אני לא צועקת אני רק אומרת

1.
לא ראיתם את זה בא

ודאי חשבתם שוויטלזון הצינית, הסקפטית, שהאמונה היחידה שלה היא שבגד עם טיקט ניתן להחליף גם אם הוא נלבש, וסליחה, אין על מה להתווכח, תקראי למנהל בבקשה! — לא מחזיקה מאמונות טפלות. אז תתפלאו. כנצר למשפחה של נשים עם כוחות, אני לגמרי בתוך זה. סבתא רבתא של אבא שלי )הבובע זלדה, הראשונה לשמה( סיפרה שאליהו הנביא נגלה אליה בחלום ואמר לה שתעלה את כל המשפחה לארץ כי תהיה שרפה בכל אירופה. וכך היה. לימים צאצאיה וצאצאי־צאצאיה היו מגיעים אליה לירושלים שתוציא להם עין הרע. אירוע שהנכדים שלה )אבא שלי ובני דודיו( זוכרים בגעגוע כחוויה, ולנו נשמע כמו סוג של טראומה )היו מעורבות בזה יריקות ומטפחות(. בקיצור, זה בדם שלי. רוצים דוגמה? בבקשה: הימים ימי נובמבר 2019, ולי יש רק בעיה אחת בחיים — שכל הטוב הזה לא ייגמר. אמיתי, זה מה שהעסיק אותי. הבנתי שאני על גג העולם. מופיעה על הבמות הכי גדולות בארץ, חוצה בבטחה את קו השמונים אלף עוקבים, הקטנה נותנת לי לישון מעל ארבע שעות ברצף — מה עוד בן אדם יכול לבקש?

אבל הפחד היה משתק. זה ייגמר. זה תכף ייגמר. הנה, עוד שנייה אני מתרסקת. ומה אני אם לא זה? מה אני בלי זה. לא הצלחתי להתגבר על החרדה הזאת, לא עם שכל או עם פסיכולוגית או עם מלאווח, כמו אנשים רגילים. אז הלכתי לשם. אל היידעונים.

זה התחיל בטיפול של טיהור אנרגטי לבית. אישה מקסימה וחכמה הציעה לי מסלול משודרג לשני טיפולים, אחד מהם בכוח המחשבה, ואני כמובן הסכמתי. כל מה שאמרה נשמע לי הגיוני ומרגש, והכי חשוב שסביב המראה יש אנרגיות טובות ושמחות, שזה ממש טוב בבית של בנות. הייתה לה ערכה מהפנטת והיא התחילה להסתובב בבית, שורפת לבונה בתוך קערת נחושת. הבית התמלא בניחוחות הודיים, ואני הרגשתי שאני עושה את המעשה האחראי ביותר שאוכל לעשות למען הבית והמשפחה. אבל זה לא הספיק.

הפעלתי קשרים עד שרב בעל יכולות מיסטיות וראיית דברים הסכים לקבל אותי. הוא תיאר לפרטי פרטים כל אחד מילדיי, את תכונותיו ומיחושיו, ואני נותרתי פעורת פה והרגשתי בנוח להתפרץ בבכי ולהתחנן שיכוון אותי: מה הלאה, ובעיקר, האם אפשר להפסיק לדאוג? הייתה פגישה מרגשת ומטלטלת, חזרתי הביתה מלאת מחשבות ותקוות. לרגע הרגשתי מחוזקת ממש, מבורכת אפילו. אבל גם זה לא הספיק.

התחנה הבאה — מתקשרת. חברה הלכה אליה ויצאה באורות: "את לא מבינה מה היא עשתה לי, מה היא ידעה עליי." אאוריקה! מצאתי את שתרגיע את נפשי. החברה ניסתה לסדר לי תור, אבל לא היה לה, המתקשרת הייתה עמוסה. יום אחד, בדרך לירושלים, קיבלתי
ממנה הודעה. "תגידי, יש לך קשר לשם לאה?" עניתי לה שבוודאי!
אני לאה וסבתא שלי לאה. "את לא מאמינה!" היא כותבת לי, "המתקשרת שלחה לכולם הודעה שנשמה בשם לאה הגיעה אליה בחלום
ודרשה שתקבל את בת משפחתה, ועכשיו המתקשרת פנתה לכל
האנשים שביקשו תור, לבדוק מי מהן אותה לאה." התפחלצתי במקום. צרחתי באוטו. מהשמיים, זה מהשמיים, וידעתי שהנה! ממנה תבוא הישועה.

נפגשנו בלילה גשום אצלה במרתף, מסביב נרות ואווירת קסם. היא סיפרה שכולם מסביבי, כל הנשמות השומרות שלי, והתחילה לתת לי שמות של בני משפחה רחוקים שנפטרו ומסרים שהעבירו לי. תיארה לי מקומות פיזיים שקשורים למשפחה שלי. יצאתי משם בסרט. רועדת. זה היה נובמבר 2019, אלו היו חודשים מיסטיים. רוחניים. הרגשתי מחוזקת. צודקת. מושגחת. בטוחה.

אז מה אני רוצה להגיד בעצם? שתלכו על זה? שיש בזה משהו? הרי כשסיפרתי לחברותיי החמצמצות על קורותיי בהתרגשות, הן גלגלו עיניים וניסו להסביר בהיגיון פשוט מאיפה לכל אחד הייתה הדרך לדעת. הכול. בטח עליי, שסרטונים של ביתי וילדיי מופצים בכל פלטפורמה. אפילו מכת המחץ שניסו להנחית עליי כשסיפרו לי על התחקיר על המתקשרות, שבעצם ניזונות מפרצת נתונים במפקד האוכלוסין, וכך יודעות על קשרי משפחה וכתובות רלוונטיות, ושאם יש להן תואר הוא במשחק — לא סדקה את אמונתי.

לא נשברתי עד שהגיעה הקורונה. ואז אמרתי לעצמי — אם הם יודעים הכול על הכול, איך הם לא גילו לי את זה? משהו כזה בקטנה, שלא משפיע, כמו מגפה עולמית שתגרום לכדור הארץ להפסיק להסתובב ולכל החששות שלי לגבי קץ הקריירה שלי להתגשם.

ככה נשבר לי הלב והשלמתי עם העובדה שהדבר היחיד שאפשר להאמין לו הוא מלוואח.

2.
מאם לבת לאם

אימהות ובנות, כמה מתוסבך ומורכב ומהמם ומיוחד. הפעם אני דווקא כותבת מהצד של הבת. שיחת הבוקר הקבועה עם אמא שלי מכריעה לא פעם את המשך מצב הרוח לפחות עד לצהריים. אז כדי שנצלח את השיחה ואת היום, ניסחתי לעצמי כמה כללים עבורי, ואולי עבור כל אם ובת שכבר הפכו לאמא וסבתא. כי איך היא תמיד אומרת? "בשבילי את תמיד קודם הבת שלי, ורק אחר כך האמא של הנכדים שלי".

1. כבדי את אמך.

לכל אמא יש את הכללים שלה. כלל ראשון של יולדתי הוא לא לנתק אחרי שני צלצולים. ולא חלילה שתחשבו שקשה לה להגיע לנייד
או משהו כזה, להפך, היא פשוט עסוקה במאה ואחד דברים. הרגל
סוגרת מגירה, הידיים מטגנות או מקלידות, והמוח בכל מקום ובכל זמן (עבר, הווה, עתיד), אז עד שהיא מתארגנת לענות לטלפון,
בבקשה להתחשב ("אמא, אז עד מתי לחכות?" — "עד שאני אענה,
מה לא ברור?"). הנורא מכול הוא לנתק ולעבור לשיחה הבאה. אם היא חוזרת אליי תוך רגע ומגלה שאני בממתינה, מדובר בנישול מיידי מהירושה.

2. אל תיטשי תורת אמך.

יש רק דבר אחד שמסב יותר נחת לאמא שלי מלראות את הנכדים אוכלים, והוא לשמוע אותי אומרת: "וואי, הפכתי לאמא שלי." זה התחיל בלתלות כביסה בסלון כשמגיעים הגשמים, זה עבר לשליחת הודעות לאנשים תמימים שלא עשו לי כל רע בסגנון, "בואו נדבר רגע על ראש השנה, לי מתאים שתאכלו איתנו בחג השני, כי בחג הראשון אני כבר סגורה" (ושיהיה ברור שאנחנו מדברות על זה במוצאי חנוכה), והסתיים כשנבחתי על המתבגרות משפטים שלמים מז'אנר, "אבל למה אכלתן בדרך — ידעתן שהכנתי צהריים," או "אני על השטויות האלה לא מוכנה להוציא כסף. מסרק גבות, איזה שטויות!" בכל המקרים האלה אני מרגישה איך ההעברה הושלמה, ומיד מתקשרת לספר לה על זה ולעשות לה עוד נחת.

3. ״יש לי אישה שאוהבת אותי, אמא שלי".

אמא היא יותר מחברה. כל החיים היא אומרת לי את זה, וכמה קשה להפנים את זה. "למה עם החברות שלך את יכולה לשבת שעות בקפה, ולשיחה איתי ליותר מחמש דקות אין לך סבלנות?" זה ההמנון שלנו. כאמא לארבע בנות וכלה בפוטנציה, אני יודעת כמה היא צודקת וכמה זה חשוב. אני מסתכלת לילדות שלי בעיניים ומתחננת שיספרו לי הכול ויספרו לי ראשונה, שאוכל לשמור עליהן, להגן עליהן ולייעץ להן. מי אוהב אתכן יותר ממני?! בטח לא חברתכן הסתומה עם השיער הצבוע, והטעם הרע בבחירת צבע הלק שאתן
כל כך אוהבות. אבל מה לעשות שמתיחוּת בין אימהות לבנות היא חומר נפץ שטובי בני הזוג התומכים ניסו לנטרל ולגשר וליישר ולהרגיע? מה לעשות שכל טון או מילה לא במקום יכולים לגרום לפיצוצים פוערי בולענים בארץ ובעולם? לכן תנסו לשבת עם אמא, כי באמת אין מי שאוהב אתכן יותר ממנה. רק שימו מקדם הגנה נפשי.

4. ״אני אמשיך להגיד".

גם אם אני מתחננת בפניה, אומרת לה שאני כבר מעל גיל ארבעים ושאני כבר לא אשתנה — היא מצידה ממשיכה לא להקשיב ולחזור על אותם דברים מרגיזים וחכמים שוב ושוב ושוב. ואני יכולה להיעלב, להתעצבן, להתקומם, ובסוף להודות ביני לבין עצמי שהיא בול צודקת ושאיך היא יודעת לשים את המראה במקומות שאני הכי צריכה לראות. איך היא לא מפחדת להיכנס לשם? איך היא לא מתייאשת ממני, מהתגובות הציניות שלי, מהטון הקריר והמייבש, מהשתיקות? מצד שני, זה פשוט מדהים שעוד יש מישהו בעולם הזה שאומר לי את האמת ככה בפנים — היא וגם הבת שלי, שהכינה לי ליום הולדת ברכה לרגל הגיעי לגיל שבעים ושתיים.

5. ״רואים לך בכפות הידיים שהתבגרת".

לפעמים אישה מרגישה כל כך בודדה בהתמודדות המשוגעת של החיים. בנקודות הקצה, בג'אגלינג, בקושי. בטירוף שמרגיש כמו סיר תפוחי אדמה שרתח וגלש וממלא את כל הכיריים בעמילן שייקח שעות להוריד. ברגעים האלה אני מסתכלת על כפות הידיים שלי, כי הן הפכו להיות כמו כפות הידיים של אמא שלי. משהו בוורידים העליונים של גב כף היד, שהתעצב אחרי שעות של אגרופים קפוצים ומאמצים. ואז אני זוכרת שאני לא לבד. ושיש לי זכות גדולה שהיא פה ושאני יכולה פשוט להתקשר אליה ולהגיד לה שאני אוהבת אותה ואז היא תילחץ ותענה: למה, מה קרה?

אז לאמא שלי ולכל האימהות, תדעו שזה חזק משתינו. התסבוכת של השנים, אבל נרוץ זו אל זו בשדה המוקשים, מוכנות להתפוצץ בשביל להתחבק. תדעו שזה שאתן שם מחזק ומייצב ומרגיע כי תמיד יהיה ממי להתעצבן ואת מי להאשים ועל מי לסמוך.

אימוש, רציתי להגיד את שתי המילים הכי חשובות בעולם: את צודקת. יכול להיות שמרוב שזה טעון, העדפתי לכתוב על זה במקום פשוט להתקשר ולהגיד לך תודה.