פלאפל

מבוא
תל־אביב, דצמבר 2015

הגעתי לסדנת הכתיבה לאחר חיפוש אינטנסיבי באינטרנט. רבים מחבריי שהשתחררו בגיל צעיר הקימו משרד ייעוץ ביטחוני.

“תוכל לנצל את ניסיונך ולייעץ להרבה צבאות, הגיע הזמן שתעשה לביתך, אוֹרִי”, אמרה לי נאווה, בת זוגי, כשלחצה עליי לפרוש מצה”ל. “יש בזה מלאן כסף”, הוסיפה.

“אני דווקא רוצה לעשות משהו בשביל הנשמה”, השבתי.

ניסיתי לענות על ציפיותיה של נאווה, אך עד מהרה התברר לי כי הלקוחות אינם עומדים אצלי בתור. קיבלתי הצעה מחברי, עוזי. הוא השתחרר ארבע שנים לפניי, והקים “עסק משגשג”, לדבריו, לנסוע לפפואה לייעץ לשר ההגנה. סירבתי מייד, לא בשביל זה השתחררתי מהשירות. חלמתי על כתיבת רומן שינציח את סיפור חייהם הסוערים של הוריי, אמנון וציפי, ואת סיפורם הלא פחות סוער של סבי וסבתי, הנס ומרגריטה וויינטראוב ז”ל.

בהיתי בחלל חדר העבודה. עיניי נתקלו במגן שתלתה נאווה על הקיר, המגן שקיבלתי מהרמטכ”ל במסיבת השחרור:

לאל”ם אוֹרִי יוגב,

על העשייה וההקרבה למען ביטחון המדינה ועל הרעות.

בברכת עלה והצלח בחייך האזרחיים!

בתודה ובהוקרה,

בני גנץ, רב־אלוף,

ראש המטה הכללי

תמוז תשע”ב, יולי 2012

”חיים אזרחיים”, גיחכתי, איזה אוקסימורון.

אולי בכל זאת אכתוב את סיפור קורותיה של משפחתי.

נמנמתי בהקיץ ובהיתי במקלדת. חזיונות ומחשבות התערבלו בראשי. חשבתי על אבא שנפרד ממני בטפיחת כתף גברית בטרם יצא לשליחות בבון.

“תשמור על עצמך, גבר”, אמר וטפח על גבי.

חשבתי על אימא, כשעמדה לידו ולא הצליחה להסתיר את דמעותיה. נזכרתי באותו לילה במוצב בלבנון, ובשיחה עם אימא שנותקה בגלל ההפגזה. זיעה קרה זחלה במורד גבי. אני אשם באסון שקרה להם. לוּ לא הייתי מטלפן לאימא היא לא הייתה מכריחה את אבא לעלות על המטוס ולוודא שאני בריא ושלם. חשבתי על המלודרמה של אבא ואימא – על גירושיהם, על הרומן של אבי עם הפיזיותרפיסטית בבית לוינשטיין, על הולדתו של אחי החורג אלחנן, על בריחת מעיין מאבא ומאחי, ועל אימא שסלחה ושבה אל אבא.

על מה לכתוב, וכיצד?

אולי אכתוב בכל זאת את סיפור חיי, החל מהזיכרון הראשון שלי ממלחמת יום הכיפורים, דרך מסלול השירות שלי בתותחנים, סיפור פציעתי במלחמת לבנון השנייה והזוגיות שלי עם נאווה.

על מה לכתוב?

אולי אשוב ליומן שנתנה לי סבתא לבר מצווה, ואשפץ אותו. נזכרתי במחברת שסבתא קנתה לאחר מותו של סבא הנס. לשמחתי הרבה מצאתי אותה, כתובה בעיפרון, ושרידי נסורת שהותיר המחדד נשרו מהדפים.

מלמטה שמעתי את המים זורמים במקלחת, ואת נאווה מפזמת, כדרכה.

“כבר קמת?” צעקה מהמקלחת: “שכחת שאתה יכול לישון קצת יותר? מה אתה בכלל עושה עכשיו – משחק בלהיות סופר, אה?”

סגרתי את הדלת, פתחתי את הלפטופ והתחלתי להקליד. התלבטתי איך להתחיל. התייעצתי עם המנחה שלי בסדנת הכתיבה, והיא ייעצה לי לנסות כמה גישות – לבנות סיטואציות שבהן סבא או סבתא, אבא או אימא מספרים לי על אירוע כלשהו; להיות זבוב על הקיר ולהקשיב לדיאלוגים בין הגיבורים ועוד כהנה וכהנה עצות. אחרי כמה ניסיונות וּטְעִיוֹת החלטתי לכתוב את סיפור משפחתנו, שלושה דורות – השואה, התקומה והדור העכשווי.

נשמתי נשימה עמוקה, והתחלתי להקליד את סיפורם של סבא הנס ושל סבתא מרגריטה, וויינטראוב.

דור
השואה

הקדמה – זכרון יעקב, יולי 1915

“נמאס לי”, צעקה אימא של מרגריטה על אביה, כשחזר הביתה מאובק כולו ונכנס למקלחת.

היא לא הצליחה להסתגל לפלשתינה מאז עלייתם, חמש עשרה שנים קודם לכן. תמיד רצתה לחזור לְבְּרֵמֶּן, שם נולדה וגדלה.

“ששש...” אמר אבא של מרגריטה בקול רך, “את עוד תעירי את הילדה”.

הוא התיישב על דופן האמבטיה, נזהר לא להישרט מהחרסינה השבורה, וחלץ את נעליו.

“עכשיו אתה דואג לה פתאום? איפה אתה כשהילדה חולה? כשצריך ללכת לדבר עם המורה? אתה והמחתרת שלך, מה אתה רוצה? שהטורקים יבואו אלינו הביתה לחפש את אהרונסון?”

האבא החריש.

מרגריטה לא הבינה דבר. היא התיישבה על מיטתה וחיבקה את הדובי שלה. היא ידעה שאבא נעלם לפעמים לשבועות, וכשהוא חוזר הוא תמיד מחבק אותה ומביא לה שוקולד או צעצוע עטוף בצלופן. מרגריטה עצובה כשאימא צועקת על אבא.

לפתע נשמעו דפיקות עזות על הדלת. מרגריטה התחלחלה.

“פתחו את הדלת,! kapıyı aç“, קול מתכתי בקע מרמקול.

“kapıyı aç, he is not here, הוא לא בבית”, אימא של מרגריטה צעקה.

היא נכנסה לחדרה של מרגריטה, הניחה את אצבעה על שפתיה ולחשה:

“ששש... מֶגִּי שלי”.

היא הרימה את מרגריטה מהמיטה, חיבקה אותה ולחשה:

“ששש... אף מילה, אפרוח שלי”.

מהכניסה נשמעה חבטה אדירה. דלת הכניסה נפרצה בבעיטה עזה, ובעקבות זאת שמעה המולה של דלתות נפתחות ונסגרות.

“pencereden kaçtı, הוא ברח דרך החלון”, צעק קצין טורקי.

מרגריטה שמעה צרור יריות וחבטה עמומה ברחוב למטה.

למוחרת היו בבית הרבה חברים וחברות, דודים ודודות. כולם נישקו את אימא ואמרו: “שלא תדעו עוד צער”. מאז לא ראתה את אבא. מדי פעם העיפה מרגריטה מבט לתמונה שלו שהייתה מוצבת על המזנון. אבא תמיד חייך אליה. היא לא תתחתן אף פעם, ובעיקר לא עם חייל, החליטה שוב ושוב.

שש שנים אחרי הסכם ורסאי קיבלה מרגריטה מלגת לימודים מקרן הברון רוטשילד, וטסה לפרייבורג ללמוד מוזיקה במגמת פסנתר, וגם פילוסופיה אצל פרופסור הָיְידִיגֶר.

פרייבורג, 1934

ריח הקפה שטחנה מרגריטה וויינטראוב במטחנת העץ מילא את חלל האוויר.

“אני כבר בא”, קרא הַנְס מחדר האמבט.

“אל תמהר, יש עוד שלוש דקות עד שהביצה תהיה רכה”.

הנס הקפיד מאוד על רַכּוּת הביצה – שלוש דקות מנקודת הרתיחה, לא פחות ולא יותר. הוא טבל את המברשת בקערת הקצף, וסיבן היטב את פניו. תמיד הקפיד על גילוח חלק. הוא נטל את התער עם ידית השנהב, ונאבק בזיפים העיקשים שמתחת לאפו. באותו יום היה עליו להיראות יפה במיוחד. פרופסור קרוּמְהוֹלְץ, רקטור האוניברסיטה של פרייבורג, זימן אותו לשיחה בשעה עשר.

הנס התקשה להירדם בלילה. לא היה לו ספק שהפרופסור יבשר לו שקיבל קביעות. המחקר האחרון שלו על רעלת היריון זכה לתשבחות רבות. העורך של “ברלין מדיצינעשע צייטשריפט” כתב לו שמאמרו הכה הדים, וכי הוא מצפה לקבל זכות ראשונים לפרסום מחקריו החשובים הבאים.

“הנס שלי, מה קרה? הביצה מתקררת”, קראה מרגריטה.

הוא התעשת ונחפז לסיים את התגלחת, שטף את פניו ולבש את חלוק הרחצה שמרגריטה נתנה לו ביום הולדתו.

“נחתכת, מסכן שלי”, אמרה בעודה מגניבה לו נשיקה ומקנחת את פניו במגבת המטבח.

הנס התיישב, לגם מהקפה וקטם את ראש הביצה, כפי שנהג לעשות מדי בוקר. לצד צלחתו מצא את “פְרַיְיבּוּרְגֶר בְּלַאט", היומון של פרייבורג. “המרשל הינדנבורג מת”, זעקה הכותרת. “הקנצלר אדולף היטלר הוא מהיום הפיהרר. יש לו סמכויות של נשיא, קנצלר ומפקד עליון של הצבא. הייל היטלר!”

מרגריטה רכנה מעל כתפו של הנס.

“איום ונורא”, אמרה, “מה יהיה?”

“אל תדאגי”, הנס חייך, “זו אפיזודה חולפת. עזבי שטויות, מֶגִי. מה שחשוב הוא השיחה שלי עם הרקטור. החל מהצוהריים תוכלי לקרוא לי הֶער פרופסור, ראש הקתדרה לגינקולוגיה ומיילדות הצעיר ביותר בתולדות האוניברסיטה. אני סקרן לדעת מה יגידו הקולגות שלי. הם לא מפסיקים ללכלך עליי מאחורי הגב, ומהיום יתפוצצו מקנאה”.

“אבל אנחנו יהודים”, אמרה מרגריטה ונאנחה.

“זו רק פרופגנדה זולה. כולם יודעים שאני הרופא הכי טוב במחלקה”, השיב הנס.

מרגריטה תלתה בו עיניים עצובות, ואחרי שתיקה קצרה אמרה:

“אחזיק לך אצבעות. תרצה עוד?”

היא לא חיכתה לתשובתו, ומזגה לספל המעוטר בפס זהב דקיק קפה מהביל מקנקן החרסינה. הנס לא חש שידיה רעדו קמעה.

~~~

“בוקר טוב וויינטראוב. כנס וסגור במטותא ממך את הדלת”, אמר הפרופסור קרוּמְהוֹלְץ, והחווה לכיוון ספת העור שבלשכתו. “סיגר?” שאל.

“לא תודה”, השיב הנס.

הוא התיישב בדחילו על קצה הספה, מתוח ודרוך. הפרופסור התיישב על הכורסה מול הנס, ונשף ענן עשן תכלכל. הנס הבחין בנייר שקרומהולץ החזיק.

“תודה שהתפנית לבוא בהתראה כה קצרה, וויינטראוב”, אמר הפרופסור. “אתה ודאי סקרן מדוע זימנתיך היום”.

הנס לא יכול היה להסתיר את החיוך שפשט על פניו.

“אני יכול לנחש הער פרופסור”, אמר, “ואני רוצה להודות לך מקרב לב”.

קרוּמְהוֹלְץ קימט את מצחו.

“ואתה מקבל זאת בשמחה?”

“אני מבטיח לא לאכזב אותך. המחלקה לגינקולוגיה ומיילדות תהיה המובילה בגרמניה תוך שנה”, השיב הנס.

קרוּמְהוֹלְץ נאנח.

“אני חושש שיש פה אי־הבנה”.

הוא שם את משקפי חוטמו וקרא מהנייר שבידיו:

אל: הרקטור, אוניברסיטת פרייבורג

מאת: הרייך מיניסטר, משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם

הנדון: טוהר הגזע

בתוקף סמכותי על פי סעיף 3 של החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, עליך להודיע לאלתר לבני דת משה הרשומים להלן: וויינטראוב, קאהן, גולדברג וקירשנבאום, כי עליהם לעזוב עד סוף השבוע את האוניברסיטה. את מקומם יש למלא בחוקרים או מדענים ממוצא ארי טהור. עליך לדווח ביצוע לא יאוחר מיום 7 באוגוסט, שעה 22:00.

הייל היטלר!

על החתום: י' גבלס, רייך מיניסטר

ברלין, 5 באוגוסט 1934

 
“צר לי”, אמר קרומהולץ, “אך ודאי תבין כאזרח גרמני כי עלינו לציית להוראות. תודה עבור תרומתך לאוניברסיטה. הרשה לי לאחל לך הצלחה בעתיד”.

הפרופסור קם וחזר לכיסאו ללא אומר נוסף, הרים את הטלפון שעל שולחנו ואמר למזכירתו:

“מתילדה, אנא לווי את וויינטראוב לדלת, והכניסי אליי את קאהן”.

המזכירה אחזה בזרועו של הנס בעדינות. ראשו הסתחרר. דמעות זלגו מעיניו, ונמהלו בזיעה שניגרה מפניו. רגליו כשלו.

“אני מציעה שתשב, הער דוקטור וויינטראוב”, אמרה והוליכה אותו לספסל במסדרון.

סטודנטים ומרצים התבוננו בו בהשתאות כאשר חלפו על פניו, חלקם ברחמים ואחרים בבוז.

הנס לא ראה דבר. בראשו התחוללה מערבולת. תמונות מהעבר התערבלו בראשו – הטקס שבו קיבל את הדוקטורט בהצטיינות, נישואיו עם מרגריטה ולידתה של רֶנָטֶה; משם עברה מחשבתו לשישיית המיתרים מאת ברהמס שאותה ניגן ככינור שני, ובעיני רוחו ראה את מרגריטה הענוגה שלו פורטת על הפסנתר. עוד דימה בעיני רוחו את אביו מוריס – גיבור מלחמת העולם הראשונה במדי מיור בצבא הקייזר, עונד בגאווה את צלב הברזל. ובמעבר חד, נזכר בצווחות של אדולף היטלר ברדיו, ובפרופסור קרומהולץ, בעשן התכלכל ובדבריו: “צר לי, צר לי... התרצה סיגר?”

“קח תשתה, הער דּוֹקְטוֹר וויינטראובּ".

קולה של המזכירה החזירו למציאות. ביד רועדת נטל הנס את הכוס מידה.

“תודה”, מלמל.

הוא ניסה ללגום, אך הכוס נשמטה מידיו והתנפצה. רסיסי התה החם שניתזו עליו החזירו אותו למציאות.

“סליחה”.

“זה בסדר, הער דוקטור”, השיבה המזכירה והביטה בו בחמלה.

עולמו חרב. מה יגיד למרגריטה? מה יעשה? בפרייבורג לא יוכלו להישאר. עליו לעזוב את האוניברסיטה עד סוף השבוע, וזה כולל את דירתם שבמעונות הסגל. איפה יגורו? ממה יתפרנסו? דקות ארוכות חלפו עד שנשימתו חזרה לקצב פחות או יותר סדיר. הנס הזדקף, קם מתנדנד ורגליו נשאוהו בקושי לדירתו.

כאשר נכנס הביתה ראה את אשתו, ובידיה רֶנָטֶה, התינוקת היפהפייה שלהם.

“מה קרה, הָנְסְיֶין שלי?" שאלה, “מישהו אחר קיבל את המשרה?”

הנס מחה דמעה, ונתן נשיקות לחות על לחייהן של מרגריטה ושל בִּתָּם המתוקה.

“אנחנו צריכים לארוז, אנחנו לא רצויים כאן יותר. הַחֲזִיר היהיר עוד הציע לי סיגר".

“לא בא בחשבון”, פלטה בהתרגשות. “פרופסור הָיְידִיגֶר מצפה לעבודת הגמר שלי, ובכלל – בשבוע הבא יש לי רסיטל”.

“אין לנו זמן. לא אוכל להראות את הפרצוף שלי בקמפוס. אני מציע שנארוז עוד היום, וניסע לבית החולים היהודי בברלין. את זוכרת שהם חיזרו אחריי והציעו לי משרת סגן מנהל מחלקת נשים ויולדות שם?”

פניה של מרגריטה קדרו.

“מה אעשה בברלין?” שאלה בקול רועד.

“תוכלי ללמד פסנתר. מהר מאוד תנגני קונצרטים ברדיו ברלין. ובכלל, בבית החולים יש פעוטון שיתאים לקטנה. אני בטוח שבאוניברסיטת ברלין ישמחו לקבל תלמידה של הָיְידִיגֶר”.

“אבל... אולי...” דמעות זלגו מעיניה. “מסכנה רֶנָטֶה הקטנה שלנו, עוד לא בת שנתיים וכבר סביבה חדשה”.

הנס חיבק אותה ללא אומר.

“הכול יהיה בסדר, יקירתי”.

מרגריטה שפתה קומקום קפה. היא התקשתה לעכל את הבשורה המרה, אף שבסתר ליבה הבינה זה זמן רב שיש להם בעיה בגלל היותם יהודים.

“ואיפה נגור?” שאלה.

“בבית החולים יש מגורי סגל נאים, ועד שניקלט שם אני בטוח שדודה הֶרְטָה תשמח לארח אותנו. היא תמיד התפעלה מהנגינה שלך”.

עוד באותו אחר הצוהריים הביא הנס קרטונים מספריית האוניברסיטה, ולקראת ערב החלו לארוז. הספרים הרבים והתווים מילאו את מרבית הארגזים. מדי פעם דפדפו וקראו, אך במהרה התעשתו והמשיכו במלאכת האריזה. כלי האוכל וכלי הכסף מילאו שני ארגזים. את בגדיהם ואת בגדי התינוקת הצליחו לארוז בשלוש מזוודות.

למוחרת הזמין הנס את “שמיץ ובניו – מובילים”, ושלח את כל רכושם לכתובתה של דודה הֶרְטָה, אחות אימה של מרגריטה, בברלין. בזמן שהמשאית התרחקה התחלחל הנס. הם שכחו לטלפן ולקבל את הסכמתה של הדודה, קרובת המשפחה היחידה שלהם בברלין. הֶרְטָה פוֹן לוֹטֶן הייתה פסנתרנית מפורסמת בכל אירופה. הנס לא ידע אם היא במסע הופעות או בבית.

“מגי”, קרא בקול, “את מוכרחה לדבר עם דודה הֶרְטָה, שתסכים לארח אותנו”. לא הייתה תשובה. “מגי, את שומעת? איפה את?”

דמעות שטפו את עיניה. היא יצאה מדלת המטבח ושוטטה בקמפוס הירוק ללא מטרה. כששמה לב שהיא מול מעונו של מרטין הָיְידִיגֶר, משכה ביד רועדת במצילה. הָיְידִיגֶר פתח את הדלת לבוש בחלוק בית.

“פראו וויינטראוב”, אמר, “איזו הפתעה”.

“הנס פּוּטַר, אנחנו עוברים מחר לברלין”, אמרה בקול רועד, “אני עוזבת הכול”.

הָיְידִיגֶר לא נראה מופתע. הוא חיבק אותה בחום.

“אל דאגה, יקירתי, הימים הרעים יחלפו. אין לי ספק שעוד נשוב וניפגש, פראו וויינטראוב היקרה. זכרי שהכול זמני וחולף, ומצפים לנו ימים טובים יותר. תוכלי להמשיך את עבודתך בנושא ‘השפעת ניטשה על ווגנר’ גם כשתהיי בברלין. תשלחי לי אותה בדואר. תמיד אשמח להיות איתך בקשר”.

ליבה פעם בחוזקה. היא הסמיקה כשהָיְידִיגֶר חיבק אותה שוב.

לימים, בשנת 1961 כשהתנהל משפט אייכמן בירושלים, קראה מרגריטה בעיתון שחברתה בחוג ללימודי הפילוסופיה, חנה ארנדט, מסקרת את המשפט עבור “הניו יורקר”. מרגריטה נזכרה אז בחיבוק, וחשה לרגע כנערה בת שבע עשרה. היא חייכה כשנזכרה כי הייתה מאוהבת בו, ככל הסטודנטיות שלו. היא קינאה בחנה ארנדט, שכן הכול ידעו שהיא אהובתו. לעיתים חשבה אז שלוּ לא הייתה נשואה להנס, הייתה עושה הכול כדי לזכות בליבו. היא התחלחלה כשנודע לה בתום המלחמה כי הָיְידִיגֶר הצטרף למפלגה הנציונאל סוציאליסטית כבר ב־1933.

מרגריטה השתחררה מחיבוקו של היידיגר, אמרה בחופזה “Auf wiedersehen, להתראות“, ומיהרה לדירתם.

בינתיים, הנס ניסה להתקשר להֶרְטָה. רק לאחר שעתיים המתנה, ובסיוע מרכזנית האוניברסיטה שאותה יילד שנה קודם לכן, הצליח הַנְס ליצור איתה קשר.

“מובן מאליו, איזו שאלה? בשמחה”, אמרה הרטה, אך הנס חש מצליל קולה שלא התלהבה.

כעבור יומיים יצאו למסע ברכבת לברלין. הנסיעה עברה ללא תקלות. המשפחה הצעירה לא עוררה תשומת לב. שכנתם לתא במחלקה השנייה שיחקה עם רֶנָטֶה הקטנה.

“בת כמה הבת היפהפייה?” שאלה.

“אני בת שנתיים וחצי”, צחקקה, “ובת כמה את?”

“אני זקנה”, השיבה שכנתם בחיוך. “איך קוראים לך?”

“רֶנָטֶה”.

“מה את אוהבת לעשות?”

“לשחק עם רודולף”.

“מי זה רודולף, אחיך?”

“חחח”, צחקה רֶנָטֶה, וקולה פעמונים, “רודולף זה הדובי שלי”.