12 אתגרי אמונה במאה ה-21

הקדמה

שמו המקורי של הספר היה '12 אלילים של המאה ה-21'.

כיוון שרובנו לא רוקדים סביב פסלים, נדמה לנו שעבודה זרה היא נחלת העבר. מכאן גם מגיעה המסקנה המתבקשת שהיהדות, הממשיכה להזהיר מעבודת אלילים, היא מעין סבתא נרגנת שממשיכה ללהג על איומים שחלפו מן העולם. אבל למאה ה-21 יש אלילים משלה. אלילים שנעבור גם אותם, ניבנה גם מהם.

עבודת אלילים היא עמדה נפשית של הגשמה, האלהת ערכים חלקיים וראייתם כחזות הכול. היא יכולה לקדש לא רק פסלי אבן, אלא גם את הפרסום, את התדמית, את הרייטינג או את ההישגיות. מלחמת החורמה של היהדות מתנהלת נגד כל תופעה של חלקיות וקטנוניות, במטרה לשחרר את האדם לחירותו ולאושרו הפנימי. זהו מאבק שאינו נגמר לעולם — בעייפות, בקיבעון ובחולשה.

לכל דור ודור יש התמודדויות משלו. ההתמודדות של סבינו וסבתותינו הייתה פשוטה: להישאר בחיים. יהודי שהצליח לשרוד את התופת ששלטה בעולם לפני כשבעים שנה, להקים משפחה ולהתנהל באופן נורמלי פחות או יותר — הישגים אלו כשלעצמם זיכו אותו במקום מכובד בגן עדן.

האתגרים שעמדו מול הורינו היו שונים. רובו של הדור הקודם לא התמודד מול איומים קיומיים כמו בימי הגלות, אולם הוא נאלץ לעמול קשה על מנת להישאר דתי במציאות התרבותית של ישראל במחצית השנייה של המאה ה-20. במדינה שנשלטה בידי תרבות חילונית סוציאליסטית לא היה פשוט לשמור על אורח חיים דתי, ולו במובן הבסיסי. אוכל כשר לא היה בנמצא בקלות, תשמישי קדושה עלו ממון רב (גם בגלל המצב הכלכלי שהיה אז במדינה), חלק ממקומות העבודה לא ראו בעין יפה פועלים שסירבו לעבוד בשבת, ובעיקר — היה בוז תרבותי למיעוט הדתי, עד כדי כך שהיו שנאלצו לחבוש ברחוב קסקט במקום כיפה עקב חוסר נעימות.

כל אלה אינן ההתמודדויות של אדם דתי במאה ה-21.

אף אחד מאיתנו אינו מאוים כיום מבחינה פיזית. אנו חיים במדינה חזקה ובטוחה. הקוזקים לא ישרפו את העיירה שלנו ואין חשש שהסולטן ידרוש בקשיש, לכל היותר מס הכנסה. אנו חיים בשפע כלכלי שלא היה כמוהו בתולדות העם היהודי. הקשיים שחווה הדור הקודם מבחינה דתית אף הם נחלת העבר. לרוב אין צורך להתאמץ כדי לאתר אוכל כשר, למרות תקשורת אנטי־דתית מובהקת רוב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל מגדירה את עצמה מסורתית, כיפה ואפילו כיסוי ראש נמצאים באופנה. לקנות חנוכיית כסף, לצאת לנופש בבית מלון כשר למהדרין או לשמוע פופ חסידי — אלו הן תופעות של יומיום.

מבחינה טכנית, חיים במסגרת דתית במאה ה-21 אינם דורשים מאמץ מיוחד. אדרבה, הדת מעניקה שייכות חברתית ויתרונות נוספים. כיום האתגר הוא אחר: לחוש הזדהות וחיבור עם תכני האמונה. הנחת תפילין על הזרוע ועל הראש אינה מצריכה שום מסירות נפש, והיא אפילו נראית ומצטלמת טוב; לחוש התעלות וקדושה בהנחת תפילין — זה מה שייתבע מאיתנו כשנעמוד לפני אבינו שבשמיים.

דווקא בדור שלנו עלולה להתעצב בנפש מסגרת דתית נוצצת מבחוץ וחלולה מבפנים. אישיות ששומרת על אורח חיים נכון מבחינה מעשית, אבל מבפנים היא קרועה. אפשר לקיים מצוות אבל תוך כדי להיות מוטרדים ממה שכתבו עלינו בפייסבוק; להגיע לבית הכנסת אבל לשאת עיניים בעיקר אל האיש שיושב מאחורינו ומרוויח יותר מאיתנו; ללכת עם מותגי יוקרה שאולי צנועים מבחינה הלכתית אבל מנקרי עיניים מבחינת עלותם הכספית; להתפלל שתבוא הגאולה במהרה בימינו, ומבפנים לדאוג שרק שבוע הנופש בקיץ לא יתבטל.

המשימה כיום היא פיתוח עולם אמוני המשוחרר מדמיונות, מחומרנות, משיקולי תדמית ומפחדים — גם אם יש עליהם כיפה. להיפגש עם הקדוש ברוך הוא עמוק בלב. בזה עוסק הספר שלפניכם.

אין זה ספר קואוצ'ינג, זהו ספר על אמונה בא־לוהים. הנחת המוצא היא ששורשי המתחים, הכאבים והתסכולים בחיינו מתחילים משיבושים בהכרתנו הרוחנית, ולהפך — מעבר לחיים שמחים, פעילים ואמיצים נובע באופן ישיר מתודעה רוחנית מפותחת. אלו הן התובנות שרכשנו ממסורת יהודית בת ארבעת אלפים שנה, וחלקן נמצאות בספר הזה.

במחשבה שנייה, הספר היה צריך להיקרא '12 דרכים להיפגש עם א־לוהים במאה ה-21'.

חגי לונדין

שדרות תשפ"א, 2020

במהלך השנים פגשתי מקרים ודמויות שיכולים לשמש דוגמאות לתובנות שבספר, ולכן שיבצתי אותן בכתיבה. עשיתי מאמצים גדולים כדי להיות נאמן לסיפור מצד אחד, ולשמור על דיסקרטיות מצד שני. נדמה לי שבהצלחה. מכל מקום, אין כוונת הספר לפגוע באיש, וכל המקשר בין הדוגמאות לדמויות במציאות עושה זאת על דעתו בלבד.

1. תדמית
אושר פנימי ואישור חיצוני

נתחיל בניסוי חברתי קטן. שאלו נערה ממוצעת: מי האישה העשירה ביותר בישראל כיום? ספק אם תקבלו תשובה ברורה. לאחר מכן שאלו שאלה נוספת: מי הזמרת או השחקנית הגדולה ביותר? אין ספק שתקבלו תשובה במקום (גם אם מוטעית). הניסוי האקראי הזה מוכיח את כללי המשחק החדשים: להתראות כסף, שלום פרסום ותדמית.

דפוסי החשיבה שלנו התרגלו לתפיסה שכסף ומשאבים כלכליים הם התשוקה המרכזית של בני האדם, אולם המאה ה-21 שינתה את התמונה. לא כי אנחנו פחות חומריים, חלילה, אלא מהסיבה הפשוטה שלרובנו המוחלט יש מספיק כסף. ממש כך. כמובן, כולנו מוטרדים ממחסור כספי; הכלל "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף"¹ נותר בעינו. גם רבנים ורבניות, שאינם עומדים לעת עתה בראש טבלת מקבלי השכר במשק, מוטרדים לעיתים מהשאלה כיצד לממן את טיפול האורתודנטיה של הילד. עם זאת, אם אנו מעוניינים להתמודד עם האיום הנפשי המרכזי שלנו כיום — כדאי להיות כנים עם עצמנו ולהבין היכן לרכז את המאמצים.

עם כל הפערים הכלכליים בתוך החברה פנימה ובין מדינות מפותחות למדינות עולם שלישי, אנו מצויים כיום בתקופת שפע כלכלי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה האנושית והיהודית. אפילו בתקופה של משבר כלכלי מעטים האנשים שהולכים לישון רעבים; אדרבה, הנגישות והזמינות של האוכל כיום גורמות לנו להשמנת יתר. המעמד הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר בימינו חי ברמת חיים שבעבר הייתה שמורה למלכים. ביגוד מתוחכם, טכנולוגיית־עילית, מים וחשמל ללא הגבלה, שינוע ממונע — כל אלה הם חלק ממאפייני התקופה. צריך להכיר בזה ולהודות על כך לא־לוהים. זו אחת מן הסיבות שבגללן העידן הזה מכונה בשפת היהדות 'זמן הגאולה'; העולם נגאל אט אט מהמגבלות שהעיקו עליו לאורך ההיסטוריה.

למציאות הנפלאה הזו יש גם השלכות נפשיות שעלולות להטעות. לעיתים נדמה כי האתגרים שחכמים הזהירו מפניהם לאורך הדורות איבדו מהרלוונטיות שלהם. למשל, אחד מביטויי חז"ל הידועים הוא "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר — אינו אלא מקטני אמנה".² קשה למצוא אדם בינינו, לפחות מגיל שבעים ומטה, שאי־פעם חווה דאגה שמא לא יהיה לו מה לאכול מחר. פסוק אחר מספר תהילים מלמד אותנו: "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם".³ כיום אף אחד אינו רעב ללחם, לא צדיקים ולא רשעים. המצב עלול להרדים את חוש הביקורת העצמית: הינה, אומר לעצמו האדם, התגברתי על תאוות הממון, ואני אפילו נותן מאה שקל לצדקה בחודש. פתרתי את הבעיה.

ברם, את תאוות הממון ואת החמדנות למטבעות זהב החליפה תאווה אחרת, עדינה ומורכבת הרבה יותר: הרצון להכרה חברתית, או במילים פשוטות — הרצון שיאהבו אותי. פופולריות, רייטינג, כוכבנות; אלה משאות הנפש של אדם במאה ה-21. זו התכלית שעבורה משתתפים בתוכניות ריאליטי; זו המוטיבציה של דמויות בעלות רקורד מפואר ללכת להתבזות בשדה הפוליטי; מסיבה זו אומנים מתאבדים כאשר חלפו ימי תהילתם; מכוחה אנו מעלים לאינסטוש תמונות של משפחתנו המושלמת והמחייכת, בגללה אנו מתעוררים בלילה בבהלה מחלום שבו עברנו שיימינג. מאותה סיבה אנו משקיעים מאמצים עצומים בפן האסתטי של הגוף ושל הבגדים שלנו. לכל אלה יש מכנה משותף: קיבוץ נדבות נואש ופראי כדי לקושש מעט פרוטות הערכה ותשומת־לב מהאחר.

איך הגענו למצב כזה? מדוע נדמה לאדם השבע והמוגן במאה ה-21, שסימון 'לייק' מאדם זר — שלעולם לא יפגוש פנים מול פנים — הוא זה שיגרום לו להיות מאושר? אפשר לזהות כמה שלבים מרכזיים בתהליך ההתמכרות.

נרקיסיזם
במיתולוגיה היוונית מסופר על הנער נרקיסוס, שהתאהב בבבואתו בנהר ובהה בה עד שגווע ברעב, ובמקום שבו נקבר צמח הפרח נרקיס. נרקיסוס אינו חי רק בעולם האגדות, אלא גם בנפש שלנו. בתוכנו יש מישהו שאוהב את עצמו יותר מדי. אומנם אהבה עצמית במידה הנכונה היא המפתח לבריאות הנפש, אך רבים מאיתנו מתבלבלים בין ההכרה במקומנו בעולמו של א־לוהים — מקום שאותו יש לשמור ולטפח — ובין נרקיסיזם. כדוגמת הנער שבהה בהשתקפות של עצמו כך האדם כיום בוהה בעצמו בשלל צורות: החל מבילוי של שעות ארוכות מול המראה, המשך בדיבור רווי בגוף ראשון, עבור בקיר של תעודות הוקרה מאחורי המכתבה, דרך שקיעה בקריירה האישית וכלה בצילומי סלפי בכל הזדמנות. זהו השלב הראשון בתהליך ההתמכרות.

אמון עצמי הוא חשוב וראוי כל עוד הוא במינון סביר, אבל טיפוח אובססיבי של היתרונות העצמיים הוא כבר מוגזם — גם אם היתרונות האלה קיימים בנו, וודאי אם הם לא.

התלמוד הבבלי מציג תמונת ראי הפוכה לנרקיסוס, בסיפור על נער מהדרום שהחליט להיות נזיר. כששאלו אותו לפשר החלטתו, הוא הסביר:

רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולע? העבודה (=לשון שבועה), שאגלחך לשמים!⁴

חכמי ישראל ממליצים לאדם לרסן את התלהבותו מעצמו: אנחנו חלק ממשהו גדול יותר, נהר חיים אינסופי שכל אחד ואחת מאיתנו הוא טיפה בתוכו, טיפה שחיה בפני עצמה אך אינה שוכחת את הזרם הגדול. הבעיה מתחילה כאשר הטיפה מדמיינת שהיא נהר.

אני מושלם
בשלב הבא הבעיה מתפתחת: מתברר כי המחמאות שאנו נותנים לעצמנו לא תמיד תואמות את המציאות. כעת הנרקיסיסט הפנימי שבתוכנו מצוי במלכוד — כל ההגדרה העצמית שלו בנויה על הנחת המוצא שהוא מושלם, בן של מלך ובעל כנפי רוח, אבל באמת הוא אינו מוצלח עד כדי כך. הפער בין התדמית הדמיונית המוגזמת ובין המציאות בשטח מוליד מצוקה.

מי שמסוגל לרדת מרכבת ההרים הזו בזמן ולהבין שיש לו עוד מה לשפר בחיים — ניצל; מי שלא — ממשיך בהרס העצמי. אחרי שיורים את חץ התדמית העצמית המושלמת, צריך לסמן סביבו את המטרה בכל מחיר. כך מתפתחת אידאולוגיה שלמה, שעיקרה: 'קבלו אותי כמו שאני'. אין טוב ואין רע, אין מדדים, אין מי שיכול לשפוט אותנו. אדם מפתח חסינות מוחלטת בפני ביקורת חיצונית מפני שהיא חותרת תחת יסודות קיומו. הרי אם יש עליו ביקורת משמע שהוא אינו מושלם, והמסקנה הישירה היא שבתחומים מסוימים הוא יצטרך לצאת מאזור הנוחות שלו ולהתאמץ.

הביקורת מבוססת על ההנחה שיש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, יש גודל שנמצא מחוץ לי והוא המדד לשאלה מה נכון ומה לא נכון; כלומר יש א־לוהים. כדי להציל את עצמו מהמסקנות הללו האדם שולל את כל המהלך ומאמץ מנטרות בסגנון 'ככה אני'. לעיתים הוא מוסיף: 'רק א־לוהים ישפוט אותי', כלומר רק אני אשפוט את עצמי.

אחת המילים המקודשות בתרבות הפוסט־מודרנית היא 'טבעיות'. בעולם הפוסט־מודרניזם והפוליטיקלי־קורקט, כל תופעה, ביזארית והרסנית ככל שתהיה, מוצדקת בצמד המילים 'זה טבעי'. גם התנועות הירוקות הקיצוניות נובעות מאותה תפיסה המעצימה את הטבע. היהדות אומנם מכירה במושג 'טבע', אך במשמעות של המהות הפנימית הנמצאת ביסוד כל דבר: כל אובייקט בעולם צריך לזהות את התפקיד המקורי שהועיד לו א־לוהים. אין להתבלבל בין טבע פנימי, שיש צורך במאמץ אדיר כדי לחשוף אותו, ובין גחמה יצרית שבאה בחסות הטענה 'כך נולדתי'. כיצד מבחינים בין דחף ספונטני ובין אותנטיות טבעית? לצורך כך נועדו השכל וחוש הביקורת. במאה שלנו נוטים להדחיק זאת, אבל טבע גולמי זקוק לריסון. בדיוק כשם שלא נאפשר לחיידקים להתפשט בגוף אף שזה טבעם (לא במקרה המתנגדים לחיסונים למיניהם מרימים ראש דווקא במאה ה-21), וכשם שלא ניתן לאש להשתולל ביער אף שצבען של הלהבות משתלב בטבעיות בגוון האדמדם של קרני השמש בשקיעה, כך נפש האדם זקוקה לריסון ולביקורת.

אני אוהב את עצמי

איננו מושלמים. אחת מהמלצותיו של הרמב"ן באיגרת המוסר המכוננת שכתב היא ללכת כאשר "ראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ".⁵ יש בנו הרבה טוב, אבל לא תזיק קצת ענווה. מותר ורצוי לקבל ביקורת.

כדי להינצל מהביקורת ולשמר את העולם הדמיוני שהאדם ברא לעצמו הוא נאלץ להתנתק מהמציאות ולברוא מציאות מקבילה. הרי כאשר הוא מצוי באינטראקציה עם אחרים, החיכוך דורש ממנו להתחשב בגורמים חיצוניים לו ולרסן את עצמו. ילד שמשחק כדורסל עם החברים שלו לומד מהר מאוד את הכללים: אם לא תמסור — לא ימסרו לך. מהו הפתרון שמוצא הנער הנרקיסיסט במאה ה-21? להישאר בבית מול המחשב.

בעשורים האחרונים נפוצה תופעה פסיכולוגית שזכתה לכינוי 'תסמונת פיטר פן':⁶ כדוגמת גיבור הסיפור 'פיטר פן', הילד שלא רצה לגדול, כך צעירים מגלים חוסר עניין בהיכנסות למעגל החיים הבוגרים, וממשיכים לחיות חיים נטולי אחריות ומחויבות. גם אלה שאינם מאופיינים בתסמונת הזאת נוטים פעמים רבות להסתגר בחדרם, לבלות שעות ארוכות מול האינטרנט ולפתח תלות כלכלית בהורים. הטכנולוגיות הווירטואליות משתכללות מרגע לרגע, בין השאר מפני שהן עונות על הצורך הנפשי של האדם המודרני להיות לבדו. בדידות היא אחת התכונות המאפיינות את התרבות הנוכחית. יש לזה סיבות רבות, אך שורשן הוא בפחד שנטוע עמוק בלב מהתמודדות עם החיים האמיתיים.

משפטים בסגנון 'אני לא צריך אף אחד' אינם מעידים על שלמות פנימית, לרוב, אלא על פחד מביקורת שאינו מאפשר עבודת צוות. עצלות אישית היא המשך ישיר של אותו קו: אם אני לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, אני גם לא צריך לתת דין וחשבון לעצמי. התוצאה היא שאין שאיפות ואין לאן להתקדם, וזה מתבטא בחוסר־הישגיות, פסיביות, עייפות, התנוונות.

דרישה להכרה
בשלב השלישי, לאחר שהאדם כבר שכנע את עצמו כי הוא אינו זקוק להשלמה, הוא מוצא את עצמו מוטרד פתאום. נוצר אצלו מהלך נפשי מפותל, 'הפוך על הפוך': ידוע לו שבאמת יש בו עדיין חסרונות, אבל הוא כבר הכריז שהוא שלם עם עצמו כמו שהוא. מתחת לחיוך הזחוח שלו מסתתרת כל העת ההכרה כי הוא אינו מושלם. כדי לתחזק בכל זאת את הבניין האישי המזויף שיצר, הוא צריך לשכנע את כולם — ובעיקר את עצמו — שהוא אכן מושלם. מתרחשת מול עינינו תופעה מתמיהה: אותם אנשים שמצהירים השכם והערב שלא אכפת להם מאחרים, עסוקים באובססיביות בשכנוע אחרים שלא אכפת להם מאחרים. חוד החנית של תיאטרון האבסורד, אולי, הוא קהילה שמנופפת בגאווה בדגל של חופש האדם להיות מי שהוא ללא התחשבות במוסכמות חברתיות, ועם זאת מקבצת נדבות להכרה חברתית, לעיתים קרובות גם באמצעות אלימות מילולית ותרבותית כלפי מי שמעז לא להכיר בה. אובססיה להעלאת סטטוסים ותמונות לאינסטגרם היא ביטוי נוסף למלכוד הנפשי: 'הינה עוגת יום ההולדת שאפינו בשביל הנסיכה שלנו', 'הינה אני על גבי החומה הסינית', רק תתנו לייק. הקהל מגיב בהתאם: 'מהמממייים', 'מדהייים', 'איזה יפים'. בתחתית החבית הנפשית אפשר גם לקנות לייקים או להחמיא לעצמך בתגובות, הכול בשביל לקבל חיבוק מאחרים.

הפחד הגדול ביותר של האדם הפוסט־מודרני אינו חורבן כלכלי ואפילו לא משבר בריאותי, אלא שיימינג. החרדה שמא אלפי אנשים שאינם רלוונטיים לחייו יחשבו עליו מחשבות שליליות — היא הסיוט שממנו אדם מתעורר שטוף זעה בלילות. לפחד המשתק מדעתם של אחרים יש כינוי בעולם המושגים של חז"ל: עין הרע. 'עין הרע' נתפס על פי רוב כמושג מיסטי, שלפיו אדם יכול להינזק רק מעצם היותו מושא לקנאתו (ואפילו רק למבטו) של אדם אחר. בהתאם לזה, יש הסוברים כי אמצעים כמו קמיעות ולחשים מגרשים את ההשפעה הזו. אולם 'עין הרע' היא מילת קוד של חכמי ישראל לתיאור מצב שבו אדם מודד את פעולותיו רק על פי מבטם של אחרים. זהו מצב נפשי רעוע המביא להחלטות שגויות. במצבים קיצוניים, מבט חיצוני יכול להשפיע על הנפש אף ללא מילים או מעשים — כדוגמת אדם חסר ביטחון הנכנס לחדר דחוס באנשים, ומתבלבל רק מעצם המבטים הננעצים בו. לכן הדרך המרכזית 'להינצל מעין הרע' איננה תלות בלחשים; אדרבה, היא רק מגדילה את התלות של האדם בגורמים חיצוניים ומעודדת אותו לפטור את עצמו מאחריות לחייו. הדרך להתמודד עם תלות חברתית היא בניית עולם פנימי עשיר ויציב, ביטחון עצמי אשר איננו תלוי באישור חברתי.

הצורך בהכרה אינו מאפיין רק את המישור האישי, אלא זולג גם למישור התרבותי־ציבורי. אימוץ דפוסי חשיבה, השקעות כלכליות או העדפות תרבותיות, לאו דווקא מפני שהוכחו כאיכותיים יותר אלא מפני שהם תוצרת חוץ, מוכנוּת לוותר על נכסים לאומיים בעבור כתבה אוהדת בערוץ תקשורת זר — כל אלה הם הבסיס הנפשי לזרמים פוליטיים ותרבותיים שרוחשים סביבנו. מסיבה זו פוליטיקאים שנבחרו על סמך מצע מסוים מוצאים את עצמם מועלים באמון מצביעיהם; כדי לקבל לגיטימציה תקשורתית ותרבותית הם מוכנים להתנער מערכיהם ומתפיסותיהם, ולטעון להגנתם ש'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'.

הטעות שכיחה גם אצל אנשים דתיים שמחליפים בין הפחד שלהם ממה שיחשוב עליהם החבר החילוני מהעבודה — זה השייך לתרבות השלטת — ובין המושג 'חילול השם'. זה לא אותו דבר. חילול שם שמיים הוא מושג אחר, שאינו קשור להכרה ולאישור מהחברה. דוגמה מאפיינת היא סערת כיסוי הראש משנת תשע"ט: ביום העצמאות של אותה שנה הנחתה את טקס הדלקת המשואות לינור אברג'יל, דוגמנית חילונית שחזרה בתשובה והפכה למעין 'סלבית דתית', כשעל ראשה כיסוי ראש צנוע לתפארת. שופט בדימוס כתב פוסט מחפיץ שבו לעג לכיסוי הראש של המנחה, ובעקבות זאת התחוללה סערת פייסבוק אופיינית, שכללה זעקות שוד ושבר של הציבור הדתי והמסורתי (ושל הפוליטיקאים שזקוקים לקולותיו) על הפגיעה האנושה ברגשותיו. אני מצידי פרסמתי את הפוסט הבא:

"האתגר המרכזי העומד בפני עובד השם במאה ה-21 שונה מהותית מהאתגרים שעמדו בפני אבותינו ואמותינו. אם בעבר אדם דתי היה הולך ברחוב עם קסקט במקום כיפה או מקריב מפת לחמו כדי לקיים מצוות, זהו לא המצב כעת. אף אחד מאיתנו לא מאוים כיום דתית בידי אף אחד. הקסקט כיום הוא במקרה הטוב אמצעי להסתיר קרחת וארבעת המינים עולים כמו ארוחה זוגית ב'קפה קפה'. האתגר המרכזי כיום הוא אחר — היכולת להשתחרר מהתלות החברתית, מהאובססיה למצוא חן.

הרצון להיות שייך, להרגיש שאני חלק מהרוב, לגרוף לייקים — זהו סוג של התמכרות, והיא מסוכנת כיום מבחינה רוחנית יותר מכל דבר אחר. לעיתים גם אנשים דתיים נופלים בכך. הסיבה שעבורה אנו מקיימים את מצוות השם אמורה להגיע ממקום עמוק יותר: אנו מקיימים זאת כי זו האמת שבה אנו מאמינים, בין אם החברה מקבלת זאת או לא. ההתרגשות היתרה סביב מה חושב או לא חושב מאן־דהו ביחס לכיסוי הראש ודיני הצניעות; הרצון הנואש להכרה ש'יראו דתיים על המסך'; הערצה של 'סלבים' שמקיימים מצווה זו אחרת (והערצה בכלל) — הם עצמם הפך הצניעות. הסיבה הבלעדית שאדם אמור ללכת בגללה עם כיסוי ראש היא מפני שהוא מבין שזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממנו. אחרים אהבו את זה — מצוין; לא אהבו — לא נורא. א־לוהים אוהב אותו".

רואים אותי?
השלב האחרון הוא כבר שיא העלבון. אדם מוכן לבזות עצמו בשביל טיפת תשומת לב. שידור טלוויזיה מהרחוב לעולם אינו שלם ללא הדמות מאחורי הכתב שמנופפת למצלמה, תוך כדי שיחה נרגשת בנייד: 'רואים אותי? רואים אותי?'

רואים אותי?

כדרכם של מכורים קשים, אדם יעשה הכול למען סם התדמית. במקרה הסביר יחסית, המכור ניחן בכישורים שמוערכים בעיני החברה, והוא יוכל לקבל עליהם הכרה חברתית. אבל מה יעשה מי שאין לו מה למכור? ימכור את מה שיש. אנשים מוכנים לבזות את עצמם בתוכניות ריאליטי, לפרסם תמונות חושפניות, להתערטל גופנית ורגשית בפני כולם רק כדי לזכות באשליית חשיבות. רבים מהאנשים הרשומים בספר השיאים של גינס, לדוגמה, נושאים תארים מפוקפקים כדוגמת 'האיש השמן ביותר בעולם', 'האישה שהקיפה את העולם במכסחת דשא'. גם כותב ספר זה היה אלוף התיכון שלו באכילת קרמבו (21 קרמבואים, למי שהתעניין). העיקר הוא להיות ראשון בקטגוריה כלשהי.

במקרי קצה ההתמכרות עלולה להגיע גם לאובדנות, שכן גם אם אדם מצליח לזכות בחמש דקות או בחמישים שנות תהילה — בסוף התהילה חולפת. כאן עומדות לפניו שתי אפשרויות: לסיים את חייו פיזית (בעדיפות לצילום האקט והעלאתו ליוטיוב), או להמשיך לחיות כמו צל ובעיניו מבט כבוי של 'has been'.

את התופעה הזו תמצת יהודה אטלס, בשיר שרבים מבני הדור הזה גדלים עליו מגיל קטן:

אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר
ממקומות אחרים וגם פה מהעיר,
הייתי רוצה שידעו כולם
שיש ילד אחד בעולם —
והילד הזה, והילד הזה
הילד הזה הוא אני.

אז הינה, ילד, היום יש אנשים זרים שיודעים על קיומך. האם עכשיו אתה מאושר?

גמילה
איך יוצאים מזה? גם תהליך הריפוי כולל ארבעה שלבים, ונציג אותם מהסוף להתחלה, מן הקל אל הקשה:

קודם כול, להפסיק להתבזות. אם הגעת למצב שבו אתה הליצן של החבורה, ואם את הבחורה ש'אפשר להגיד לה מה שרוצים' — זו נורת אזהרה מהבהבת. לא תשיגו את האושר בכך שכולם יצביעו עליכם לשלילה. הכלל 'כל פרסום הוא פרסום טוב' הוא משפט מטופש שהמציאו פרסומאים רודפי בצע. מודעות עצמית איננה הצד חזק אצל רודפי פרסום, ולכן הם נוטים לפספס את העובדה שהם בתפקיד של useful idiot (=אידיוט שימושי), כלומר אדם שמשמש בלא ידיעתו כלי שרת בידי אנשים בעלי אינטרסים המנוגדים לשלו. כך פוליטיקאים עילגי־שפה מתפתים לבוא לריאיון על תקן מתנגדים לנושא שעומד בקונצנזוס תרבותי, שבו ברור שידם תהיה על התחתונה, רק כדי לקבל זמן מסך. עוד נגיע בהמשך להתנזרות מפרסום בכלל, אבל השלב הראשון הוא גמילה מפרסום שלילי. אין צורך להגיב לכל דבר, אין צורך להסתער על כל מיקרופון פתוח.

בפעם הבאה שתרצו לעלות לשיר על במה למרות כישורי זמרה מוגבלים, להתקשר לתוכנית רדיו לילית ולהשיא עצות לרמטכ"ל איך לנהל את המלחמה בעזה, ללחוץ על כפתור ה'share' מתחת לתמונה חושפנית, אפילו כשתשבו מול המקלדת בבית ותרגישו צורך להביע את דעתכם בפומבי — נשמו עמוק, ושאלו את עצמכם שלוש שאלות של שכל יש"ר (יוקר, שינוי, רווח):

א. האם הנושא הזה באמת יקר וחשוב באופן אובייקטיבי?

ב. האם אצליח לשנות מישהו או משהו במה שאומר או אפרסם עכשיו?

ג. האם הרווח שיתרחש מן החשיפה אכן גדול יותר מהנזק?

המשך הפרק בספר המלא