האיש מן הצד האחר

מי היה ידידי מַרְיָאן

בתחילת חודש מאי השנה ראיתי בחדשות, בטלוויזיה, שברים עשֵנים של מטוס פולני שהתרסק ליד וַרְשָה. הנוסעים ואנשי הצוות נספו כולם. רק אחר כך נודע לי שמַרְיָאן היה ביניהם.

מריאן היה עיתונאי פולני, ואנחנו התיידדנו כשביקר כאן בירושלים. זאת הייתה ידידות שהתחילה בפגישה מקרית אצל חברים משותפים. בילינו ערב ארוך בשתיית ווֹדקָה ומאחר שהיה בערך בן גילי, לא עבר זמן רב עד שחזרנו אל וַרְשָה הכבושה מימי ילדותנו. סיפור גרר סיפור וזיכרון גרר זיכרון, ולא הרגשנו בשעות העוברות ובבקבוק המתרוקן. לפנות בוקר, לפני שנפרדנו, אמרתי לו:

"יש לי רעיון: בוא אקח אותך לטיול בצפון הארץ. אין לי שום בעיה לצאת לחופשה של כמה ימים."

הוא קיבל את הצעתי בהתלהבות ונפרדנו בלחיצת ידיים חמה.

למחרת בצהריים קמתי פיכח ומפוקח, סובל מכאב ראש שלאחר שתייה ומקלל את קלות דעתי ואת ההבטחה שהבטחתי לו. ניסיתי למצוא תירוצים כדי לבטל את רוע הגזֵרה, ממחלות שונות ומשונות ועד אסונות נוראים שנפלו לפתע פתאום על ראשי. אבל כששמעתי בטלפון את קולו הנלהב והמלא תִקווה, ליבי לא נתן לי לחזור בי. וכך, בעודי מעמיד פנים עליזים ומתאבל על הימים שיכולתי לבלות באלף דרכים אחרות, יצאנו מירושלים.

אבל כבר אחרי היום הראשון לא הצטערתי על כך, ובמשך ארבעה ימי נסיעה בנופי העמקים, הגליל והגולן נדדו שיחותינו מן ההווה אל העבר - אני מדבר על ארץ ישראל היום ובעבר, והוא מדבר ומספר את סיפור ילדותו, שהלך והסתעף וריתק אותי יותר ויותר. אלה היו ארבעה ימים שלא אשכח כל ימי חיי. וכשחזרנו, ישבתי מייד לרשום רשימות לקראת כתיבת סיפורו. היה בכוונתי, כמובן, לבקש ממנו רשות, אבל הוא הקדים אותי. אולי ניחש. הוא התקשר וביקש שאבטיח לו שלא אשתמש בסיפור שסיפר לי.

"איך ידעת?" שאלתי והוספתי מייד: "כמובן, קצת חבל לי לוותר, אבל אני שמח שהחלטת לכתוב את הסיפור בעצמך."

"לא, לא," הוא נבהל ממש, "אתה מבין, בפולין... אם זה ייוודע..."

"ייוודע למי?" שאלתי.

"למשפחה, לחברים, לממסד." הוא היסס רגע והוסיף: "אפילו לאשתי. איש לא יודע את מוצאי, ואצלנו זה עדיין עניין רגיש."

"טוב, אבל אם אני אכתוב את הסיפור, הוא ייכתב רק בעברית," ניסיתי.

"בסופו של דבר יגיע גם אלינו," אמר. "אני רוצה שתבטיח לי."

עתה היהז ברור שגם הוא בעצמו לעולם לא יכתוב את הסיפור.

"אני מבקש שתבטיח לי," חזר ואמר.

לא הייתה לי ברירה, והבטחתי לו.

כעבור שבוע התקשר כדי להיפרד. סיפר לי איך בילה את הימים האחרונים, וגם הזכיר לי את הַבטחָתי.

"אני עדיין מצטער," אמרתי, "אבל ההבטחה שלי בעֵינה עומדת." והוספתי בבדיחות הדעת: "אבל רק כל עוד אתה חי."

"בסדר," צחק, "עכשיו תהיה לך סיבה טובה לחיות אחריי."

נפרדנו בהצהרה חגיגית להתראות שוב, והפעם בוַורְשָה.

רק חודשיים עברו מאז - תעתועי הגורל - והנה אני יושב לכתוב את סיפורו.

ירושלים, 1987

פרק ראשון
נִקבות הביוב

אני זוכר היטב את היום שבו החליטו אימי ואבי החורג שעליי להצטרף אל אבי החורג ולרדת איתו יחד לנִקבות הביוב, כדי לעזור לו להעביר סחורה. אבי החורג, חוץ מעבודתו הקבועה, פרנס את משפחתנו בתקופת המלחמה מהברחת מזון לגֶטו. מאז סגרו שם את היהודים, הם פשוט היו מתים ברעב, והיו מוכנים לשלם כמעט כל סכום כדי לקבל אוכל.

היינו שלושה - אימי, הוא ואני.

שמעתי שיחה בלילה, שיחה שהפכה למריבה - דבר די בלתי רגיל בין אימי לבין אבי החורג. אבי החורג עמד על כך שאבוא לעזור לו כדי שיוכל לקחת סחורה בכמות גדולה יותר בכל פעם, ושלא יהיה עליו לסחוב לבדו מטען כבד כל כך. הוא אמר לאימא שהגיע הזמן שאעזור בפרנסת המשפחה.

"הוא כבר לא ילד. אמנם הוא רק בן ארבע־עשרה, אבל יש לו כוח של בן עשרים," שמעתי אותו אומר.

אימא התנגדה בכל תוקף. היא אמרה שזה מסוכן מדי. הצמדתי את אוזני לקיר במקום אחד שהיה חלול, ליד רגלי מיטתי, משום שמשם יכולתי לשמוע היטב את שניהם. לרגע נבהלתי, מפני שנִקבות הביוב נראו בעיניי תמיד מקום מתוֹעב, מקום שמתחת לאדמה, מתחת לבתים ולרחובות, כלומר: מקום הקרוב לגֵיהינוֹם. לא אהבתי את אבי החורג, וכשחשבתי עליו, תמיד חשבתי עליו ועל ריח הביוב.

אבל אחרי רגע הבהלה הראשון התעוררה בי סקרנות ומשיכה עזה להרפתקה שאיש מבין חבריי בחצר, ברחוב או בבית הספר לא חלם על שכמותה.

הקשבתי במתח לוויכוח ביניהם, וככל שאימא התנגדה יותר, כך רציתי בזה יותר. אבי החורג אמר לה שהוא אינו יכול להיעזר בשום אדם אחר. לא באח שלה, מפני שהוא יכניס לעסק את השוער שיש לו איתו עסקים מפוקפקים, ומי יודע את מי עוד, וגם לא באחד מחבריו, מפני שבעבור מיליון זְלוֹטִי אפשר לקנות כל אחד. אבל על הילד הוא יכול לסמוך.

בכל זאת הוא קרא לי "הילד" כשדיבר עליי עם אימא.

התנגדותה של אימא התרככה לאט לאט ולבסוף הסכימה, בתנאי שלא ייקח אותי לשום "מבצעים" מסוכנים.

למחרת, בארוחת הבוקר, אמרה לי אימא שעליה לדבר איתי. משהו חשוב. העמדתי פנים שאני מופתע.

"תצטרך לעזור בפרנסת המשפחה ולרדת עם אַנְטוֹנִי לנִקבות הביוב, כדי לסחוב חלק מן הסחורה לגטו."

"עניין גדול," אמרתי.

ובכל זאת התרגשתי. אפילו שכבר ידעתי את הכול.

"נדבר על כל הפרטים בערב, עם אנטוני," אמרה אימא ושלחה אותי לבית הספר.

בערב, בשעת הארוחה, ביקשה אימא מאבי החורג שיסביר לי את הכול. אנטוני משך בכתפיים ואמר שאין מה להסביר.

"הוא כבר יראה בעצמו," הוסיף והמשיך לאכול.

אבי החורג לא היה מרבה בדיבורים.

למחרת בערב ירדנו.

אני זוכר, נעלתי את המגפיים הישנים של אבי החורג. אימא שימנה אותם היטב. הם היו קצת גדולים, אבל אימא תחבה פנימה סמרטוטים, כדי שהרגל שלי לא תחליק. אבי החורג לקח את פנס הכּוֹרים, שהיה לוקח תמיד כשהיה יוצא, וירדנו למרתף של חדר המדרגות שלנו אחרי שאימא בדקה ומצאה שאין איש במדרגות. השׂקים עם הסחורה כבר היו שם.

עד אז לא ידעתי מאין הוא נכנס לתוך הביוב העירוני. תמיד תהיתי איך הוא מצליח להעביר את הסחורה דרך כניסה המוּכּרת לחבריו לעבודה. אחר כך חשבתי שאולי יש מקום כלשהו המוּכּר רק לפקחים ולעובדי התחזוקה והם יורדים בו בלי שאיש יראה אותם. אבל זאת לא הייתה מחשבה הגיונית ביותר. הכרתי, כמובן, את הפתחים הנמצאים בדרך כלל בקַרְנות הרחובות. הרבה פעמים ראיתי בחורף איך הפועלים שגרפו את השלג פתחו מכסה כזה ודחפו את השלג פנימה. מובן שלפתח כזה אי אפשר להכניס סחורה לאור היום ואף לא בחושך, לפני שעת העוצר או אחריה, בלי להתגלות מייד. בערב ההוא התברר לי שלאבי החורג יש כניסה פרטית לנִקבות הביוב. ישר מתא המרתף שלנו.

עזרתי לו להזיז את שקי הפחם לפינה. ואז הוא גרף הצידה את אבקת הפחם ונתגלתה דלת ברצפה. וכשפתח אותה, עמדנו בכניסה של מערכת הביוב המרכזית.

הוא ירד ראשון והאיר לי את שלבי סולם המתכת, אחר כך הורידה לי אימא את השק שלו, ואני העברתי אותו אליו. ואז היא הורידה לי את השק שיהיה עליי לסחוב. ברגע הראשון הוא לא נראה לי כבד במיוחד, למרות שראיתי בהבעת פניה של אימא שהיא חושבת אחרת. אבל היא לא אמרה דבר. ירדתי. אימא קראה אחרינו:

"דרך צלחה!" וסגרה את המכסה.

הכול היה לח, חלק ומסריח, וכשאנטוני האיר את דרכנו קדימה ראיתי את האדים עולים ומערפלים את אלומת האור של הפנס. לומר את האמת, ברגע הראשון הרגשתי דחף חזק להסתובב ולברוח, אבל לא ברחתי. זה לא היה לכבודי. הייתי מוכן לבלוע פחד גדול הרבה יותר ולא להוציא הגה כדי לא לגרום נחת לאבי החורג, שיוכל לצחוק על חשבוני.

תחילה הכול היה בסדר. הלכנו זקופים לצידה של תעלה שזרמו בה שפכים. השק הלך ונעשה כבד יותר, אבל חשבתי שאחזיק מעמד. הצרה הייתה שאנטוני לא אמר לי כמה זמן זה ייקח. אחר כך הגענו למקום שבו היינו צריכים ללכת כפופים ולדשדש בתוך הביוב. תחילה רק עד הקרסול, אחר כך עד הברכיים.

היה קטע אחד ששם כמעט נשברתי. למזלי, זה היה רק קטע קצר. היינו צריכים לזחול ממש. זה היה מעבר מיוחד בין שתי נְקָבוֹת מרכזיות. באותו לילה אנטוני היה צריך להעביר את הסחורה למקום אחר ולא למקום הקבוע בדרך הרגילה. אני זוכר איך הרגשתי; חשתי שהידיים שלי הולכות ומתאבנות והאצבעות כאילו נפתחות עוד רגע מעצמן, כאילו אני מאבד את השליטה על אצבעותיי. גם הרגליים שלי התחילו לרעוד. אולי בגלל ההליכה הכפופה שלא הייתי רגיל לה. התנשמתי בכבדות, אבל לא אמרתי מילה. חשבתי שמוטב לי למות ולא לומר לו שאני רוצה לנוח. ואז הגענו למקום שבו היו קרשים בתוך גומחה בקיר. הוא הוציא קרש אחד והוריד את השק שלו עליו. אחר כך הוציא את הקרש השני ועזר לי להוריד את השק שלי, ואז התיישבנו. אבי החורג עישן סיגריה ולא אמר אפילו מילה אחת. כשגמר לעשן קם על רגליו והמשכנו ללכת. אני הלכתי אחריו, גורר רגליים. רק כשישבנו לנוח בפעם השנייה, הוא התחיל לדבר אליי:

"גם לי זה קשה, מריאן, אל תחשוב."

"אז מה אתה עושה?" שאלתי, מתנשם ומתנשף.

"אני לא חושב. פשוט מרוקן לי את הראש מכל המחשבות. אני חושב רק על הצעד הבא או על עשרת הצעדים הבאים שלפניי, כאילו אין עוד. ושוב הצעד הבא, ולא יותר. או שאני חושב איך להרים רגל ואחריה עוד רגל, וזה הכול."

למדתי לאט לאט ובמשך הזמן הצלחתי לרוקן את הראש כשהיה לי קשה, ואולי גם הגוף התרגל והתחזק. הבנתי בדיוק למה התכוון אבי החורג כשניסה להסביר לי איך הוא מרוקן את הראש שלו ממחשבות. אני גם הייתי מתפלל. פשוט הייתי חוזר על אותה תפילה, כמו הזקנות שמעבירות את החרוזים במחרוזת התפילה בכנסייה. כמובן שלא יכולתי להתפאר לפני החברים שלי ולספר להם מה אני עושה. הדבר הראשון שאימא אמרה לי בנוכחות אבי החורג הוא שאם חיי וחייה יקרים לי, עליי לסגור היטב את הפה.

שנאתי את ההליכה בביוב מן הפעם הראשונה, אבל הייתי חייב. אבי החורג צדק. באמת היה עליי לעזור בפרנסה. ובאמת היינו חוזרים בכל פעם ובידינו הרבה כסף וגם דולרים וסטרלינגים במטבעות זהב. לפעמים הייתי נתקף במין פחד בלתי הגיוני שהנה, המנהרה תתמוטט עליי פתאום ואני אהיה תקוע עמוק בפנים בלי יכולת להניע איבר ואיחנק לאט לאט. פשוט פחד ממקום סגור. למזלי, הפחד הזה היה תוקף אותי רק לעיתים רחוקות. גם היום הוא תוקף אותי לפעמים, כשאני נמצא במעלית, אבל לא תמיד, ולעולם אינני יודע מראש מתי הוא יבוא.

אבי החורג עבד בביוב מגיל צעיר. אבל את מִשׂרַת הַפַּקָח האזורי הוא קיבל רק אחרי שהגרמנים כבשו את העיר, מפני שהפקח הקודם וגם הסגן שלו נהרגו בהפצצות. הוא הכיר את המבוכים תחת העיר כמו שאני הכרתי את הדרך לבית הספר. מאחר שכבר עבד שם הרבה שנים ובמשך הזמן עבר מאזור לאזור, הוא הכיר את כל מרכז העיר וגם את המנהרות שכבר לא היו בשימוש זמן רב ונסתמו בהפצצות. אלו סומנו במפות של מחלקת הביוב של העירייה כאילו אינן קיימות עוד.

ובכל זאת, אימא לא דאגה לשווא.

איש לא היה יכול לדעת שאנחנו למטה, חוץ ממבריחים אחרים, אילו היינו פוגשים אותם. אבל לא פגשנו. גם שותפיו של אבי החורג לעבודה יכלו לגלות את הסוד יום אחד, במקרה, כמובן, אך גם זה לא קרה מעולם. אבי החורג היה בטוח שאיש מהם אינו חושד בשום דבר. מי שהיה יכול להלשין עלינו אלה היהודים שדרך המרתף שלהם היינו יוצאים בכל פעם עם הסחורה. אבל היהודים היו זקוקים מאוד למזון הזה וגם הרוויחו כסף כשמכרו חלק ממנו לחבריהם. מובן שהם לא ידעו מאין אנחנו באים. אבל אילו היו מחכים לנו שם פעם אחת אנשי הגֶסְטַפּוֹ, הם כבר היו מוציאים את המידע מאיתנו. אולי לא מאבי החורג, אבל בלי ספק היו מוציאים את זה ממני.

אך היה מישהו שגילה את העניין: חבר לעבודה של אנטוני, אחד ושמו קְרוֹל. וכשזה קרה, הבנתי פתאום את הדברים התמוהים שאמר אבי החורג אז בלילה לאימא. אני מתכוון למה שאמר על עניין האמון; הוא אמר שאינו יכול לבטוח באיש. אפילו לא בדוֹדי.

כי זה מה שקורה במלחמה: לפתע פתאום כל מה שחושבים על ידידי המשפחה, על השכנים או על חברים איננו נכון. אפילו הקרובים ביותר יכולים להלשין, או לפחות לגרום צרות. מפני שכאשר הכול מפוחדים או רעבים ומנסים להרוויח כסף בדרכים בלתי חוקיות, הם הופכים לאנשים אחרים. לא כפי שהיו בימי שלום.

אימא אמרה תמיד שאבי החורג רק מדבר, אבל אינו מסוגל לגרום רעה לזבוב. אבל באחת הפעמים שהלכנו בביוב עלה אותו קְרוֹל על עקבותינו. כנראה התחיל לחשוד באבי החורג זמן רב לפני כן והתחיל לעקוב, לצפות. הוא ראה שאנטוני קונה סחורה. ורק מזל ששמר את כל החשדות האלה לעצמו. אחרי שמת ירד איתו הסוד לקבר. ואני חושב שהקבר היה בבית הקברות היהודי.

זה היה לפנות בוקר, כשהיינו למטה עם הסחורה. שמענו פתאום צחוק מכוער, ומישהו האיר עלינו בפנס.

אדון קְרוֹל חיכה לנו. עמד בסיבוב עם פנס בידו וצחק. לא מייד הדליק את הפנס, אלא כשכבר היינו קרובים. ואז צחק את צחוקו המכוער ואמר שמעכשיו נתחלק ברווחים. אנטוני לא הניד עפעף, כאילו אין שום דבר מוזר בכך שהוא אורב לנו שם, וענה לו ישר ולעניין:

"טוב, אבל גם בהשקעה וגם בסיכונים."

אני באמת חושב שזה היה הוגן. שגם הוא ישקיע כסף בסחורה ושיבוא איתנו ויסחַב. אבי החורג הציע לו, אך אדון קְרוֹל סירב. הוא פשוט רצה שנשלם לו דמי כופר כדי שלא ילשין עלינו, פשוט מאוד. כלומר, סחטנות. ואז אנטוני אמר לי:

"לך עד מעֵבֶר לסיבוב, מריאן, אני צריך לדבר עם אדון קְרוֹל ביחידות."

הלכתי אל מאחורי הפינה הקרובה. אבי החורג האיר לי את הדרך. וכשנעלמתי - מובן שחזרתי מייד להציץ ולראות מה קורה - אבי החורג הניח את השק שלו על הזוהמה, מפני שלא היה לנו שם קרש. ואז ניגש אל אדון קְרוֹל, והייתי בטוח שהוא פשוט מתכוון לדבר איתו בשקט... פתאום כבר היה אדון קְרוֹל בתעלה. רק אז ראיתי את הסכין. אבי החורג ניגב את הסכין בבגדיו של קְרוֹל והחביאו במעילו. הוא הוציא מהכיס סרט, סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, שכל היהודים בוורשה היו חייבים לענוד על זרועם, והלביש אותו על זרועו של אדון קְרוֹל.

בתקופה ההיא היינו לוקחים איתנו תמיד כמה סרטים כאלה, כי בגטו היינו יוצאים החוצה לרחוב והולכים עם הסחורה לרחוב קַרְמֶלִיצְקָה ושם היינו עונדים אותם על זרוענו.

ראיתי את אבי החורג מושיט את רגלו כדי לדחוף את אדון קְרוֹל לתוך הזרם שבתעלה, אבל הוא חזר בו, חיטט בכיסיו, הוציא משם משהו, כנראה כסף - והכניס לכיס. אחר כך קרע כמה ניירות ושילח אותם עם הזרם, הציץ עוד פעם לעברי, ודחף אותו ברגל שילך לדרכו האחרונה. אז קרא לי. העמדתי פנים שאני לא שומע, ורק אחרי הפעם השנייה או השלישית באתי אליו ועזרתי לו להעמיס את השק שלו על גבו. לא סיפרתי על כך לאיש. מובן שגם לא סיפרתי לאימא את מה שראיתי.

כשהיינו הולכים לרחוב קַרְמֶלִיצְקָה, היינו יוצאים במחסן אחד ברחוב לֶשְׁנוֹ 56 והולכים משם, בדרך כלל, עם רוב הסחורה. ואני לא יכול לשכוח את הגטו. הדרך לא הייתה ארוכה. והיהודים במחסן היו נותנים לנו בגדים להחלפה, שלא נסריח ברחוב. דרך אגב, היה נורא שוב ללבוש את הבגדים המסריחים והרטובים שלנו, כשחזרנו לשם כדי לשוב הביתה דרך התעלות. הלכנו עם הסחורה על הגב בין כל היהודים, ולרגע ניסיתי להרגיש כאחד מהם. ובמקומות שהיה אפשר לראות את הצד שלנו, הייתי מרים את ראשי ומביט אל מעבר לחומה.