אלוהים בחדר האוכל

מנוחת צהריים.

התריסים סגורים.

אסור לצאת.

גם לא לשירותים.

צריך לסובב את הראש אל הקיר ולישון.

אבל אני אף פעם לא נרדמת.

מחכה שהזמן יעבור.

שצבי, אבא של לימור, יכריז כבר שאפשר לקום ותתחיל "ההקמה".

אז נאכל לחם עם ריבה ונשתה קקאו, נשחק קצת בחצר,

ובדיוק בארבע נלך לחדר ההורים.

צבי קורא את עיתון "על המשמר", שתמיד מקופל אצלו בכיס.

"אני יכולה לבוא אלייך?" שואלת גלית בלחישה.

"כן", גם אני לוחשת.

היא נכנסת למיטה שלי ובשקט בשקט אנחנו משחקות מתחת לשמיכה.

עכשיו תורי להיות החתול.

היא מלטפת לי את הגב.

זה כל כך נעים.

הידיים שלה חמות מתחת לגופייה.

עכשיו תורה.

אבל צבי בדיוק מכריז על סיום המנוחה.

צריך לקום.

*

גלעד, מלך הגן, אמר היום שהוא מתחתן אתי.

אני המלכה.

כולם מביאים ונותנים לי כל מה שאני מבקשת.

אני מצווה עליהם רק דברים נעימים כדי שישאירו אותי להיות מלכה

תמיד.

מיכל סירקה אותי כל כך יפה,

ונועה נתנה לי את הסרט הוורוד שקיבלה מהדודים מאמריקה

שבאו אליהם בשבת — אבל לא למתנה.

רמי הניח עלי וילון שמצאנו בחצר הגרוטאות מאחורי הגן,

וכשהלכתי עם הגלימה הדס ולימור החזיקו בשני הצדדים כדי שלא תתלכלך.

גלעד פוסע לצדי ואנחנו מתיישבים יחד על הקוביות שסודרו במיוחד למעננו.

פתאום אני רואה הסתודדות.

משהו קורה.

גלעד מצווה לספר לו במה העניין.

עידית אומרת שאין דבר כזה שהמלך בוחר לעצמו את המלכה,

ושכולם צריכים לבחור בה כמו בשיחת החברים בקיבוץ.

גלעד לא מתעקש.

עכשיו עידית יושבת לצדו על הקוביות.

*

יש לנו כלוב תרנגולות בחצר.

הוא ריק כבר המון זמן אבל עדיין נשארו בו הריח של התרנגולות וקצת נוצות.

גלעד אומר לכרמית שאם היא תיכנס לכלוב, הוא ייתן לה את החלווה שנקבל ביום שישי.

אני שונאת חלווה.

היא נכנסת.

גלעד וניר סוגרים את דלת הכלוב ונועלים אותה עם הוו.

בהתחלה היא צוחקת ומקרקרת וכולם מביאים לה לחם מארוחת ארבע שבגן,

אבל אחר כך כנראה נמאס לה והיא מבקשת לצאת.

גלעד אומר שמי שיפתח לה יכניסו אותו במקומה.

כרמית מתחילה לצרוח ולבכות, ונכנסת שוב להיסטריה כמו תמיד,

כשניר לוקח לה את הכרית מהמיטה שלה.

כשהיא היסטרית היא זורקת כסאות ואבנים, ופעם היא אפילו שברה חלון.

כשזה קורה לה אני תופסת מרחק ביטחון אבל חייבת להסתכל.

יש בזה משהו מפחיד ומגרה.

לפעמים שמעון, המחנך שלנו, יושב עליה כדי שתירגע.

בינתיים האבא שעובד "בהקמה" צועק שהשעה ארבע

והולכים לחדר ההורים.

כולם רצים יחד כדי לקחת את המעיל.

עכשיו כרמית כבר שקטה, והיא מסתכלת איך החצר מתרוקנת.

אני פוסעת לבד הביתה ונכנסת למיטה של ההורים.

היא עדיין חמה ויש בה, כמו תמיד, ריח של סיגריות ושוקולד.

אני שואפת את החום והריח המוכר ומתכרבלת בשמיכה.

הלוואי ומישהו יפתח לה את הכלוב.

*