שמש מרה

השחרית מה עצובה,
השמש כה מרה, הסהר הוא איום.
רמבּוֹ, אונייה שיכורה¹

1959

מחוז סֶטיף, אלג'יריה

בתחילה האור הלבן, העיר העירומה, שרידים של דממה. פסיפסים ריצפו את הכניסות לווילות שמהן נותרו רק הכתלים, מאגרי המים התייבשו זה מכבר.

חורבות גֶ'מילָה הן משכנן של רוחות הרפאים, כבר הזהירו אותם.

אבל הילדים שבו מדי קיץ, חלפו על פני מקדש ונוס, פסעו בסמטאות העיר העתיקה, החיו את הפסלים. בנווה המדבר העשוי אבן, אבודים בהרי אוֹרֶס, הם הציבו דמויות. במת האמפיתיאטרון הרומי הפכה לזירה, סנדליהם התחככו באדמה, גלשו על חלוקי האבן. הדו־קרבות נמשכו שעות, עד שלקורבנות הקטנים של אותם מאבקי אחים נמאס להישאר שכובים על האדמה:

"תורך למות, עָדיל!" צעק אחד מהם והרים צבא של מתים־חיים נגד הגלדיאטור המנצח. המשחק נגמר ומשחק חדש עמד להתחיל.

באותו יום, חמושים ברשתות תוצרת בית, עשויות מענפים ומחוטי דיג, הם רצו מכל עבר. הקריאות ריחפו אל עבר הרי פֶרדיג'וּאָה, הנשרים הגיבו במחוג סביבם.

לרגע הלכה הדממה והעמיקה. לטאה התגנבה מאחורי גוש אבן גיר. העופות הדורסים נעלמו.

השמיים נמהלו אט־אט בצבע החורבות ונצבעו בגוני אוכרה ואובך. הזמורות נערמו בצרורות והסתחררו לאיטן באבק. סוניה תפסה את ידה של אחותה הבכורה שפיהקה ומצמצה. האוויר נעשה סמיך וכבד. הגיע הזמן לחזור.

בכפר, במרומי ההרים, נאג'ה זיהתה את הרוח. היא ארגה, וסלהּ התעופף למרחק כמה מטרים משם. הגברים בכפר ירדו בריצה אל תוך העמק, נדרש מהם לפעול במהירות. תוך זמן קצר, סופת החול תחנוק את ג'מילה.

כשהגיעו, השמש ירדה על הארץ. ערפל אדום, זוהר, כיסה את החורבות. שריפה ללא להבות, ענן בוער. האבות התקדמו בקושי, נאחזים בעמודים, צועקים את שמות הילדים, אבל שריקת הרוח המזרחית, השירוֹקוֹ, גברה על קולם.

במרחק זיהה אחד מהם בד לבן. אלה היו הם. מוגנים מאחורי קיר נמוך, הם היו בריאים ושלמים אך צמאים. מַריאם חיבקה בזרועותיה את אחותה, אמה אמרה לה: "את הבכורה, אני מפקידה בידייך את סוניה."

מריאם לא באמת הייתה הבכורה. לפניה נולד איסמעאל. באזור הצחיח בקיץ והקפוא בחורף, הדבר היה כמעט שגרה. איסמעאל היה בן שלוש. תעוקת חזה נטלה את חייו. מאז נאג'ה ילדה רק בנות: מריאם, סוניה ונוּר, עדיין תינוקת.

כשראתה את הילדות, היא מיהרה לפגוש אותן, בתחושת הקלה. הרוח נחלשה. היא הגישה להן חלב עיזים, שאותו שתו בלגימה אחת, ואז התירה את שׂער בנותיה שהיה ארוך כמו שערה שלה. עם נשות הכפר, אמה ודודניותיה הן הכינו מְ'פֶרֶמסָה, מנה מתוקה־מלוחה של עוף עם משמשים מיובשים. עצם העובדה שלא אירע אסון הסבה לה אושר. לנאג'ה עוד לא מלאו עשרים ושש, אבל היא כבר חיה בחרדת האובדן. הכול כאן היה שברירי כל כך.

בעלה סעיד עזב את הארץ חצי שנה קודם לכן. הוא נבחר מבין מאות גברים צעירים לעבוד בפאתי פריז במפעל רכב. המגייס הגיע לכפר בוקר אחד ובחר בגברים החסונים ביותר, הגברים שידיהם כבר היו שחוקות מרוב עמל. נאג'ה חששה יותר מכול שהוא לא ישוב, כמו בחורים רבים שנסעו לצרפת. כמו אחיו של סעיד, קאדֶר, שהתחתן עם צרפתייה. סעיד היה בריא כמו שור, שרירי, שחום, בעל תווי פנים עדינים, כמעט נשיים, ועיניים כחולות כהות. סעיד היה איש עבודה. אולי גם הוא לא ישוב. אולי הוא ישאיר אותה לבד, עם שלושה ילדים.

היא רצה לבית הספר, שם המורה סייעה לנשים לכתוב את מכתביהן. היא כתבה לסעיד שישוב במהרה: "לא ירד גשם כבר שבועות רבים, היבול לא עלה יפה. בְּראהים אמר שהגרעינים קטנים מדי ואי אפשר למכור אותם במחיר של החיטה, הוא מציע לי חצי מהסכום. ניסיתי להתמקח, אבל הוא לא מוכן לשמוע. אריגת השטיח כמעט הסתיימה, בן דודי כּאמל מצא קונה בקונסטנטין, הוא יעביר לי את הכסף. הבנות מרגישות טוב אבל נוּר בוכה כל לילה. נהיה קשה, תחזור מהר, בבקשה תחזור."

המורה עצרה את ההכתבה: "אין יותר מקום... תגידי לו שאת אוהבת אותו?"

נאג'ה חטפה את המכתב מידיה: "לא, גברתי. אהבה היא עניין של צרפתים."

חלק ראשון
שנות השישים

1964

א

המלחמה הסתיימה ונשאה עימה את מצבור שתיקותיה וסודותיה. סעיד עבד בצרפת כבר חמש שנים. מעובד כפיים הוא הפך לפועל מיומן. הוא ידע שלא יוכל להתפתח עוד. גאוותו היחידה היא על כך שחסך מספיק כסף להביא את בני משפחתו לצרפת.

נאג'ה חשבה שבפריז הכול יהיה קל יותר. בספינה בין אלג'יר למרסיי היא נתנה לציפורים את התמרים שנשארו לה, כי הייתה משוכנעת שלילדיה לא יחסר דבר. האופק היה בהיר. החיים האמיתיים עמדו להתחיל.

היא חשבה על צרפת לעיתים קרובות וראתה בעיני רוחה נוחות ושפע.

אבל עד מהרה היא התפכחה: הדירה שכנה בקומה השלישית והאחרונה בבניין בלֶה וישן. היו בה חדר שינה אחד בלבד וסלון מצויד בכיור. ובעיקר, בעלה לא היה עוד כתמול שלשום. הוא הזדקן בבת אחת ועיניו שינו את צבען והפכו עמומות ועגומות. זו הייתה התוצאה של שנות עבודה רבות בפס הייצור, בסדנאות הריקוע במפעל. סעיד הכיר את שכונות העוני, קרצף את מגורי העובדים המהגרים, מעונות שבהם הצטופפו שישה־שבעה פועלים ללא שום פרטיות. הגברים נחשבו ככלי עבודה ותו לא, נגזלו מחיק משפחותיהם ומהנאות החיים. רבים מהם התמכרו לאלכוהול.

כשהגיעו הנשים, הן נפלו טרף לתסכולי בעליהן.

נאג'ה נכנסה להיריון.

באחד מימי ראשון בחודש יולי, סעיד לקח את כל המשפחה לבית אחיו הגדול.

קאדר גר בבית קטן עם גינה, עם פרחים בגינה ודבורים בין הפרחים. היה זה בית בצבעי הקשת בלב שכונה אפורה, בית מרוצף באבנים קטנות, עם תריסים בצבע כחול. על המדרגות, ליד מרפסת הכניסה, חתול רבץ בשמש. רוך אפף את המקום. הם הדפו דלת עץ ומייד מאחוריה שכן אגם קטן. מריאם הייתה בת אחת־עשרה, סוניה בת תשע, נור בת חמש. מריאם מיהרה לזרוק לחם אל הדגים. סוניה תפסה את החתול. נור התגנבה בין רגלי אביה.

נאג'ה נכנסה ראשונה. היא אפתה אמש לחם מחבת אלג'יראי ומילאה בו סלסילה.

קאדר חיבק את סעיד, שאותו לא פגש מאז דצמבר: שני האחים גרו במרחק עשרים קילומטרים זה מזה, אבל קאדר גר רוב השנה בבלגיה — הוא עבד אצל חותניו בחברה לייצור שוקולד, ואחד המפעלים שכן מעבר לגבול. הכול התקדם יפה. קאדר הודה לנאג'ה על הלחם: "את מביאה לי את הריח הטוב של המולדת! מה שלום ההרים שלי?" ואז הוא מיהר למטבח להרתיח מים: "אֶב אמורה להגיע בכל רגע. היא עוזרת בספרייה בשבתות."

נאג'ה הבחינה מייד בספרים. מדפים על גבי מדפים בסלון, ערימות מבולגנות על ספות מסקאי. היא מעולם לא ראתה ספרים רבים כל כך. היא התקרבה כדי לנסות לפענח את השמות. נאג'ה דיברה צרפתית אך לא ידעה קרוא וכתוב. מאז שהגיעה, היא השתתפה בשיעורים פעם בשבוע עם עוד נשים מהמגרבּ, במרכז קהילתי. התקדמותה הייתה מהירה. ובעודה מעבירה את ידה על אבק כריכות העור, דיראס, גארי, סֶלין, היא שמעה חריקת צמיגים: "זו אֶב," קרא קאדר. "היא קיבלה עכשיו את הרישיון שלה, איזה אסון!"

אֶב פתחה את הדלת ופרצה בצחוק: "שוב דפקתי את המכונית! שלום!"

נאג'ה הייתה מרותקת. היא מעולם לא פגשה אישה כזאת. אֶב לבשה חצאית מיני מוויניל עם חולצת סאטן בצבע בז' שנחה ברפיון על שדיה. אֶב הייתה בלונדינית עם פוני ארוך מדי ופנים מנומשות.

היא התקרבה ונישקה את לחיהּ: "אז את נאג'ה המפורסמת!" שתי הנשים הביטו זו בזו בחיבה. "בואי, יש לי משהו להראות לך. נניח להם לפטפט," הציעה.

אֶב עלתה במדרגות בלי לחלוץ את מגפיה ונאג'ה הלכה בעקבותיה בלי להתיק את עיניה ממנה. היא צפתה בה מתנועעת, עומדת, מדברת. הכול היה חינני ומעורר עניין. היא לא הקשיבה לאֶב, היא חקרה וסקרה את אֶב. "הנה החדר שלנו. שמתי בצד משהו קטן שהיה שייך לאמא שלי."

אֶב כרעה ברך והוציאה קופסת כובעים מתחת למיטה. בפנים, עטופה, הייתה אפודה קטנה לתינוק מצמר לבן לא מעובד, עם כפתורים לבנים בצורת צדפות. "זה יפה מאוד," מלמלה נאג'ה שטרם הוציאה מפיה ולו מילה. "מצוין. זה בשבילך!" השיבה אֶב וסגרה את הקופסה בטריקה. "עכשיו בואי נצא החוצה. מזג האוויר נפלא."

נאג'ה הייתה המומה מרוח הסערה שנקראה אֶב. היא נתנה לה להוביל אותה, לא העזה לומר מילה, לא העזה אפילו לסרב למתנות. שתי הנשים הגיעו לסלון. הילדות טבלו עוגיות חמאה בקפה עם חלב. נוּר מצאה ספר עם איורים על מוזיקה ודפדפה בו בלי להרים את ראשה, אדישה לעולם. היא הייתה שונה מאוד מאחיותיה. היא הייתה היחידה שסירבה לנשק את דודתה בהגיעה, וסעיד נאלץ לקמט את מצחו בזעף.

נור הייתה משהו אחר, הן מבחינת יופייה והן מבחינת אופייה. לפעמים התעוררה התחושה שהיא נְשָמה בוגרת בגוף של ילדה. בגלל שערותיה השחורות ועיניה הכחולות־אפורות, אחיותיה הגדולות העניקו לה כינוי בלתי נעים: הן קראו לה סאהירָה, המכשפה. אבל נור לא ייחסה להן חשיבות, היא אהבה אך ורק את אביה.

נאג'ה שאלה אם תוכל להגיש תה. קאדר כבר הכין הכול: "כאן, אני אחראי על המטבח!"

סעיד כמעט נחנק.

בדרך חזרה הוא התאונן על אחיו: "הוא שפוט של הצרפתייה. היא הפכה אותו לכבש..." נאג'ה לא ענתה ולכן הוא הוסיף: "היא לא אישה! לא מנקה, לא מבשלת, לא מביאה ילדים."

"למה?"

"למה מה?"

"למה אין לה ילדים."

"כי היא לא יכולה ללדת."

כאן נעצרה השיחה. נאג'ה חשה חמלה עזה כלפי האישה הזאת, שנתנה לה מזכרת מאמה בלי לפרט ולהסביר. היא נתנה לה כפי שרק בריות נדיבות יודעות לתת: בחינם.