האחות השנייה

חלק 1

יום רביעי

1. 

אחרי הרבה ניסיונות הצליחו הילדות סוף־סוף להתנדנד בקצב אחיד. הן החזיקו ידיים והתגלגלו מצחוק כשהנדנדות התעופפו לגבהים. עיני האם היו נעוצות במסך הטלפון הנייד ולכן היא החמיצה את ההצגה, אבל אליסיה, שישבה על ספסל במרחק עשרים מטרים משם, ראתה את האושר קורן מפניהן המנוזלות. שתי אחיות, מסונכרנות זו עם זו ועם העולם בתנועה סיבובית מושלמת. כמו היו גוף אחד.

בחוץ היה קר, כמה מעלות מתחת לאפס. הרגליים כמעט נרדמו לה בשלב הזה. ובכל זאת היא הפתיעה את עצמה ונשארה. היא ממש לא נהגה לצפות בילדים משחקים בגן השעשועים. לרוב היתה חוזרת מהעבודה במונית, מותרות מהסוג שהרשתה לעצמה כדי לחמוק מהמבטים שננעצו בה באוטובוס. אבל היום עשתה ברגל את שלושת הקילומטרים שהפרידו בין המשרד של רוֹאוֹ במרכז קַרלסטָד לבית בנוֹרסטרַנד.

השמש החורפית הנעימה דרבנה אותה להתיישב על ספסל באמצע הדרך. ושם היא נשארה. כפות רגליה שרבטו צורות בשלג והיא חשבה לעצמה שהיום הזה בסך הכול עבר בסדר גמור. ואם הוא בסדר, אז גם היום שלמחרת יהיה בסדר. וגם זה שאחריו.

היא חייכה לעצמה והנידה בראשה. יפה לה, לאליסיה בּיֶילקֶה, להישמע כמו ספר לעזרה עצמית.

"יש לי פיפי."

הבקשה של הילדה הצעירה יותר מבין השתיים שלפה את האם מהטלפון הנייד. לאליסיה לא היו ילדים משלה אבל היא שיערה שהיחלצות מהסרבל העבה והעמיד לגשם היא פעולה שלוקחת לא מעט זמן. ואכן האם ניעורה מיד מעיסוקיה והובילה את הילדה לכיוון ביתן העץ הלבן הצמוד לגן השעשועים, בעודה מורה לבתה הבכורה לא לזוז מהמקום. הילדה הניפה את רגליה באוויר אבל לא ממש התאמצה לצבור תנופה. לא היה כיף להתנדנד לבד.

אליסיה נזכרה בשיחה שניהלה עם אחותה לפני קצת יותר מחודש. זה היה ביום ראשון השלישי לתקופת הציפייה ולפני שהשלג הראשון ירד. באותה שיחה היא שמה את הקלפים על השולחן והסבירה מדוע אין ברירה אלא לדחות את ההשקה של רואו בגרמניה. פלטפורמת ההיכרויות שייסדו שתי האחיות כבר מזמן לא היתה תחביב שניתן לנהל ממעונות הסטודנטים. כמפתחת הראשית נזקקה אליסיה למרחב ולזמן כדי לעבוד, והמצב נעשה בלתי נסבל. היא עבדה ארבע־עשרה שעות ביממה ובלילות חלמה על קודים. סטלה כרכה סביבה את זרועה והקשיבה. היא היתה טובה בזה, אחותה, תמיד ידעה מתי לדבר ומתי עדיף לשתוק. היא הבטיחה לדחות את ההשקה בשישה חודשים. הבריאות קודמת לכול.

אליסיה זכרה את ההקלה שחשה לאחר מכן. זה זמן רב שהיא לא ישנה לילה רצוף. חג המולד הגיע ועבר והיא בקושי הרגישה בו, מכורבלת מתחת לשמיכה במיטה.

היא הסתכלה על הילדה בנדנדה. היא הגבירה את הקצב. צמיג הגומי שעליו ישבה התעופף באלכסון ולבסוף התנגש בעמודי הברזל. הילדה הצנומה נפלה ממנו ונחתה בשלג. אליסיה מיהרה אליה והשתופפה. בעדינות היא העמידה את הילדה על רגליה.

"את בסדר?" היא שאלה.

הפנים הוורודות של הילדה נלחמו בבכי כשאליסיה שמעה צעדים מאחור. כשהסתובבה ראתה את האמא מתקרבת. היא כנראה ראתה מה קרה ומיהרה חזרה מביתן העץ. מבטיהן הצטלבו ואליסיה קלטה את הרתיעה של האישה שמולה.

"בואי נלך הביתה," היא אמרה לבתה.

"היא נפלה מהנדנדה אבל נחתה יפה. אני חושבת שהיא בעיקר נבהלה," התרוממה אליסיה על רגליה.

האישה לא ענתה. רק המשיכה לנעוץ מבטים.

"אנחנו הולכות עכשיו," הצליחה לומר לבסוף.

"רק רציתי לעזור לה."

"תודה, אבל אנחנו מסתדרות."

עיניה של האם סירבו להרפות מפניה. אליסיה היתה מורגלת בתגובה הזאת, תערובת של היקסמות וגועל. לרוב היא פשוט התנערה מהמבטים. אבל הכלבה הזאת הגזימה לגמרי. אליסיה בסך הכול רצתה לעזור לבתה ובתמורה היא זוכה ליחס של מצורעת.

"אם את רוצה להמשיך ולנעוץ מבטים במפלצת אז תקני כרטיס," אמרה בפסקנות והושיטה את כף ידה לעבר האישה.

2.

הלהבה מנר השעווה נרעדה כשהמלצרית חלפה על פניו. ג'ון עקב אחריה במבטו, ראה אותה נחפזת הלאה בין השולחנות לירכתי המסעדה. שלושה גברים ואישה, כולם לבושים בבגדי משרד. הוא קטלג אותם כחבורה שבאה לשתות משהו אחרי העבודה, אבל לא היה יכול להיות בטוח לגמרי. וזאת היתה הבעיה. הוא כבר לא היה יכול להיות בטוח בדבר.

מוזיקת סלסה קלילה בקעה מהרמקולים. אותה רשימת השמעה כמו תמיד. המוזיקה של מסעדת המספנה היתה צפויה כמו התפריט: מנות טאפאס ספרדיות ויינות מריוחה. בדרך כלל הוא הרגיש בבית כאן, בין שולחנות העץ הכבדים והנברשות. המסעדה שכנה במרחק מטרים ספורים מדירתו והוא פקד אותה פעמים אחדות בשבוע. אבל הערב הוא השכיל לעמוד על המשמר. הסצנה היתה עלולה להשתנות בכל רגע ועליו להיות דרוך ומוכן.

"אלוהים, חם פה בפנים. אני חשבתי שהפינים הם אלה שאוהבים סאונות."

הצחוק מצדו השני של השולחן גבר על המוזיקה. הקול הרועם והמקרקר היה סימן ההיכר העיקרי של טרבור. ג'ון היה מזהה את הצחוק הזה בעיניים עצומות גם בתוך ים של אנשים צוחקים.

החבר התיר את רוכסן המעיל. כשידו האחת נעלמה מאחורי הבד העבה היטיב ג'ון את האחיזה בנשק שהסתיר מתחת לשולחן. באטיות קירב את האצבע המורה להדק. אם הוא יירה, הקליע יפגע בבטנו התחתונה של טרבור.

"אבל מה אני יודע, אולי סאונה זה דבר פופולרי גם בשוודיה," המשיך טרבור.

הוא פשט את מעילו ותלה אותו על גב הכיסא. שתי ידיו היו שוב גלויות וג'ון נשם לרווחה. עד אתמול בערב היה משוכנע שחברו הטוב מת. הוא התקשה להאמין שהוא באמת יושב מולו במסעדת המספנה.

ג'ון המהם משהו בתגובה והמשיך לתור אחר אויבים סמויים בחלל. בעל המקום ידע שהוא שוטר ואפשר לו, בלי לשאול שאלות, להעיף מבט ברשימת האורחים שהזמינו מקום הערב. הזוג ליד החלון והמשפחה עם עגלת הילדים הזמינו שולחן מבעוד מועד, כך שאותם היה יכול לשלול. לעומת זאת, על האיש עם הכתפיים הרחבות שישב בשולחן מצד שמאל הוא הרגיש צורך לפקח. הוא הזמין שולחן מוקדם יותר היום, וזה היה נכון גם לגבי החברים מהמשרד שהיו בעיצומה של הזמנה מהמלצרית.

ג'ון הפנה את מבטו לבר. שם עמדו שניים מהאורחים הקבועים, שאותם נהג לברך לשלום, אבל גם אדם לא מוכר. או ליתר דיוק, עורף. השיער הכסוף היה אסוף בזנב סוס והאיש לגם בירה היישר מבקבוק.

"אני לא מאמין שאנחנו נפגשים שוב. אתה לא מבין כמה זה משמעותי עבורי," אמר טרבור בהבעה כנה של הכרת תודה.

ג'ון אילץ את עצמו לחייך וניסה לקבוע אם חברו השיל ממשקלו. החליפה היתה רפויה יותר והחולצה לא נמתחה על בית החזה. או שטרבור רזה או שהבגדים היו גדולים במידה או שתיים כדי לייצר את הרושם הזה.

חברו הספיג את הזיעה ממצחו במפית ובאותה תנועה הסיר את כובע הצמר. ג'ון נבהל כשראה את הקרחת הבוהקת. לפני ארבעה חודשים הראש שלו היה מכוסה שיער עבות ומקורזל.

"אל תיראה מופתע כל כך," אמר טרבור. "לְמה ציפית?"

ג'ון השפיל מבט לשולחן.

"האמת היא שאני לא יודע," מלמל.

ההתנהגות של חברו היתה מוכרת ועם זאת זרה. הוא זיהה את קול הבס, את הצחוק ואת תנועות הידיים הגדולות. אבל הוא גם הבחין במשהו מאולץ אצל טרבור. באופן התיאטרלי שבו הוריד את כובע הצמר, כאילו ניסה לייצר את האפקט המרבי מראשו הקירח.

ג'ון הזכיר לעצמו שהדבר היחיד שצריך כדי לייצר רושם של תופעת לוואי של כימותרפיה הוא קצף וסכין גילוח. הוא חייב להמשיך ולצאת מנקודת הנחה שטרבור הוא פיתיון שנשלח להפיל אותו בפח. ואם הציידים מסתתרים במסעדה אז הוא לפחות נהנה מיתרון המגרש הביתי. הדלת המסתובבת למטבח היתה במרחק צעדים ספורים ומאחורי עמדות העבודה של השפים היתה דרך מילוט לרחוב. המכונית של ג'ון חנתה שם, מועמסת בכל מה שיזדקק לו בחיים במנוסה.

"מה שלומך?" שאל טרבור.

החבר חייך אליו מעל הנרות המרצדים.

כשג'ון לא ענה הוא אמר:

"נו, ספר לי מה הבעיה. ואם אתה מחזיק אקדח מתחת לשולחן אתה יכול להניח אותו בצד."