֵפֶר... סֵפֶר... בַּסֵּפֶר... בַּסֵּפֶר...״ היא נגעה בכתפי: ״נו, די עם זה. אולי תקראי בעיניים?״ קוצר הרוח שלה פעל כמו ציווי משתק. השתתקתי. גשם פתאומי נקש על החלונות והטביע את המילים.

איך קוראים בעיניים? העיניים של אמא עברו משמאל לימין, שפתיה נעו וקולה לא נשמע. היא קראה משהו יפה. עצוב או מצחיק? לא היה אפשר לדעת אצלה. בהיתי בספר. נשפתי על האותיות להפריח אותן והן נצמדו לדף. נשפתי חזק יותר. עצמתי את העיניים ומיששתי את האותיות. האצבע שהחליקה על הדף לא הפיקה אלא רחש עמום. פקחתי עיניים. האותיות לא משו ממקומן. אולי הן ציפורים קטנות מחכות בשקט על גדר של אבן. עוד מעט ינתרו בציוץ שמח.

אמא חזרה לספר שלה מרוצה, ובתוך רגע שקעה לתוכו. לפי הציור על הכריכה שלה היה זה ספר של מבוגרים על נישוקים ודברים כאלה. העיניים שלה זזו באופן כמעט בלתי מורגש. הן היו קצת מכווצות. השפתיים פתוחות מעט והראש לא זז. היא לא הבחינה בי מתבוננת. התהפכתי על גבי. הרמתי את הספר מול עיניי ופערתי את פי. האותיות נצמדו לדף. הן לא נפלו, לא נזלו, לא היה אפשר לבלוע אותן. התהפכתי בחזרה, נשענתי על מרפקיי והנחתי את הספר על הכרית. אולי לקרוא זה לחשוב מחשבות של אנשים אחרים? אמא שלי חושבת בלב. אלה לא המחשבות שלי. כשאקרא בעיניים גם היא לא תדע מה אני חושבת. יום אחד אקרא את הספרים של אמא שלי. יום אחד אקרא ספרים שאמא שלי לא קראה. יום אחד אכתוב ספרים שהיא לא תקרא.

״בסדר,״ אמרתי לאמא, שלא שמה לב אליי מהרגע שהשתתקתי, ״אני מנסה.״

״בסדר,״ אמרתי לעצמי, ״אני מנסה.״ התבוננתי במילה "ספר". פשוט כל כך לחשוב "ספר". ועוד מילה: "יָפֶה". כמה יָפָה המילה “יָפֶה", כמה טובה המילה "טוב". ״סֵפֶר יָפֶה לִי, סֵפֶר טוֹב.״ הנה המילים מתחילות לנוע ולזרום אליי בערוצים נסתרים. הנחתי להן להניע אותי כמו סירה קטנה ללא משוטים. כמו בחלום נמזגתי לתוך המילים, נמסכתי, הותכתי, ונוצקתי בהן מחדש.

כעבור שנים קראתי את האוֹדָה לכד יווני של ג׳ון קיטס, ונזכרתי במתיקות הקריאה הדוממת באותו בוקר שבת. המנגינות שאינן נשמעות, כתב קיטס, מתוקות מהנשמעות.

אדון ברגר הספרן היה איש קודר ומעורר יראה בגבותיו העבות והמצופפות ובאפו הרחב. ומפני שהיה משכיל ומתון, למרות חזותו הזעופה, הייתה הספרייה הקטנה בשכונה שלנו עשירה ומגוונת. הוא הכין כרטיסיות בקופסאות עץ מוארכות וכל ספר נרשם לפרטיו בכתב ידו המוקפד. אחרי שקראתי ספרי מעשיות וספרות יתומים ענפה והרפתקאות בלשים צעירים, ואת כל ספריו של ד״ר ליהמן על בוסתנאי ועל בית אגולר ומלכות דוד, רציתי להגיע אל המדפים הגבוהים.

הגעתי בעזרתה של נאווה, בתו של אדון ברגר. נאווה הייתה צעירה ממני בשנה, ילדה צחקנית שאהבה משחקי חבל ומשחקי קופסה ולא אהבה להכין שיעורי בית. פתרתי עבורה את כל תרגילי החשבון שניתנו לחופשת הפסח, ועניתי על שתים–עשרה שאלות הנוגעות לפרשת ויקרא. חטאים ודרכי כפרה: שוחטים, מזים את הדם, מסירים את החֵלֶב והכול נסלח. בתמורה לקחה נאווה את המפתח ממגירת השולחן של אביה. יומיים לפני ליל הסדר התגנבנו בשעת ערב אפלולית לספרייה מצוידות בסלי פלסטיק גדולים וערכנו ביעור חמץ על המדפים הגבוהים. כך קראתי טרם זמני את פיטון פלייס, ג׳וזפין רעיית הקיסר, וידויה של אישה, והרבה אחרים שנשמטו מזיכרוני. ובמדף הגבוה ביותר מצאתי רומנים אסורים של הרולד רובינס: אנה פנתה האהבה, סוחרי החלומות. כעבור שנים קראתי על חייו של רובינס, שספריו הפכו אותו לסופר העשיר בעולם ונקטלו בידי המבקרים. הוא נעשה הולל, מהמר רדוף שדים ורודף אהבות כמו גיבורי ספריו, התמכר להצלחה, למותרות ולסמים, קיבל שבץ מוחי ומת בן שמונים ואחת. לאשתו השלישית השאיר חובות כבדים. מישהו בוודאי כתב על זה רומן רב–מכר, ואחר כך התמכר גם הוא להצלחה ולסמים.

עברתי ברעבתנות מספר לספר. הייתי יתומה חמת מזג באי הנסיך אדוארד, ואחריה שר האוצר היהודי זיס, ואחריו נמצ׳ק הקטן מבודפשט. עם דֶּזִירֶה, ארוסתו הדחויה של נפוליאון, כמעט קפצתי אל הסֵן וברגע האחרון הציל אותנו הקצין ז׳אן ברנדוט, כדי שאוכל להמשיך משם לפגוש את רוחה של רֶבֶּקָה במנדרליי העולה בלהבות ומשם להיסחף לאלכוהול ולדיכאון של בת למשפחת שחקנים ידועה, שנגמלה פעמים אחדות עד שהתאבדה. כל ספר תרם משהו לתרכובת שלי, כל דמות השתקעה בתוך נפשי הצעירה שהשתוקקה לחבוק עולם ומלואו. הסופרים היו בני אלים ששכנו מעבר ליכולת הדמיון שלי.

נאווה ברגר יצאה מהשכונה ומחיי כשנישאה לבנו של רופא שיניים ממרכז הכרמל. עיניה הצוחקות והגומות שהעמיקו בלחייה כשהעמסנו את הספרים אל תוך סלי הפלסטיק השאירו לי זיכרון מתוק והכרת תודה אין–סופית.

באותה חופשת פסח הספקתי לקרוא גם את שני ספריו הראשונים של יונה מנסבך: גבעות החול ובין הים להר. על פי הרשום בכרטיסיות נועדו הספרים האלה לבני שלוש–עשרה ומעלה, מפני שלא דובר בהם על אהבת מולדת ומעשי גבורה, אלא על חיבוטי נפש וגישושי אהבה בין נער לנערה. הייתי בת אחת–עשרה וחצי ולא ידעתי מה עומד לקרות לגוף שלי.

יעל משכה בשתי ידיה את הגומיות שהידקו את הצמות שלה וטלטלה את הראש עד שהשיער שלה נעשה ערמה גדולה של סלילי תלתלים. העיניים שלה הבריקו בחום־ירוק והיא הביטה באיתמר במבט מלוכסן: אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה עם השירים שלך?

הוא היה נבוך וכעוס. היא מלגלגת. למה היא מתכוונת? היא הרגישה שהוא התבונן בחולצת הטריקו הירוקה המתוחה על החזה הצעיר שלה והוא הרגיש שהיא שמה לב ומיהר להסב את המבט. היה צריך לומר לה עכשיו משהו זריז ושנון שישאיר אותה בפה פעור. משהו שיבלבל אותה ויגרום לה לתהות מי הנער המעניין הזה שעומד מולה ופתאום היא תראה משהו שלא ראתה קודם. הוא לא מצליח באותו רגע לחשוב על כלום. אולי לא היה צריך להראות לה שהיא הצליחה לבלבל אותו. היה צריך לעמוד מולה בשוויון נפש. היא תמיד זקופה ובטוחה בעצמה, לא כמו הבנות האחרות, שהולכות קצת כפופות ולובשות חולצות משובצות גדולות. החולצה של יעל תחובה בתוך המכנסיים הקצרים והמותניים שלה מהודקות בחגורה שחורה מבריקה. רק לה יש חגורה כזאת. רק היא צוחקת בצלילים לגלגניים כאלה. איתמר הרגיש את החום הזורם מראשו אל רגליו. הוא גלגל את הדפים והחזיק את הגליל בשתי ידיו ואמר: ״את לא באמת קראת. סתם מדברת. אם היית קוראת היית יודעת מה שירים מסוגלים לעשות.״ ואז פנה והלך. היא בוודאי מחכה שהוא יסובב את הראש כדי לראות איך היא מגיבה. הוא לא סובב את הראש.

הוא פסע אל מעבר לבתי השכונה, אל גבעות החול הבהיר והרך. שם יהיה עזוב לנפשו ויקרא את השירים אל מול השמש השוקעת. השמש תדע מה שירים מסוגלים לעשות. הוא ילך עד לחוף הים ויעוף לקו האופק. שם יֵדע את נפשו. שם יתנגן לו השיר על הרגש העכור הזה שעדיין לא ידע לקרוא לו בשם. כשיֵדע את השם המדויק יתפוגג הרגש ויהיה שיר. בערב ייפגש עם דניאל מאחורי הצרכנייה ויחד יקראו לאור הפנס שירים של אלכסנדר פן, ואולי גם את השיר החדש שיכתוב עכשיו בשבתו על החול. דניאל יביא את מחברת השירים שלו. ״חזק,״ הם יגידו זה לזה. כך מברכים בתנועה כשנפגשים וכך מברכים כשנפרדים. חזק, הוא אומר לעצמו. עכשיו הוא ילך וילך ולא יחשוב על יעל ולא יביט עוד במותניים הצרים שלה ובכפות רגליה היחפות.

ואז שמע טפיפות רגלים מהירות על שביל העפר. יעל התנשפה וקראה: ״איתמר, טיפשון, חכה רגע.״

הייתי ילדה קצת כפופה עם חולצות גדולות כמו הילדות האלה שהן לא–יעל. השיער שלי היה אסוף בסיכות שחורות וגומייה ולא ידעתי מי הוא אלכסנדר פן. לכל האנשים בשכונה שלי היה שם משפחה עם שלוש הברות לפחות. רציתי להיות יעל, שמהדקת את מותניה בחגורה שחורה ומזלזלת בשירים ורציתי להיות איתמר שכותב שירים ורציתי להיות האיש שכתב על שניהם, ולא ידע שהוא כתב בשבילי. לאיש המופלא הזה יש בוודאי משקפיים, מבט רציני וחודר, ויש לו מכונת כתיבה שהמקשים שלה מרקדים גם כאשר איננו מקיש עליהם.

את צלילי מכונת הכתיבה הכרתי מהסרטים שהגיעו לשני בתי הקולנוע בשכונה. נקישות מקלדת עצבניות אל תוך הלילה, עשן סיגריות, בקבוק ויסקי על שולחן העץ החשוף. חפיסת שוקולד. לחדר נכנסת יפהפייה בשמלה ארוכה ובוהקת, בנעלי עקב גבוהים ובשיער גלי היורד ברכות אל כתפיה החשופות. היא מלטפת את עורפו של הסופר. הוא קם, פונה לעברה, מסיט את השיער שמכסה את מחצית פניה, מכופף אותה לאחור ונושק לה. מאחורי גבה הוא תולש את הדף מתוך המכונה. תמיד סופר–איש, תמיד בשתי אצבעות על המקלדת ותמיד נראה כמו המפרי בוגרט או וויליאם הולדן. בסל המתכת פקעות נייר קמוטות, אחדות זרוקות גם על השטיח ומתחת לשולחן. פעם הוא מחזיק עיפרון בין שיניו כדי לסמן תיקונים על הדף הנטוע בתוך המסילה, פעם הוא נשען לאחור ועוצם עיניים בהאזנה מתמכרת לאריה אופראית, ופעם הוא מעיף מבעד לחלון הקומה החמישית חבילת דפים שמפרפרים באוויר כמו יונים צחורות.

נשים כותבות בפנקס קטן שיש עליו מנעול ומחביאות אותו מתחת לכרית.

כשהייתי בת שתים–עשרה ידעתי בבטחה: יבוא יום ותהיה לי מכונת כתיבה שחורה עם מקשים שחורים וצלצול פעמונִי בכל פעם שמסתיימת שורה.

ובינתיים היה לי עט כחול מבריק עם מילוי שצריך להחליף מדי פעם ומחברות בכריכות חומות. בחנות לכלי הכתיבה של אדון אונגר קניתי קופסת פלסטיק שקופה ובתוכה שלושה מילויים חדשים: עבה, דק ובינוני. אבא שלי קנה לי לראש השנה פנקס גדול בכריכה אדומה מבריקה, כדי שאלמד לכתוב אותיות אחידות וישרות. בכל העולם כולו לא היה כתב יד יפה מזה שהיה לאבא שלי. האותיות שלו אלכסוניות מעט, דקות גו, ציוריות ומדויקות, ותמיד יוצרות שורה ישרה גם על נייר מכתבים חלק. כך אני צריכה לכתוב. התאמנתי על דפים שנתלשו ממחברות ישנות. הפנקס האדום היה יפה מדי למחשבות שלי, וצר מכדי להכיל את כולן. העתקתי לתוכו שירים שאהבתי: ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, חנה סנש. את המחשבות שלי כתבתי במחברת חומה, עם מחיקות רבות וקרעי דפים תלושים. בכתב קטן וצפוף מאוד, שאיש מלבדי לא ידע לקרוא, כתבתי את מה שהתעתד להתפרסם כיצירת ביכורים שתזכה אותי בפרס לסופרים בראשית דרכם: רומן על התבגרותה של נערה בשם ענת, שגרה בהדר עליון בחיפה ויש לה אחות בוגרת והורים מודאגים. הם מייעדים לה חיים שאינה רוצה בהם. היא מורדת. הם אינם יודעים את נפשם מרוב צער על מה שצפוי לה בדרכה הסוררת. ויום אחד... מה כבר יכול לקרות יום אחד בחייה של נערה שהבניין שבו היא גרה מוקף בחצר עם עצי אורן, ברושים ופיקוס אחד גדול בהדר עליון?

על עובדות החיים למדתי מתוך ספרים וסרטים. למדתי שככל שהחיים קשים ומייסרים בפרקים הראשונים, כך הם מנחמים ומטיבים באחרונים. למדתי שכל נערה זקוקה לפחות לאהבה תמה ונכזבת אחת בראשית נעוריה. ענת שלי הייתה מאוהבת ביותם, שהגיע לשכונה עם משפחתו מקיבוץ בדרום הארץ. את סוד אהבתה כתבה במחברת שהחביאה מתחת למזרן. היא חלקה חדר עם אחותה הגדולה ממנה בשנתיים, הכינה שיעורים על שולחן האוכל במטבח ועבדה יומיים בשבוע במכולת של רוטמן, כדי שתוכל לקנות כעבור שנתיים מכונת כתיבה שחורה.

כשפגשתי את יונה מנסבך הייתי בת ארבע–עשרה וקצת, תלמידה בבית הספר התיכון לבנות. כבר בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה לדבר עם האיש הזה על החיים ועל הספרות, אלא שלא עלה על דעתי שהקשר בינינו, על כל פיתוליו, ילווה אותי במשך שנים רבות עד יום מותו. מרחב הראייה שלי היה מוגבל לספרים שבהישג ידי, לשכונה שלי ולקו האופק המתגלה בירידה מהדר לעיר התחתית.

בימים לא גשומים ירדתי במדרגות מרחוב הס, ועברתי מארלוזורוב לרחוב בלפור עד לבית הספר, שהיה קרוב לקולנוע "אורה". תלבושת אחידה בשני גוונים של ירוק. חצאית קפלים כהה, שמכסה על הברכיים, וסוודר נטול חן בצבע זית. עם עפרה, המורה לספרות, קראנו במשך שבועיים את "מתי מדבר אחרונים". הניתוח המדוקדק והארכני הטיל עלינו שיממון. הגלות והשעבוד ודור המדבר ודור הגאולה וכיבוש הארץ, סופה של תקופה, תחילתה של תקופה. היה קר בכיתה, החלונות היו סגורים אך לא אטומים. הקור הסתנן ערמומי ונחוש ובחדר היה ריח של גיר ואבק. מתחת לשולחן קראתי את יומנה של מלכת יופי וחיכיתי שעפרה תתפוס אותי ותוציא אותי מהכיתה. היא תפסה, אבל לא שמה לב שיצאתי עם הספר והמשכתי לקרוא בו מתחת לאקליפטוס שמאחורי בניין המזכירות. בבית העתקתי את הפואמה של ביאליק לפנקס השירים והקפדתי על הניקוד: ״וּמַדּוּעַ לֹא–יִסַּע יִשְׂרָאֵל? ... מַה–מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא? אֶת–מִי תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר–נְבוֹ?״ עפרה אמרה שהשיר מתאר את בני ישראל כעם של נוודים–עבדים, שאיננו יודע להעריך את החירות שניתנה לו. כל דבר שקראנו היה צריך להיות קשור בעם ישראל ובתולדות תלאותיו והגאולה המאחרת לבוא. הייתי בטוחה שעפרה לא הבינה למה התכוון המשורר. אני הבנתי. אני נדדתי במדבר, וביאליק, כדרכו של משורר, כתב בשבילי: ״וּכְאִישׁ אֶחָד ... כָּרְעוּ פִּתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים.״ הו, היכן הוא איש האלוהים שלי.

סיימנו עם ביאליק. עפרה הודיעה שנתחיל עם טשרניחובסקי, אלא שלפני זה מחכה לנו הפתעה: פגישה עם סופר. סופר אמיתי שכותב על בני נוער כמונו, והוא עצמו גם מורה לספרות. איך זה יכול להיות שעפרה מכירה סופר אמיתי?! ״יהיה לכן מאוד מעניין לשמוע על תהליכי כתיבה,״ אמרה, ״תארו לכן שביאליק היה בא לדבר על השירים שכתב. אפשר רק לדמיין! לא, הסופר הזה לא כותב כמו ביאליק, אבל משהו אפשר ללמוד מסופר אחד על סופר אחר.״ וכאן השתהתה עפרה לרגע, כשהיא מחפשת את המילים ההולמות לתאר את התובנות שאנחנו עשויות להפיק מהשיחה עם הסופר לא–ביאליק. יונה מנסבך שמו, ואם טרם קראנו ספר שלו, היא מאוד ממליצה להתחיל עם גבעות החול. הספר הזה מספר על ילדים בגיל שלנו. הלב שלי פרפר בשמחה. באותו רגע התאמצתי לחבב את עפרה, אבל כשהמשיכה והסבירה שכדאי לנו לקרוא את הספר של מנסבך, כי אנחנו בגיל בעייתי ודינמי וכן הלאה והלאה, הבנתי שלא אצליח לחבב אותה.

אחרי שבוע נכנסה עפרה לכיתה במבט החגיגי שלה, בחצאית שחורה צמודה ובסוודר קטן בצבע סגול, ולידה איש שנראה מעט מבוגר ממנה, גבוה ממנה ולא דומה בכלל לוויליאם הולדן. היה לו מבט ירוק–אפור, עיניים קטנות, בלי משקפיים ושיער קוצני בהיר שסירב להיכנע ליד שהחליקה עליו. הוא לבש סוודר חום גדול בסריגת יד מרושלת ואפשר היה להבחין בתיקונים שנעשו בחוט ומחט. אני יודעת לסרוג סריגה אחידה ומדויקת, חשבתי בלב הולם, אסרוג לו סוודר בצבע ירוק בקבוק שידגיש את העיניים שלו. הוא סקר אותנו מימין לשמאל, לאורך ולרוחב ואמר: ״שלום בנות, עפרה אמרה לי שאתן רוצות להכיר סופר. שמי יונה מנסבך ואפשר להגיד שאני סופר. כתבתי שלושה ספרים, ויש לי תוכניות לכתוב ספרים נוספים.״ בכיתה נשמעו צחקוקים. ישבתי מאובנת. הלב עדיין הלם, אבל כפות הרגליים היו רדומות.

כך נראה סופר עברי: ידיים גדולות, הראש מוטה מעט קדימה, העיניים מצומצמות והדיבור אטי. ההגייה שלו הייתה מודגשת וברורה והיה בה גוון לוואי לא מזוהה. לביאליק היה בוודאי מבטא רוסי כבד, חשבתי. ואיך זה שאני מכירה רק שניים מהספרים של מנסבך.

חוויות הילדות, אמר הסופר העברי, הן התשתית להתבוננות בעולם. וכך כתב ביאליק בספיח: ״אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו.״ ומה שרואים רק "פעם אחת" זה הדבר שממנו מפיקים ספרות, אלה זרמי המים השוצפים שמייצרים חשמל. וכאן נעמד יונה, והביט בשולחן כאילו הוא קורא מתוך ספר שמונח עליו: ״שָׁם מִגְדְּלֵי זְכוּכִית. שָׁם אַרְמְנוֹת גָּבִישׁ, שָׁם הֵיכְלֵי הַבְּדֹלַח וּשְׁמָשׁוֹת ־ כַּדְכֹּד.״ עפרה הנהנה ופניה זרחו.

וכיוון שהכול מתחיל בילדות, סיפר לנו הסופר על נעוריו בקריית חיים, שאליה הגיע מברלין. הוא היה בן עשר, זר ומפוחד במקום החדש ולא ידע את השפה. הוא סיפר על דניאל שלימד אותו לדבר במבטא נכון ולא לגמרי הצליח. יחד היו ב"שומר הצעיר" ויחד למדו רוסית וקראו שירים וכתבו שירים עד שדניאל נהרג מפגיעת רכבת כשחצה עם אופניו את המסילה בערב קיץ. אחרי שדניאל מת לא מצא טעם בשירים. הוא התחיל לכתוב מכתבי געגועים לחבר שמת. במכתבים סיפר לו על הנערה שאהב ועל מלחמת השחרור ועל המדינה הצעירה ועל העלייה הגדולה והצמיחה והאכזבות. מה לעשות, אמר, היו גם אכזבות.

כל מכתב נפתח באותו נוסח: ״חזק דניאל,״ ומסתיים ב״חזק, יונה.״ כך היו מברכים בתנועה: "חזק ואמץ" בעקבות יהושע פרק א׳. יונה הנער היה חדור אמונה בצדק חברתי, בשוויון ובשלום עולמי. דניאל היה ספקן ציני ונהנה לפרק את האידאולוגיות הגדולות. כשהתחיל לכתוב לחברו המת, אמר יונה, הוא הרגיש שהוא מתפצל לשני אנשים: מדבר על עצמו ומתווכח עם עצמו. הוא יצר דמות שלישית של מורה בשם אבשלום, שמנסה להבין את שני הצדדים ולהראות להם שהם נוטים לקצוות. מדי פעם היה המורה מתקן את הניסוח בעברית. זה היה מלהיב, אמר יונה, בעיקר בגלל העברית, ואולי גם מפני שהוא עצמו שינה את עמדותיו תוך כדי כתיבה. וכך נוצרה מעין דמות רביעית שמקשיבה, חושבת מחשבות אבל לא מתערבת בשיחה.

ויום אחד, סיפר יונה, כשהתחיל ללמוד בסמינר למורים בתל אביב, פגש בעורך של הוצאה ידועה והראה לו את המכתבים. העורך היה חביב מאוד. הציץ בדפים שהיו מונחים מהודקים על השולחן, רפרף במבט על העמוד הראשון ואמר: ״חבוב, אף אחד לא יקרא מכתבים של סופר לא מוכר. תכתוב סיפור נורמלי. יש לך חיים, כן? תכתוב עליהם. ואם אתה רוצה שיקראו אותך, אל תשכח לכתוב על אהבה, אני מתכוון ממש.״ וכך, אחרי שהיה מדוכא במשך שלושה חודשים ולא היה מסוגל לכתוב מילה, שם את מחברות המכתבים שלו בקופסת קרטון עם פנקסי החלומות הישנים ופתח מחברת חדשה. ״כתבתי על נערים ונערות שהכרתי ואהבתי,״ אמר יונה, ״על מבוגרים שלימדו והדריכו וגם על כאלה שאכזבו. שיניתי פרטים, ערבבתי אירועים, ובכל זאת הסיפור נשען על עובדות. ככה זה בספרות. היא לוקחת מן החיים בלי לבקש רשות ובלי להבטיח נאמנוּת, ואם היא מחזירה משהו ראוי, אולי סולחים לה.״ הוא מקווה, אמר יונה, שהספרים שלו ראויים לסליחה.

עפרה ביקשה שנשאל. הייתה דממה. היא ניסתה לדרבן אותנו: ״בנות, לא להתבייש. אנחנו הרי אוהבות ספרות. אליענה, אולי את?״ ואז פנתה ליונה: ״היא כותבת שירים הילדה הזאת.״ אליענה הזדקפה מעודדת ואמרה: ״מעניין אותי להבין איך באים לך הרעיונות לסיפורים?״ חשבתי: איזו טיפשה! יונה הביט בכותבת השירים וחייך אליה: ״סופרים כותבים בדרך כלל על מה שהם מכירים. טולסטוי הגדול כתב על החיים שהכיר במוסקבה. הדמויות שלו בנויות על אנשים שחיו בסביבתו ועל דברים שחווה וידע. חשבתי: אם זה נכון בשביל טולסטוי הגדול, אולי זה טוב גם בשבילי. התחלתי לרשום ביומן שלי דברים ששמעתי וראיתי, מחשבות ותיאורים של אנשים ושל מקומות. חלק מהדברים האלה נכנסו לספרים שלי וחלק עדיין מחכים שיגיע הספר המתאים.״ אליענה הנהנה, ושוב הייתה שתיקה. יונה הביט בעפרה כאילו חיכה לראות אם ענה בסדר, ואחר כך אמר: ״אומרים שצריך ׳מוזה׳ בשביל לכתוב. אתן בוודאי יודעות שהמוזות היו אֵלוֹת היצירה, בנותיו של זֵאוּס.״ עפרה זזה באי–נוחות. מי בכלל ידע מיהו זאוס בבית ספר דתי לבנות. יונה תיקן מיד: ״בעברית אנחנו מדברים על השראה. אומרים שבלי השראה אי–אפשר ליצור משהו בעל ערך. הנביאים מכנים את זה ׳רוח אלוהים׳: וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם. כך נאמר על שאול, אתן בוודאי זוכרות. ומה עושים כשאין השראה? צריך לעבוד הרבה, לכתוב ולמחוק ולכתוב, ואז אולי גם תבוא ההשראה.״

״בנות,״ המריצה אותנו עפרה, שהתבוננה בשעון וראתה שנשארו עוד עשר דקות, ״בנות, זו ההזדמנות שלכן לשאול.״

הצבעתי ושאלתי: ״איפה אתה גר?״

הבנות פרצו בצחוק ועפרה חייכה במבוכה. אולי חשבו שרציתי להצחיק. יונה לא צחק. הוא התבונן בי בסקרנות. הייתי בטוחה שהבין. ״אני בדיוק במעבר,״ אמר, ״קודם גרתי במושב בחוף הכרמל. אנחנו עומדים לעבור לחיפה.״ רציתי להגיד: כן, אבל איפה בחיפה? ורציתי לשאול אם אפשר לכתוב לו מכתב. שתקתי. שיחשבו שבאמת רציתי להצחיק. עפרה אמרה: ״אולי עוד מישהי רוצה לשאול?״ אף אחת לא הצביעה. יונה משך בכתפיו וחייך. ואז עפרה ניסתה שוב: ״מי קראה את הספר גבעות החול?״ עכשיו יונה זז באי–נוחות. הוא בחש בשערו. שתי אצבעות הורמו. אני לא הצבעתי אף על פי שקראתי.

אם הייתי יכולה הייתי מעיפה מחדר הכיתה את עפרה ואת כל הבנות ומשאירה רק את עדנה ואת דבורה. הייתי שואלת אם הוא כותב בעט או בעיפרון או במכונת כתיבה, ואם הוא מעשן כשהוא כותב, ואם הוא קם מוקדם בבוקר או כותב בשעות הלילה המאוחרות. ומה קרה עם השירים שכתב ואם שמר את המכתבים שכתב לדניאל ואם יפרסם אותם פעם, ומה שם הספר השלישי שלו ומה יהיה הספר הבא, והכי חשוב ודחוף כרגע: מהי הכתובת שלו בחיפה? הצלצול גאל אותי.

נשארתי עומדת במסדרון, והבטתי בו מתרחק בצעדים גדולים.