בין חיים לחיים

כאן, במקום שאני נמצא בו, אני יכול להגיד הכול.

הנה כתבתי את המשפט הזה, ותוקפים אותי הספקות. לא, אינני סופר. סתם אדם פשוט. פשוט, אדם. זה יכול להיות משחק שכזה. במקום שאני נמצא בו לא משחקים כבר. אהבתי מאוד לשחק. כל משחק. מכדורגל ועד תיאטרון, ובדרך גם משחקי קלפים למיניהם. הייתי הולך לקזינו אם היו לי אמצעים. למען האמת, אין לכך קשר לאמצעים או למחסור בהם. פחדתי להפוך למָכור: מוטב לא להתחיל בכלל. הכרתי את עצמי טוב מדי. כבר קרה לי ששיחקתי ברחוב משחק הימורים, שהיה במקרה הטוב מפוקפק.

אה, את מקשיבה לי. גם את זוכרת. את חדֵלה לרגע מאותה מלאכה, שתמיד אמרת שהיא מסדרת לאנשים את הראש. אני מודה שלא הבנתי את הקשר בין מבצע הניקיון הגדול שמקדים את צֵיד הפירורים, לבין הרהורים על ההתנהגות, עד שיום אחד הסברת לי: נכון שלסבים שלי ולסבים שלך עוד היה איזה רקע משותף ; אחר כך הכול הסתעף לכיוונים שונים. אני השתייכתי למשפחה שנטשה את כל מצוות הדת, כמעט, אף על פי שלא התנתקה מהקהילה.

את כל ההכנות סיימת, טרם יצאת לירושלים עם בתנו. את זוכרת ששנינו יחד השתלטנו על הכול בשלושה ימים? אני יודע שאת זקוקה לי לטובת העבודות שדורשות ידיים חזקות. ידי גבר, אפשר לומר. אני הייתי מקרצף את הסירים, את התנור, את השיש ואת הרצפות. ואת אמרת — לא יאומן כמה גבר אחד יכול לעשות, אפילו בעזרת ידיים קטנות. בזמן ההוא לא היית מוכנה להודות על הבדלים בין נשים וגברים. את מנענעת בראש. אני יודע שאני חסר לך. ולא רק לצורך גְדוֹל הניקיונות בשנה, זה המקדים את היציאה מעבדות לחירות.

הנה חזרת מהנסיעה הקצרה שלך. שָׁהית בעיר העתיקה. היה קר. רעדת מקור. אנשים אמרו שהחורף חזר לכבוד חג האביב. בעונה הזאת, מזג האוויר אינו יציב וטומן הפתעות. יש מעברים חדים מקור לחום, וההפך. שמעתי אדם מדבר על הבזקי פריחות — מרבדי פרחים בשלל צבעים שנעלמים כלעומת שבאו.

לא חגגתם את ליל הסדר במקום שבו התארחתם. וכך, בשתיים לפנות בוקר עזבתם את רחוב עמק רפאים, וירדתם לגיא בן הינום רק כדי לטפס אחר כך על הר ציון. מלאכת הטיפוס התישה אותך. כן, כן, ראיתי אותך עוצרת ומתנשפת. הכול אני רואה מכאן. לרגעים נראית מבוהלת, עטופת מעיל חורף עבה שהשאיל לך אחד המארחים. על השביל המרוצף והמואר היטב, זרועות אבנים שעליהם חרוטים שמותיהם של צעירים שנרצחו. בכל רגע עלול היה להגיח רוצח. לא, אמר המארח שלך, המצלמות בכל מקום, המחבלים יזוהו מייד. את מנידה בראשך. המקום היה שומם. שביל בתוך סבך של שיחים. במקרה הזה, לא הדמיון מעורר בָּכֶן אי־שקט אלא המציאות. כשהגעת לרובע היהודי בעיר העתיקה, נשמת לרווחה. הרגשת בטוחה יותר, והבת שלנו אמרה שזה יכול לקרות בכל מקום. לא ארחיב על כך. ואני זוכר בגעגועים את החגים שחגגנו יחד בביתנו, או אצל חברים. לא, לא אתחיל למנות אותם. אני רק מציין לעצמי שמאז שאני לא כאן, אתן חוגגות שתיכן את חג הפסח אצל אותה משפחה. ידידייך אומרים לך שוב ושוב, כל עוד אנחנו על הרגליים אתן תהיו אורחות שלנו. בכל מקום שנהיה, תהיו גם אתן.

אני מדבר אליה יותר מדי. זה מפריע לה, אף שבמשך שנים היא זו שדיברה אליי. ואני, שתקתי. עדיין לא הגיעה השעה. הייתי צריך להשלים את המסע.

עכשיו אני עומד לדבר, להגיד דברים ואפילו לתת להם שמות. במקום שאני נמצא בו אפשר להגיד הכול. נכון ש... אני יודע. אני חוזר על עצמי אבל אני לא סופר. אפילו אם אני כותב. אני אדם פשוט בלבד. מותר לי לחזור על עצמי, לומר דברים שוב ושוב. את מנענעת בראשך לשלילה. גרוע מזה — מושכת בכתפייך. הטיעונים האלה נראים לך או לא?

את שואלת איזה משחק אני משחק? אני לא משחק יותר. ואת מושכת בכתפייך, שוב.

היו לי חיים, אפילו כמה. כמו לכולם.

אין לי נוסטלגיה ליַלדוּת. לרוב האנשים יש. הילדוּת רחוקה כל כך. אפילו הרגעים הכהים ביותר נצבעים לעיתים קרובות בוורוד. הו, גני העדן הירוקים של הילדות. גני עדן אבודים. אבודים ללא תקנה. לכן הם יכולים להיות רק ירוקים — צבע האביב והתקווה. מישהו אמר, נדמה לי שסופר כלשהו, שיש לשים את הדגש על "אבוד". לא ארחיב על כך. הרי, אני לא פילוסוף, כפי שאינני סופר. עם זאת, דווקא תוך כדי כתיבה נעשה האדם סופר.

יש לי מעט מאוד זיכרונות.

אני תוהה לפעמים אם זיכרונות הילדות שייכים לנו. האם אנו עצמנו הזוכרים, או שמא זיכרון רקום מסיפורי מבוגרים. כך, אנו, אולי, קהל הצופים של ילדותנו. קהל הצופים של זיכרונות קרובינו. בייחוד בכל הנוגע לילדוּתנו המוקדמת.

ישנו הסיפור ההוא, שבכל פעם שאימי היתה מספרת אותו רציתי להתחבא. עד שיום אחד אמרתי מספיק. את שמעת אותו מאחרים.

הוריי אהבו בתי קפה. הם פגשו שם את החברים שלהם ואיתם נהגו לפטפט שעות. הילדים נאלצו לשבת יפה ולשתוק. לפי הסיפור, יום אחד נשכתי שוב ושוב את כוס השתייה שלי עד שזו נשברה. היא בוודאי הייתה כוס שבירה. אבי הרביץ לי כהוגן. במעורפל אני זוכר את המכות, ולא רק במקרה הזה, אבל אני לא זוכר את שנשכתי את הכוס. אחי, גדול ממני בכמה שנים, היה דווקא ילד ממושמע. ללא כל ספק הוא היה הבן המועדף. יש לי זיכרון ילדוּת אחר שאת מכירה, שאימי הייתה מספרת אותו בכל פעם שבאנו אליה. למרבה המזל זה לא קרה בכל שבוע. כי לא גרנו באותה ארץ. גבול הפריד בינינו. הייתי בקושי בן חמש. זה היה הרבה אחרי המקרה של הכוס שנשברה, ואבי כבר לא היה בחיים. מת מהתקף לב, כך נמנע ממנו הרע מכול.

הוריי עזבו יחד איתנו את הארץ שבה אחי ואני נולדנו, ועברו לאזור החופשי בצרפת. ושם, אחרי מותו של אבי, בקושי היה לנו מה לאכול. הסיפור מספר שהייתי יוצא כל פעם עם הסל הקטן שלי ומביא, אין לדעת איך, מספר גזרים או חסה. כל אחד מאיתנו השיג כמה דברי מזון. יום אחד, כשחזרתי עם הדברים שליקטתי מפה ומשם בקרב איכרי הסביבה (הם חיבבו אותי מאוד, הייתי ילד יפה עם עיניים כחולות ותלתלים בלונדיניים), אמרתי לאימי, "היום כל אחד אוכל מה שהוא הביא." ואימי מספרת בעליצות איך כשאמרה, בעודה מחקה קול של ילד קטן, "יופי, לי יש צ'וקולד," שמייד ויתרתי, כמובן. ואימי פרצה בצחוק מצלצל. אם לא היה לה שוקולד, האמון שלי בה היה נפגע. מוזר, מעולם לא שאלתי אותה על זה, כמו שלא שאלתי על הרבה דברים אחרים. בכל זאת, הכעיס אותי שהיא חזרה על סיפור הסצנה ההיא. ואת היית אומרת לי שעבורה היה זה רגע של חסד בעיצומה של תקופה רבת טלטלות.

אני קורא את מה שכתבתי. עמק רפאים, בדרך לגיא בן הינום. העמקים האלה, שלמרגלות הר הבית, עוררו בך תהייה כשטיפסת במעלה הר ציון. ילד אחד מהקבוצה הסביר לך שפעם, שבעת שאנשים היו יוצאים מבית המקדש, הם נמצאו סמוך למקומות האלה, ששמותיהם טעוני משמעות. הרי, לא תמיד אפשר להימצא בגובה. אני דווקא נמצא שם. אל תמשכי בכתפייך — גם אם זה לא בדיוק מתאים לך. אגב, לשם מה לדבר איתך אם זה מטריד אותך.

כשהאזור החופשי נכבש, אחי ואני הופרדנו מאימנו, שהשכירה עצמה למשרתת והסבה את שמה לזָ'נין. זה בוודאי הפריע לה. הרי בפולנית קראו לה צֶסְיָה. מעולם לא שאלתי אותה איך הצליחה להתחזות לזָ'נין במבטא פולני. ואז, כמה שנים אחרי המלחמה — כי, למרות הכול, היא נגמרה — עזבנו לישראל. נתנו לה שֵם חדש ונחמד: ציפורה. כשֵם אשתו של משה רבנו. את רואה, בכל זאת למדתי משהו. אני לא יכול להתאפק מלקרוא לתשומת לבך. את בטח שואלת את עצמך למה. ככה. בניגוד למה שאת חושבת, סגולתו של המסתורין הוא להישאר מסתורין. אה... את מחייכת. ציפורה נשמע כמו הנקבה של ציפור. אימי לא היתה מין ציפוֹרת. לכל היותר ציפור נודדת מפולין, מעיר הבירה ורשה, לבלגיה, בריסל, עוד עיר בירה, שבה נולדנו אחי ואני ;אחר כך למקומות שונים בצרפת, ושוב בריסל, ואז ישראל, ואחר כך שוב, סופית, בריסל. ציפור נודדת שהעבירה את ילדיה מעבר לכל הגבולות כדי להצילם. היא דאגה לנו היטב, ולא שכחה להזכיר את זה.

גם אם תקשיבי לי וגם אם לא, אני מתקשה להימנע מלדבר אלייך. תמיד ידעת להקשיב היטב. הצבת לי גבולות מסוימים. האמת היא שלא תמיד הייתי ער לכך, או לא רציתי להיות ער לכך שהיה לך עולם משלך, שאיפות, פעילויות. אמרתי לך — את רוצה לכתוב? תכתבי בשבילי מכתבים. האם צחקת? אני לא זוכר. חוש ההומור שלך מן הסתם נעצר כאן. לעיתים קרובות גילית כוח עמידה מול ההומור שלי. היית מתאפקת לא לצחוק מההלצות שלי. בְּעַל כורחך היית פורצת בצחוק רם.

בימים האלה לא צחקת. התקפלת לתוך עצמך, אם אפשר לומר זאת. או במילים אחרות — התכנסת פנימה. יום השואה והגבורה. גבורתם של אלה שהתקוממו בגטאות ובמחנות הריכוז. מבחינתי הם כולם גיבורים, גם הנספים, גם הניצולים. לא, אני לא אומר לה את זה. אני שומר זאת לעצמי. ומלבד זה, היום הוא יום אחר. אלה שעל פני האדמה ממשיכים. ואלה שלא יכלו לקבור את מתיהם, מזדקנים והולכים. הם ייעלמו. יישאר הזיכרון.

מקווה.

הימים חולפים זה אחר זה, אמת שחוקה. ואף על פי כן זו האמת. חודש קשה. בהפרש של שבוע בלבד מיום השואה חל יום הזיכרון לחללי המערכות, ובשנים האחרונות נוספו להם האזרחים, קורבנות טרור. שלא הכרתי. על כל פנים לא בסדר גודל כזה. ואז, במעבר חד מדלגים לעצמאות. חגיגות, זיקוקים, מנגלים. החיים חזקים יותר — עוד אמת שחוקה. בין הטֶבח לפיקניק, בנימת יורם קניוק.

אחרי המלחמה חזרנו לבריסל. הלכתי לבית הספר. לא הייתי תלמיד טוב. אחי דווקא כן. הוא נהג לומר שהיה לי מזל לזכות במורים טובים. מצד אחד הייתי חולמני ומצד שני נמשכתי לכדורגל. שיחקתי עם חבריי לכיתה. הייתי אוהד סן־ז'יל, ואַת אהדת את אַנדֶרלֵקְט. כל אחד וקהילתו. בוודאי נתקלנו זה בזה. היינו באותה תנועת נוער. חלקנו זיכרונות. אני עזבתי את בלגיה לפנייך. ואת עברת לתנועת נוער אחרת.

בבריסל לא היו לנו שום קרובי משפחה. אבי מת. רוב המשפחה מפולין נספתה. בישראל היה לאימי אח תאום בקיבוץ. הוא עזב את פולין עם אשתו הצעירה הרבה לפני המלחמה. שלוש בנות היו להם. אם כן, היו לנו דוד, דודה, ושלוש בְּנות דוד. אנחנו הילדים הצטרפנו לקיבוצים אחרים. אחי לקיבוץ בנגב ואני לקיבוץ עמק יזרעאלי. בקיבוץ התאפשר לי להמשיך את לימודי התיכון, לימודים שבתקופה ההיא לא הובילו לתעודת בגרות. גם שם העדפתי לשחק כדורגל או להשתתף בלהקת תיאטרון. ואף שלא הייתי יליד המקום, הודות לפעילויות אלה, נחשבתי מקובל.

בתקופה ההיא לא היה צורך בתעודה בשביל לחיות. עבדנו כמה שעות בשדות, ברפת, במטבח, ודאגו לנו למגורים, למזון ולביגוד — כל השירותים. חיינו במשק אוטרקי בלי לשאול את עצמנו יותר מדי שאלות. מאוחר יותר, אחרי שעזבתי את הקיבוץ, הציעו לי להפוך לשחקן מקצועי בקבוצת הכדורגל שהשתייכתי אליה. לימים בחרתי בתיאטרון.