דרך ארץ בדרך לאינסוף

הקדמה
ספר זה אינו עוסק באלוהים ספציפי או מסוים, גם לא בדת, בהיסטוריה, או בנתיב השולל בדרך זו או אחרת נתיב אחר בקיום הכלל. ספר זה עוסק בראש ובראשונה וכעיקר בהליכתנו יחד על פני האדמה. ולכן, ספר זה עוסק בכולם.

זהו אוסף מילים המחזיק מסע מרחבי, בחיבורו של האדם למקום האמיתי שבו הוא נמצא. לא רק בפן הפיזי, אלא למקום שבו הוא נמצא בפנים, בבטן, לכאב של הגדילה, לאנושיות, להישגינו כמו גם תקיעויותינו, להיותנו לפני הכול בינינו לבינינו, בשר ודם, בני אדם בדרך לחיבור והתפזרות בחלל.

כתב זה מכוון לפיתוח והיזכרות, ולו לשבריר של ענווה באשר ל"גזרה" המהממת שבהיותנו חלק מהכלל. אנו נפתחים לנכונות לפעול ולהיטיב, ואולי אף להשאיר חותם חיובי של דוגמה אישית בקיומנו הזמני ואיזה מפעל חיים שיהדהד הלאה ויהפוך את נוכחותנו לעל זמנית. או אולי פשוט ייתן לנו דחיפה להפנים כמה השפעה יש לנו בהחזקתה של נוכחותנו עם כל אדם הבא איתנו במגע, אנו משנים — והשינוי אותו אנו מלווים הוא הבחירה. הבחירה שניתנה לאדם בהיותו אדם על פני בהמה. כתב זה מחזיק תקווה לכוון אדם באשר הוא בדרך של הוויה בריאה יותר, המחזיקה יותר קבלה את האחר וכבוד למיכל המיוחד אותו אנו מכנים המציאות — המאפשר לנו מחיה. לכן, לצד קבלה ישנה גם נתינה, כי הנשמה מהדהדת לנצח, והקיום אינו מותנה בזמן, אלא בנוכחות הכוונה.

החיבור לרגש והבחירה להיות קשוב למתרחש בעולם הפנימי, הנמצא בפנים, בתוך כל אחד ואחת, הוא מתנה שלא תסולא בפז. להרגיש את עצמנו זזים בחלל ולחוש אחרים נעים סביבך, איתך. אך החיבור הזה הוא בחירה, כניעה מסוימת לאמת החיים אם נרצה להתייחס לזה כך.

מה קורה כשאני חולק עם מישהו את המרחב? ליבי נפתח? האם האחר מקל עליי את נוכחותי? מחבר? מנתק? מעורר סלידה או כאב? ולמה? אנו רוצים ללמוד להתחבר לדרך הנכונה לנו ביותר. שהרי אין טעויות בדרך הנועדה ללמד. בחוויית המציאות מתקיימת התעוררות חזקה של אלה הדורשים את החיבור, אלה המוכנים באמת לוותר על מי שהם כרגע למען מי שהם עשויים להוות עבור הקיום — החי, הספונטניות הקוסמית של החיים, ההוויה, כוונת הטוב שבליבם. אלה המאפשרים לעצמם למות כל יום מחדש ושבים כשליחים, כתלמידים, כמורים, ונוגעים באנשים הנכונים, בזמנים הנכונים, במקומות הנכונים ובאופנים לפעמים — הדווקא פחות צפויים. זו תחושה אדירה תחושה של כיוון ותכלית בחיים.

לסבול לשווא זו כבר לא אפשרות מזמינה כשאנו מבינים יותר את התכלית שמאחורי כאבנו. אחרי שאנו נוגעים במאוויי נפשנו והסיבות לכאבנו מעט יותר — גם לברוח היא כבר לא אפשרות מזמינה, כשאנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב על אותה הטעות מכיוון אחר.

בספר זה אנו נמצא כל מיני קצוות חוטים, בהם אפשר להאחז, למשוך אלינו ולהדהד. רעיונות נוגעים וזויות חיים מורכבות בפשטות היחסית אותה אפשר לייחס לניסיון שכזה — לדון בהשראה הנובעת מהוויית חיינו. לרוב השראה זו תחזיק גם לא מעט נקודות שאינן נוחות לנו להכלה ו"מבריחות" אותנו מעצמנו למקומות מוכרים ונוחים לנו בהווייתנו — גם ואפילו כשאין התמקמויות אלה בריאות עבורנו. גם לזה אנו נרצה ללמוד לתת את תשומת ליבנו. זאת אומרת, במצבים בהם ההכלה מאתגרת אותנו ומעוררת את אינסטינקט בריחתנו מעצמנו. אנו רוצים לנשום יותר את "בריחתינו מעצמנו", מרגש שאינו מובן לנו, אך מלא בהתנגדות בעולמינו הרגשי הלא מודע. אנו רוצים לנשום את מלוא הספקטרום — עולם רגשותינו, בחופשיות המחזיקה את זכותנו — להתבגר מתוך כאבנו.

במבט רטרוספקטיבי היסטורי אנושי, כולנו חולקים את אותה המהות. לא נרצה לחדד יותר את האופן שבו אנו מתבוננים במציאות?

הרי רק אנו באמת מסוגלים למגר יותר את הסבל ולתת לעולם לפעום ביתר בהירות. ואם עסקינן בבהירות, בהחלט ניתן להגיד שהאדם הוא היצור היחיד המכיל את העדות, לחוכמה של ההוויה בקיום הטבע כגוף.

אנחנו חושבים יותר מדי מבחוץ פנימה.
מה עשוי להתקיים כשנחשוב יותר מבפנים אל החוץ?

דרך ארץ

פעולה

המבטאת

מילים

המבטאות

מחשבה

המבטאת

נפש

מונחית

נשמה

זו

היא

דרך ארץ

כהלכתה

זכה כמים

הראויים לשתייה

כולנו בבסיסנו מתנה לעולם. אך באיזה נתיב נבחר? כפי שאנו היצור היחידי המסוגל לבטא את ההבדל בין טוב לרע, אנו גם בוחרים בדרך ההתפתחות או בדרך ההכחדה. אלו פוטנציאלים הקיימים באדם ומתבטאים בכוונה, שיכולה להיות מודעת או יכולה להישאר טמונה בתת־מודע ולעבוד בנו כברירת מחדל באופן לא מודע.

למען הסדר הטוב, אנו יכולים לכוון עצמנו אל התודעה השלמה, המקבלת את הרע כשיעור בדרך ללמידתנו את פעולותינו המעניקות ביטוי לעולמנו. בנקודה שבה אנו נמצאים כרגע בחיים.

הדרך שבה נבחר תתבטא כלפי אנשים, חומר ובכלל כוונה רוחנית. האם אני מיטיב? האם אני פוגע? האם אני מוקיר תודה על היותי קיים או מבטא מחלה בעולם?

חיים מודעים מול חיים בצללים — אלו הברירות שלנו כבני אדם, אור מול חושך. אור מול חושך קודם כל אישיים — פנימיים. בחירתנו תיעשה מהמקום שבו אנו נמצאים עכשיו, אחרי שטעמנו מספיק מהעולם.

מהו קורבן ראוי כדי ללכת בדרך ההתפתחות? ויתור על סיגריה? ויתור על בשר? ויתור על רגשות? ויתור על סם? איזה מחיר יש לכל דבר עבורי ועבור נוכחותי בעולם?

המזבח הנפוץ ביותר היום הוא המסך. הוא נמצא בכל בית, וכמעט בכל כף יד. ואנו מתמסרים רגשית ומנטלית לתוכן, הרבה פעמים תוך ויתור על בחירה. לא בין ערוצים, אלא בחירה בין מידע שהולך להזין לנו את התודעה. במשהו. התוכניות שבהן אנו צופים מחביאות מסרים, כיווני מחשבה ורגש.

עלילה פרי יצירתה של דרמה אישית של אדם המעוניין למכור באופן יבש או לספק תוכן שיש בו "הזנה", טיפוח השראה כלשהי — רגשות שאנו פורקים ומביאים לידי ביטוי דרך התוכן והעלילה באופן מודע ולא מודע. רגשות שאם היינו מיישמים ביטוי קונקרטי ואוהב (יצרני) אולי היה מוביל אותנו ואת הסביבה בכיוון השינוי אותו אנו מייחלים בסביבה ובחברה.

במעמקי אישיותנו, תחת רגשותינו, ומלוא אבק דרכינו, חבויה נשמתנו.

הביטוי האלוהי הטהור של הווייתנו בעולם, משם נובעת האהבה והתקווה. עוד לפני הפחד. משם היכולת להרגיש מה נכון ומה מעצים את הרוע בעולם.

לצאת לחיפוש זה מסע, אך אני מאמין שכדי להגיע לגיל מופלג בסיפוק, בבריאות נפשית ובאהבה, זהו מסע בלתי נמנע.

לגעת בחיים זו בחירה, כי כולם בסוף מתים.
כאלה שתובעים זכות לחיות יש מעט.